חיוב תרומות ומעשרות בפירות בזמן מיון או עיבוד - חלק ג'

חיוב תרומות ומעשרות בפירות בזמן מיון או עיבוד - חלק ג'

מהו מעמדם ההלכתי של פירות וירקות המובאים למפעלים לעיבוד מזון והעוברים תהליך עד שיארזו לשיווק? מחד, הרי טרם נארזו וא"כ לא נגמרה מלאכתן, ובודאי לא נקבעו למעשרות. לפי זה, מותר לאכלן אכילת עראי ולכתחילה אין להפריש מהן תרו"מ. מאידך, הרי מלאכות השדה כבר נסתיימו, והעיבוד הוא הכשרת הפרי לאכילה הנעשית בבית.

הרב אברהם וסרמן | התורה והארץ ב'

בנוסף על כך יש לציין שמוליך לביתו חייב מדאורייתא בתרומות ומעשרות רק כשנכנס הביתה, וחז"ל הוסיפו לגזור שאסור לאכול אכילת קבע גם לפני שנכנס לביתו אך התירו אכילת עראי. לעומת זאת, המוליך לשוק חייב בתרומות ומעשרות רק מדרבנן. חז"ל כאן החמירו בגזרתם, ואסרו אכילת עראי מזמן גמר המלאכה. הרקע של האיסור שונה בין בית לשוק, וא"כ אין הכרח ללמוד הגדרת גמר מלאכה מסוגיה של בית. מנין לנו שנוכחות בתוך בנין משנה לגבי גמר מלאכה של המוליך לשוק? יש לשים לב גם למסקנות העולות מתוך המשנה במסכת מעשרות פ"ב מ"ב, שהמוליך לשוק מהגליל ליהודה, אפילו נכנס לבתים וחצרות בדרך - לא נקבעו עד שמגיע לשוק. מכאן שבמוליך לשוק אין שום משמעות לבית - אם מוכר במקום רחוק, (ועיין במכתבו של הרב מן ההר בספר זה).

א"כ, ממ"נ: אם מוכר בכל מקום - גמר המלאכה הוא הקובע, ואין הוכחה לכך שיש משמעות הלכתית שהמלאכה מתבצעת תחת קורת גג. ואם מוכר בשוק - ג"כ אין משמעות לגג, כי ממילא נטבל רק בשוק.

תשובה להערת העורך הגדרות גמר מלאכה אינן משתנות לפי סוג הקביעות הבא אחריהן, ולא מצאנו במשניות או ברמב"ם ובשו"ע מי שמחלק בדבר.

הסתייגות המשנה (מעשרות פ"א מ"ה) "בד"א במוליך לשוק אבל במוליך לביתו אוכל מהן עראי עד שהוא מגיע לביתו" מסבירה את עצמה, וכל מה שנאמר בה הוא רק השוני בדין אכילת הפירות, ולא בהגדרת גמר מלאכה, וכן הסבירו כל המפרשים והפוסקים.

הדוגמא מרבינו אפרים אינה מוכיחה כלום, ואף העורך כתב בדרך שמא ולא ודאי, וכיון שדנתי בארוכה בדברי רבינו אפרים בגוף המאמר - אין צורך לחזור על הדברים בשנית.

לענין ה"ממה נפשך" שבסוף ההערה - הרי זה גופא מה שרציתי לברר במאמרי, באם יתכן גמ"מ תחת קורת גג או לאו, ביחוד להגדרה הרווחת שגמ"מ שווה לגמר מלאכת השדה. הערת העורך מתבססת על הנחתו שיש הבדל בין גמ"מ לשוק לגמ"מ לבית - ולא היא, וכמש"ל.

ו. מכתב הגר"ש ישראלי שליט"א בענין גמר מלאכת גזר, ודין חצר בסככת מיון לשאלתך. נראה פשוט שעד ההכנסה לשקים, שזוהי צורת השיווק שלו אין זה גמר מלאכה. דומה שזוהי בדיוק גם צורת השיווק של תבואה שהיא אחר מירוח. הטחינה והבישול וכו', הרי זה כבר לאחר שהקונה מכניס אותו למקומו. ואין ראיה מ"איגד אגד גדול של הירק בשדה", שהחלוקה לצרורות קטנים הרי זה ענין לסיטונאים המחלקים למכירה קמעונית.

