חיוב תרומות ומעשרות בפירות בזמן מיון או עיבוד - חלק ב'

חיוב תרומות ומעשרות בפירות בזמן מיון או עיבוד - חלק ב'

מהו מעמדם ההלכתי של פירות וירקות המובאים למפעלים לעיבוד מזון והעוברים תהליך עד שיארזו לשיווק? מחד, הרי טרם נארזו וא"כ לא נגמרה מלאכתן, ובודאי לא נקבעו למעשרות. לפי זה, מותר לאכלן אכילת עראי ולכתחילה אין להפריש מהן תרו"מ. מאידך, הרי מלאכות השדה כבר נסתיימו, והעיבוד הוא הכשרת הפרי לאכילה הנעשית בבית.

הרב אברהם וסרמן | התורה והארץ ב'

בתחילת דבריהם התוס' כותבים: "אין לפרש משיפקסו בשדה ואח"כ הכניסן לבית, דלישנא לא משמע הכי..." דעה זו שעליה כתבו: "אין לפרש", מובאת בדברי התוספות בעבודה זרה 20. לעומת דעה זו מובאת שם גם הדעה שיש פירות שרגילים לגמור את מלאכתם בבית (והוסיפו על קישואים גם את גת היין).

סיכום שיטות ר' אפרים הר"ש והתוספות רבנו אפרים סובר שהכנסת פירות לבית, כשלא נגמרה מלאכתו. או בדרך שאינה מחייבת במעשרות - יוצרת פטור ממעשר.

הר"ש סובר שהבעיה בהכנסת פרי שלא נגמ"מ נעוצה בעובדה שאינו "רואה פני הבית". על כן פרי שאינו צריך להסרת קליפה בתהליך גמר מלאכה, יוכל להתחייב לאחר הכניסה לבית אם גמר המלאכה יושלם בבית. לפי זה גמר המלאכה אינו מוגדר דוקא כ"מלאכת השדה" במובן הפיזי, והוא יכול להעשות אף בבית.

תוספות, אף שקיבלו ג"כ את דברי ר' אפרים ביחס לגמ"מ בבית שאינו מחייב - סייגו באופן שונה את הכלל של ר' אפרים, ולדעתם הדבר תלוי בשאלה היכן רגילים לגמור את מלאכת הפרי. אם רגילים לגמור מלאכתו בבית - שם הוא נקבע למעשר.

יתכן שר"ש יחלוק לחומרא על תוספות, ואף פירות שאיו רגילים לגמור מלאכתם בבית - יתחייב במעשרות אם "ראה פני הבית". ויתכן שתוספות יחלקו לחומרא על הר"ש, ואף פירות שרגילים לגמור מלאכתם בבית, אם הכניסו אותם ללא "ראיית פני הבית", יתחייבו במעשרות כשתגמר מלאכתם.

עיקר מחלוקתם - אם הכנסה לבית לפני גמ"מ, עדיין הגזר המעורב בלכלוך ולא נכרתו העלים - לא נקבעו למעשרות, ודינם כי הא דאיתא במעשרות (פ"א מ"ו): אע"פ שמירח נוטל מן הקוטעים.

אולם לאחר הניקוי, כשמתחילים לארוז בשקים, אם אנו מגדירים את הפעולה כגמר מלאכה סופית - יתכן שאף התוצרת שטרם נארזה, נקבעהנו אפרים ללא סייגים והגבלות 21.

  1. שיטת רש"י על דברי הגמ' בברכות: "מכניסים פירותיה דרך גגות" שהובאו לעיל, כתב רש"י 22: "אבל אכילת קבע אסור לאכול מדרבנן".

נראה שרש"י רצה לסייג את הפטור למכניס פירות דרך גגות וכו' שהוא רק מאכילת עראי. נמצא שעדיין יש אפשרות שהפירות יתחייבו במעשרות, שכן כל איסור חכמים על אכילת קבע נאמר רק בפרי, שיכול היה לבוא לחיוב גמור, ע"מ שלא יכשלו בו 23.

ובפסחים 24 נתן טעם אחד לפטור במכניס תבואה במוץ ובמכניס דרך גגות, והוא, שאין כאן ראיית פני הבית ולא חל על הפירות שם טבל, ובשניהם התיר רק אכילת עראי.

רש"י מגדיר "ראיית פני הבית": כניסה דרך פתחים כשראוי לחול עליו שם טבל 25.

  1. שיטת הרמב"ם כתב הרמב"ם 26 (הל' מעשר פ"ג ה"ד): "...הכניסן לבית קודם שתגמר מלאכתן - הרי זה אוכל מהן עראי, התחיל לגמור מלאכתן מאחר שנכנסו לבית - חייב לעשר הכל. כיצד? הכניס קישואין... משיתחיל לשפשף אחת - נקבעו הכל למעשר, וכן כל כיו"ב".