ואשר לשם "חצר". בתוספתא פ"ג ממעשרות ה', ו', רואים שזה בתנאי שהיא חצר בעלת פתחים הנסגרים, ובזמן שהיא גם מוקפת מחיצות. סיכוך בשל עצמו אינו מגדיר זאת כחצר.

בר מן דין, דרך הסככה שציירת שהמכוניות נכנסות לתוכה עם התוצרת, נראה שאינה כלל בגדר חצר, שאפילו רמו לה דלתות שדרכה נכנסות המכוניות, אין שם חצר על זה, ולא שייך לחייבו במעשר מדין חצר.

בכבוד וברכה מרובה, ש. ?ישראלי.

מכתב הגר"א גולדברג שליט"א נראה, שהחיוב למעשרות מה"ת הוא אך כשראה פני הבית ועיין דברי רב ינאי בב"מ (פ"ז ע"א) בסופו.

לדעת רב יוחנן (שם פ"ח ע"א) אף חצר מדאורייתא וזה בכל המינים. אולם חכמים קבעו ששה דברים (לרמב"ם הפוסק כר' ינאי אף חצר קביעותו מדרבנן) שאף הם קובעים למעשרות בטרם שנכנסו הפירות לבית (ועיין ביצה ל"ה ע"ב וכן משנה מעשות פ"ד מ"א).

לפי דעה זו (בגמרא ב"מ שם) גמר מלאכה בשדה, בכל המינים, אינו קובע למעשרות עד הכנסתם של הפירות לבית, לאוצר, למחסן, או ע"י ששה הדברים הנ"ל שהוסיפו חכמים (עיין תוס, ד"ה מאי בדף פ"ח שם ע"ב), ואף תבואה אחר מירוח לא נקבעה עד שתכנס לבית (תוס' שם ד"ה לא).

אולם הגמרא שם מביאה דעה דבית קובע רק בענבים וזיתים (העומדים לאכילה בבית דאי בעומדים ליין אף הבית אינו גומר בהם) דלאו בני גורן נינהו. אבל חטין ושעורין בהדיא כתיב בהו גורן, כנראה, אין רגילים לאכלם גרעינים בבית ולכן גמר מלאכתם עד שימרח בשדה (ועיין תוס' שם ד"ה כי קאמר).

לפי זה, ירקות שדרכן לאוכלן בבית דומין בזה לזיתים וענבים שקביעותן דווקא בבית. הרמב"ם, כנראה, פוסק כדעה זו. אבל מבין (על יסוד המשנה בפ"א מעשרות מ"ה) שדוקא אם מיועדים הפירות והירקות להכנס מהשדה לבית, לאוצר, ולמחסן לשם החסנתם הסופית, אבל אם מיועדים לצאת לשוק, אז דינם כמו חיטין ושעורין שנגמרים רק בשדה (ועיין רמב"ם פ"ג ה"א).

יש באמת להבין את המשנה שחידשה כן, מנין לנו דרך מחודשת זו? נראה לענ"ד, שהוצאה לשוק כלולה במקח שהוא אחד מששה דברים שקבעו חכמים שאף הם קובעים למעשר. אמנם שם משמע ממש מקח מכירה ללוקח. ולכאורה, כמו בית קובע כשנכנסים לתוכו, אף במקח כך כשנגמרה המכירה.

עיין בירושלמי (פ"א מעשרות ה"ד) המחלק בין מוליך לשוק לבין מוליך לביתו. כי מוליך לבית בדעתו תלוי, כלומר אינו נקבע עד שנכנס לבית כפי שהחליט, ברם אם מיועדים הפירות ליציאה לשוק, עלולים הקונים אף לבוא לשדה ואין הדבר תלוי בדעתו, ולכן עוד עם גמר מלאכתן בשדה (כי הרי תנאי הוא שאין הבית וכן הששה דברים קובעים עד שנגמרה מלאכתם בשדה מקודם) נקבעו למעשר מיד אף בטרם הגיעו לשוק. (ועיין רמב"ם פ"ג ממעשר הל' א' - ג').

עגב אף יתר הדברים שקבעו חכמים טעונים הסבר מתי פועלת הקביעות הזאת, אם המינים שגמר מלאכתם בשדה קובעת למעשר - אין צורך בהם, אם הפירות עומדים לצאת לשוק - אף הם נקבעים למעשר בלעדם, אם עומדים להיכנס לבית, הרי רק הבית קובע? ברור, שהמדובר במינים שנקבעים בבית ואף עומדים להכנס לבית אלא שנכנסה שבת או תרם תרומה וכו' אף בהיותה בשדה ואז נקבעו למעשר אף שלא נכנסו לבית ועיין ברמב"ם (פ"ג ממעשר ה"ד) ויש לדייק בלשונו כיצד פירות שדעתו להוליכן לבית... אם מכרן או בשלן... או נכנסה שבת עליהם לא יאכל עד שיעשר אעפ"י שלא הגיעו לבית...

גמר מלאכה - נראה על יסוד המשנה (מעשרות פ"א מ"ה) שהחקלאי המגדל קובע את הפעולה הזאת משתנה הדבר אצל כל אחד לפי הנוהג שלו והדרך היעילה שבוחר לגמור את הפעולה.

אמנם, כבר הזכרנו, והדבר ידוע, שלפני הקביעות למעשרות נגמרה מלאכתם של הפירות. כי היסוד לקביעות מעשרות מה"ת הוא הבית, ולבית נכנסים הפירות כשהם גמורים וראויים לאכילה, לכן גם הששה דברים ומקח ביניהם - אינם קובעים רק בפירות שנגמרו מלאכתם מקודם.

ישנם כנראה מינים שגמר מלאכתם בבית דווקא, ואז מכניסים אותם לבית לשם גמר מלאכתם, ונקבעים יחד, עיין בגמרא ב"מ פ"ח ע"ב - קישואין ודלועין משיפקסו. מאי לאו שיפקסו בשדה? לא משיפקסו בבית.

עיין שם בתוס' (ד"ה בסופו) שקישואין ודלועין רגילים (בתקופה הקדומה של חז"ל) להכניסם לבית עם הפיקוס, אבל חטין ושעורין שדרכן למרחן בשדה ולהכניסם לבית ממורחים, אין מחויבים במעשר אא"כ ראו פני הבית ממורחים.

יש להוסיף שהמדובר בגמרא שם לשיטה ראשונה שאינה מחלקת בין זיתים וענבים דלאו בני גורן נינהו לבין חיטין ושעורים דבני גורן, ולשיטה זו כל המינים אף חיטין נקבעים סופית למעשרות רק בכניסתם לבית וכל מין לפי הנוהג בו, יש שנגמר מלאכתם בשדה כמו חיטין ויש שנגמר מלאכתם דוקא בבית כמו קישואין ודלועין.

לשיטה השניה שהרמב"ם נוקט להלכה לפיה הרי החטין ודומיהן נגמרו מלאכתם ונקבעו למעשרות בשדה וכן כל המינים, אף זיתים וענבים וירקות הדומים להם כנ"ל, נגמרים ונקבעים למעשרות כשיוצאין לשוק וכנ"ל - בשדה.

נדמה, שלאחרי ההבהרה הנ"ל נוכל כמין חומר לגשת להתרת הספקות שנתעוררו למע"כ בנידון.

כפי המתואר, כשנכנס הגזר השקוע עדיין בבוץ ולכלוך לסככה, בה מנקים ומסלקים את העלים וכו', הרי ברור שנכנסו לפני גמר מלאכתם, ואף אם דינה של הסככה כחצר, כפי שחושב מעכ"ת, אף בבית אם נכנסת התוצרת הנ"ל כמתואר לא נקבעים למעשרות עדיין. היות שהתוצרת מיועדת לצאת לשוק כשנארזת בשקים - ודאי נקבעת למעשרות במקום.

אולם יש להעיר, אף אם ישנם כבר שקים ארוזים, עדיין הגזר המעורב בלכלוך ולא נכרתו העלים - לא נקבעו למעשרות, ודינם כי הא דאיתא במעשרות (פ"א מ"ו): אע"פ שמירח נוטל מן הקוטעים.

אולם לאחר הניקוי, כשמתחילים לארוז בשקים, אם אנו מגדירים את הפעולה כגמר מלאכה סופית - יתכן שאף התוצרת שטרם נארזה, נקבעה אף היא, שכן משמע מהרמב"ם (פ"ג ה"ד): "... התחיל לגמור מלאכתן, מאחר שנכנסו לבית - חייב לעשר הכל", וזה על סמך הגמרא (ב"מ פ"ח ע"ב): "מכי אתחילו פיקוסייהו".

אמנם נאמרו הדברים בקשר לגמר מלאכה בתוך הבית, ויתכן שהתחלת הגמר במקום אחר שנקבעים למעשרות דינא הכי.