מקורו לדין זה, בגמרא בבא מציעא 27 וכמ"ש ברדב"ז ובכ"מ על אתר. ושתי הגדרות מחודשות עולות מדבריו: א. גמר מלאכה אינו חייב להעשות בגוף הפרי בדוקא, ודי בגמר מלאכה של פרי אחד מתוך ערימה כדי לחייב את כל הערימה 28.

ב. כניסה לבית משפיעה גם על אופן גמר מלאכה שכן הדגיש ופירש שדין זה: תחילת גמ"מ היוצרת גמ"מ בשאר הפירות, קיים דוקא כשהם בבית, וכמו שציטטנו לעיל: " הכניסן לבית... התחיל לגמור מלאכתן מאחר שהכניסן לבית חייב לעשר הכל".

בהלכה ו' נאמר: "מותר להערים על התבואה להכניסה במוץ כדי שתהיה בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. וזורה מעט מעט אחר שהכניס לבית ופטור לעולם מן התרומה ומן המעשרות, שהרי אינו מתחיל לגמור הכל".

מקורו של הרמב"ם הוא במימרא דר' אושעיא בפסחים הנ"ל. הרמב"ם הבין שר' אושעיא לא התיר יותר מאכילת עראי 29, שלא כדברי רבינו אפרים, כמשמעות פשט דברי ר' אושעיא המתיר לבהמתו ולא לאדם. ומכאן, שעדיין אפשר שיתחייבו חיוב גמור 30, ולכן כתב הרמב"ם שזורה מעט מעט, שאם יתחיל ע"מ לגמור הכל - מתחייב מיד במעשר, ודומיא דקישואים.

ממה שהרמב"ם כתב דין זה גם בתבואה - מובן שאינו סובר כתוספות שחילקו בין קישואים לשאר פירות, אלא כל פרי שתגמר מלאכתו בבית - יקבע למעשר.

ולכאורה קשה, שהרמב"ם עצמו נוקט כירושלמי שמגדיר "גמר מלאכת השדה" 31. איך יכול להיות א"כ גמר מלאכה בבית? צריך לומר לדעת הרמב"ם ש"מלאכת השדה" היא מלאכה שרגילים לעשותה בשדה. לפי זה אם הוא עושה את אותה מלאכה, ואף אם היה זה בבית - זהו גמר מלאכתו. הרמב"ם חולק בזה על התוספות שאמרו שרק דבר שדרך לעשות גמ"מ בבית - נטבל בבית. ואדרבה, מסתבר שלדעת הרמב"ם דוקא מה שדרך לעשותו בשדה נחשב גמ"מ, אע"פ שעכשיו עושהו בבית, אבל מה שדרך לעשותו בבית - לא נחשב גמ"מ השדה (ונחפש את המלאכה הקודמת לה, שעדיין נעשית בשדה, והיא תיחשב גמ"מ).

מה מקור דינו של ר' אושעיא בענין מערים ומכניס תבואתו במוץ? לכאורה הרמב"ם יסביר את דברי ר' אושעיא כרש"י, שמקורם בדינו של ר' ינאי, ומטעם דומה לפטור של מי שמכניס תבואה דרך גגות וכו'. אך אי אפשר לומר כן, שהרי בדין המכניס דרך גגות כתב הרמב"ם (הל' מעשר פ"ד ה"א): "...אבל אם הכניס תבואתו דרך גגות וקרפיפות פטור מן התרומה ומן המעשרות".

הרמב"ם לא הגביל את הפטור ממעשרות רק לאכילת עראי או בהמתו כפי שעשה גבי מכניס תבואה במוץ שלה. יש כאן היתר כללי - אפילו לאכילת קבע! אכן הכס"מ הביא כמקור לדין של ר' אושעיא את דברי רש"י בברכות 32 ולא בפסחים (הנ"ל), שכתב: "אבל לפני מירוח אין ראיית פני הבית קובעתו, דגבי תרומה ומעשר כתיב: דגן, ראשית דגנך, והוא המירוח. לפיכך כשמכניסה לבית קודם מירוח לא הוקבעה למעשר מן התורה ורבנן הוא דאסרו אכילת קבע..." נימוקו של רש"י בברכות אינו בחסרון ב"ראיית פני הבית", אלא שהפירות לא הגיעו לשלב שראיית פני הבית תקבעם למעשרות. לכן כשיושלם החסרון ויבצע בהם גמר מלאכה הרי כבר ראו פני הבית מקודם, ונקבעים עכשיו. לעומת זאת, פירות שנכנסו לבית דרך גגות וכו' הרי זה חסרון מהותי, ב"ראיית פני הבית", ושוב א"א לתקנו כל זמן שהם בבית.