מעכ"ת הזכיר את ההלכה ברמב"ם (פ"ג הי"ד) "אגד הירק אגד גדול בשדה, אעפ"י שבדעתו לאוגדו אגודות קטנות לשוק ה"ז נטבל". לכאורה נראה שהגמר יהיה רק אח"כ כשיאגוד אגודות קטנות. ומקורו של הרמב"ם הרי הוא בירושלמי (מעשרות פ"א ה"ד) ועיי"ש. ובאמת זוהי שאלתו של ר' זעירא שהבין לפי דברי הפני"מ שאגד מעט מהרבה ועדיין לא גמר מלאכתו. וע"כ בא ההסבר שם ש"אגד הכל ועשאו כרי ואיגוד גדול ועתיד לאוגדו ממנו צינוק קטן לשוק ... קמ"ל דאפ"ה הכל כבר נקבע למעשר מקודם.

כנראה שזוהי באמת דרך הרמב"ם, כיון שבשעתו גמר באיגוד גדול את המלאכה, אף שבדעתו לחלק לאריזות קטנות. וביחס לנידון, אם ירצו (אף בדעתם של המטפלים מלכתחילה לכך) לפתוח שקים ולחלקם לאריזות קטנות אם יידרשו לכך, נחשבת גמר מלאכה באריזה הגדולה.

מענין שלגר"א גירסא אחרת שם (ועיין רידב"ז שם) ולדעתו מסקנת הירושלמי שאכן נטבל למעשרות רק כשיארזו האיגודים הקטנים, אם מלכתחילה חשבו על כך.

ביחס לשאלתו האחרונה על הגדרת חצר הקובעת למעשרות (אמנם לדברינו לעיל אין הדבר נוגע למעשה בנידון). עיין בירושלמי (פ"ג דמעשרות ה"ג) איזוהו חצר וכו' פרטים נוספים למה שנאמר במשנה מעשרות (פ"ג מ"ה). ונאמר שם הלכה כדברי כולהון להחמיר... וכולהון מן הבית למדו. ונראה שזוהי דעת הרמב"ם המביא דעת כולם. אמנם בלשון או או, אבל למעשה גם זה וגם זה.

ארכו הדברים, אולם מאידך לא מיצינו את כל מה שיש להאמר בסוגיא זאת, ברם נסתפק בכך לע"ע..

פירות שחלקם חונטים לפני ט"ו בשבט וחלקם לאחריו הצגת הבעיה

רוב הפירות, הן הקיציים והן החורפיים, חונטים זמן רב למדי לאחר ט"ו בשבט. אך ישנם כמה סוגים של פירות שמועד החנטה שלהם מוקדם כגון האתרוג, הלימון, השקד, השסק, ולפעמים אף האפרסק. מועד החנטה של פירות אלו תלוי מאד במידת הקור שהיה בחורף, אך בעיקר במידת החום שגורמת להתעוררות של העצים. בשנה שעברה נמסר לנו שהיו עצי אפרסק מאיזור לכיש שחנטו זמן רב לפני ט"ו בשבט. יתר על כן, ישנן שיטות גידול כאלה שאינן מסתמכות על האקלים הטבעי בלבד, כגון גידול עצי אפרסק בחממה, והעצים מקבלים בחודשים טבת- שבט, חום הרגיל בחודשי הקיץ. כלל יסודי בדיני תרומות ומעשרות הוא, שהחנטה קובעת את שנת המעשר. אם הפרי חנט לפני ט"ו בשבט הוא משתייך לשנה הקודמת, למשל לשנה השניה, ואם הוא חנט לאחר ט"ו בשבט הוא משתייך לשנה השלישית. בגידולים אלו יכולה להתעורר בעיה של חנטה בחודש שבט שהוא חודש המעבר של שנת המעשר. מכיון ששנת המעשר של כל פרי נקבעת בהתאם לחנטתו לפני או אחרי ט"ו בשבט, נוצר מצב שיש מטע שלם שחלק מפירותיו משתייכים לשנה אחת וחלקם משתייכים לשנה שלאחר מכן. הפירות של המטע מעורבים ולא ניכר אלו פירות משתייכים לשנה השניה ואלו - לשנה השלישית. הבעיה ההלכתית מתחלקת לשתים: א. האם חייבים להפריש מעשר שני כדין מעשר השנה השניה, או מעשר עני כדין השנה השלישית. ב. מכיון שהפירות מעורבים נמצא שמפרישים פירות שנה אחת על פירות שנה אחרת.