הבחנה זו בין מכניס תבואה במוץ למכניסה דרך גגות, מצויה כבר ברשב"א המובא לעיל 33, אך ההבדל הוא בכך שלדעת הרשב"א תבואה במוץ תבוא לידי חיוב רק אם יוציאוה, ידושו אותה ימרחו ואח"כ יכניסו אותה לבית שהרי החסרון היה ב"ראיית פני הבית". לדעת הרמב"ם גם דישה ומירוח בפנים - יחייבו את התבואה כי החסרון הוא בפירות ולא "בראיית פני הבית", וכנ"ל.

במכניס דרך גגות אפשר לומר שהרמב"ם מודה לרשב"א שלעולם לא יוכל לבא לידי חיוב. אך זה לא הכרחי שהרי הרמב"ם לא מביא בחשבון הוצאת פירות לחוץ כגורם לאיסור אכילת קבע, משא"כ הרשב"א שהוכרח לזה כיון שסובר כר' אפרים, והוצרך להסביר שיוציא התבואה במוץ לחוץ וכו' וכנ"ל. וע"כ לא נצטרך להדחק ולומר בשיטת הרמב"ם שהכניסה דרך גגין מהווה גורם פטור, אלא רק שאינה מחייבת.

בהלכה ח' הרמב"ם כותב: "איזהו גמר מלאכתן של פירות, הקישואין והדילועין והאבטיחין משישפשף בידו ויסיר הציהוב שעליהן כמו שער דק... היה משפשף אחת אחת, כיון שגמר כל צרכו - נגמרה מלאכתן".

הכסף משנה מקשה מהלכה ד', שם כתב הרמב"ם שדי בשפשוף קישוא אחד ע"מ לקבוע הכל למעשר! הכס"מ מתרץ שני תרוצים: א. כאן אין כוונתו לשפשף את כולן ולכן לא נטבלו.

ב. אי נמי, לעיל מדובר בנמצאים בבית, וכאן בשדה ומכניסין אחת אחת לאחר שמשפשף.

מהתירוץ השני מבואר, כמש"ל בהסבר הלכה ד', שהכניסה לבית משפיעה על הגדרת גמר מלאכה 34.

הגר"א קיבל את תירוצו השני של הכס"מ להלכה, ומסביר כך את דברי השו"ע 35.

  1. השלכות מהשיטות הנ"ל לנידוננו א. לפי רבינו אפרים, עפ"י ההבנה שמקצינה את דבריו (וכפי שהבינו תוס' בע"ז הנ"ל), אין גמ"מ בבית, ולכן כל הפעולות הנעשות בסככות או חצרות אינן נחשבות גמ"מ. על כן יש למצוא את גמר המלאכה באחד השלבים שלפני הכניסה למפעל. יתכן לומר שמילוי המשאית הוא גמ"מ השדה, או אפילו מילוי ארגזים (כשמדובר בסוג פרי הנאסף כך ורק אח"כ מעלים הרבה ארגזים ביחד למשאית). אדרבה, מילוי הארגזים דומה למילוי הכלכלה שבמשנה, ולפי זה, ברגע הכניסה למפעל כבר נקבעו למעשר. אך בירקות הנלקטים עם עפר וצרורות - קשה מאוד לומר שכבר נגמרה מלאכתם בשדה, לאור המשנה הנוקטת במקרה דומה שגמר המלאכה הוא רק משיכבור (לעיל פרק ב'), וע"כ לכאורה לא יחול עליהם חיוב מעשר במפעל, אלא רק לאחר שיצאו ממנו ויגיעו לבתי הלקוחות או החנויות. וצ"ע.

ב. לפי דעת הר"ש, במקרים בהם הפירות "רואים את פני הבית" - הרי אפשר שגמר המלאכה ייעשה בבית ויחייבם בתרו"מ, ובכל מקרה נצטרך להגדיר אימתי גמר מלאכתו.

ג. לפי דעת תוספות, כיון שבימינו רגילים לעשות את גמר המלאכה בבית, נאמר כנ"ל בדעת הר"ש, ובכל מקרה נחפש את הגדרת גמ"מ.

ד. לדעת רש"י והרמב"ם, יש גמר מלאכה לאחר הכניסה לבית בכל סוג פרי, וגם לדעתם נכון מש"ל בסעיפים ב' ו ג'.

ה. לדעת הרמב"ם: ברגע שמתחיל גמ"מ באחד הפירות - כבר נקבעו כולם למעשר, ויהיה אסור לאכול לפני הפרשת תרו"מ.

ה. סיכום:

הגדרת גמ"מ אינה ברורה לגמרי, ולפחות שתי שיטות יש בה: גמר מלאכת השדה, או גמר מלאכת הפרי. והשיטה השניה צריכה בירור, ואילו הראשונה מבוססת בירושלמי ובפוסקים.

בימינו, אף שמלאכות שהיו נעשות בשדה נעשות במפעלים או בסככות לדעת רוב הפוסקים, חובת ההפרשה של תרו"מ תחול עליהם כאשר תגמר מלאכתם.

אך אם נישאר נאמנים להגדרת גמר מלאכת השדה - במובנה הפיזי - הרי שבזמננו שמלאכות מסויימות עברו ל"בית" ונצטרך לחפש מלאכות הקודמות להן כדי להגדירן כגמ"מ.

מאידך, אפשר להגדיר שגמר מלאכת השדה, אינו דוקא המלאכה האחרונה הנעשית בשדה, ואם אותה מלאכה נעשית בבית או בסככת המיון - היא תיקרא גמר מלאכת השדה. לפי זה נאמר שכל טיפול בפרי שאיננו הכנתו לאכילה אלא גימורו ושכלולו כפי שהוא - זו מלאכת השדה (וכפי שהדבר מודגש בתבואה, שהעמדת הכרי היא גמ"מ ולא טחינה!)

אם נלך בדרך זו - הרי תשארנה הגדרות המשנה תקפות גם לזמננו בו הפעולות הללו נעשות בבית 36.

במפעלים רבים, ושמא בכולם, יתעורר הספק האם תחילת גמר מלאכה, כגון אריזת הפירות לאחר עיבודם יתן שם טבל על אלה שעדיין בתהליך מיון וכדומה? (דומיא דקישואים שהכניסם למפקס אחד על דעת לפקס את כולם)

במקרה של סככת גזר, שהוזכר לעיל, נוכל לעורר גם כן ספק זה, אבל רק על הגזר שכבר נשטף, שאל"כ הרי הוא עדיין מעורב בעפר ולא מסתבר שיתחייב במעשר. (שכן חסרים לו גם תהליך המיון והשטיפה וגם האריזה, נמצא שעדיין אינו עומד בשלב של גמ"מ).

על כן, אם פועלים אוכלים במהלך עיבוד או מיון - יש לדאוג שיפרישו תרו"מ עוד קודם לכן.

בשולי המאמר הערת עורך (ש.ב.)

כותב המאמר מניח הנחה בסיסית, שדין מוליך לבית כדין מוליך לשוק. הוא מסיק מסקנות הלכתיות ממחלוקת הראשונים בקובע למעשרות בתוך בית, כאשר מוליך את הפירות לביתו, למקרה שמוליך לשוק (שיווק הגזר).

לענ"ד אין הנחה זו מוכרחת. המשניות במעשרות פ"א שאלו "איזהו גורנן למעשרות?". על כך באה התשובה בתור פירוט כל המלאכות שהן נחשבות גמר מלאכה - כבירת קטניות, אגידת הירק וכו'. ברם, המשנה מסייגת את הדין ואומרת: "בד"א במוליך לשוק, אך מוליך לביתו אוכל עראי עד שמגיע לביתו" (פ"א מ"ה). כלומר, יש הבדל עקרוני בין המוליך לביתו למוליך לשוק. מי שמוליך לביתו, מה שקובע למעשרות הוא הכניסה לבית ולא גמר מלאכה. אז עולה השאלה בראשונים האם הפרי צריך להיות גמור עם הכניסה לבית או שניתן לגמור את העבודות בו גם בבית. אך המשנה מציינת שהיא אינה מדברת במי שמוליך לביתו. היא מגדירה גמר מלאכה לגבי מי שמוליך לשוק. כל מסקנה בענין גמר מלאכה מתוך הדוגמאות של המשנה צריכה להתיחס רק למוליך לשוק. ומצד שני, כל מסקנה מתוך דברי הראשונים בענין הגומר מלאכה בתוך הבית - יכולה להתיחס רק למוליך לביתו.

לדוגמא: רבינו אפרים שסובר שפרי שנכנס לא גמור לבית אינו מתחייב לעולם. דעתו היא שב מוליך לביתו ראיית פני הבית קובעת, ויש קריטריונים מסוימים לדין "ראיית פני הבית". אך אין הכרח ללמוד מכאן שלדעתו ה מוליך לשוק ונכנס לבית אינו יכול לגמור שם את המלאכה, כאשר ברור שבמוליך לשוק אין שום דין של "ראיית פני הבית".

 

למעבר לחלק א'

למעבר לחלק ג'