 

 

*).מאמר זה מוקדש לחברי קבוצת שלוחות, אנשי תורה ועבודה יקריםוחביבים. בזמן היותי רב הקבוצה עלתה שאלה זו לפני, ומאמר זה - בזכותם נכתב.

1).רמב"ם הל' מעשר פ"ג הלכות א' - 'ד.

2).רמב"ם הל' מעשר פ"א ה"ה והל' תרומות פ"ה ה"ד.

3).מעשרות פ"א משניות ה' - ח'.

4).על פי מעשרות פ"ב מ"ד, ביצה ל"ד ע"ב,ורמב"ם הל' מעשר פ"ג.

5).ואכן בספרי ההלכה על השאלה איזהו גמר מלאכה? נקבל את התשובה הארוכה ומפורטת של המשנה, ולא הגדרה אחת ממצה. ובספר "מצות הארץ" (עמ' כ"ז הע' מ"א) אף ציין שקשה לעמוד על פרטי מושג זה.

6).מעשרות פ"א ה"ד.

7).שער האותיות נ"ג עמ' א'.

8).כרם ציון אוצר התרומות הלכות פסוקות עמ' מ"ה.

9).עמ' רפ"ט. ועיין לקמן פרק ד'/2 הגדרה אחרת של תוספות.

10).מעשרות פ"א מ"ו.

11).ראה בסיכום.

12).מעשרות פ"ג ה"ג.

13).מעשר פ"ד ה"ח.

14).ופסק דלא כר' עקיבא, ועי' בכס"מ על אתר.

15).ודין זה מוסכם גם לר' יוחנן, בהשמטת 'חצרות', ראה רמב"ם מעשר פ"ד הלכות א',ז'.

16).מובא בתוספות מנחות ס"ז ע"ב ד"ה כדי שתהא בהמתו, ובתשובות הרשב"א תשו' שס"א שמסכים לשיטתו.

17).שם, וגם התוס' הנ"ל.

18).מעשרות פ"א מ"ה.

19).בבא מציעא פ"ח ע"ב ד"ה לא משפיקסו בבית.

20).נ"ו ע"א ד"ה ואע"פ שקיפה.

21).אמנם נצטרך להבין מדוע פיקוס הקישואים בבית קובע, וכשאלת ר"ש ותוספות.

22).ל"ה ע"ב ד"ה אין הטבל מתחייב.

23).שו"ת הרשב"א תשו' שס"א.

24).ט' ע"א ד"ה ואיבעית אימא.

25).ופרי שלא נגמ"מ - אינו ראוי לחול עליו שם טבל, למסקנת הסוגיא דביצה ל"ה, וכך נפסק להלכה, רמב"ם מעשר פ"ג הל' ג'.

26).שיטת הרמב"ם בהלכות מעשר פ"ג ה"ד - ה"ח ופ"ד ה"א.

27).פ"ח ע"ב ורש"י שם פירש באופן אחר, ולדעתו גמ"מ של אחד אינו יוצר זאת בכולם. ונחלקו בפירוש המשפט "מכי אתחולי פיקוסייהו". לרש"י - רק כשיתחיל לפקס, כאו"א, יתחייב במעשר. להרמב"ם - כמ"ש בפנים.

28).וע"ע במ"ש לקמן בהלכה ח'.

29).גם תוספות בפסחים ט' ע"א ד"ה 'כדי' ובמנחות ס"ז ע"ב ד"ה כדי, סוברים כמותו.

30).וכן הסביר הגר"א בשו"ע יו"ד סימן של"א ס"ק קמ"ו.

31).לעיל פרק ב' והערה 8.

32).ל"א ד"ה במוץ שלה.

33).פרק ד' והערה 17.

34).והסברא צ"ע, מדוע משפיעה עובדת היות הפירות בבית על גמר מלאכה שלהם? ואע"פ שסוגיא בביצה ל"ד ע"ב - ל"ה ע"א חשבה שקביעות למעשר יכולה למלא מקומה של גמ"מ, הרי למסקנה אין הדבר כן, וא"כ מה הזיקה שבין שתי אלו? וצ"ע.

35).שו"ע יורה דעה סי' של"א סעיף פ"ד פ"ה, ובביאור הגר"א ס"ק קמ"ז.

36).אפשר היה להעלות הגדרה אחרת למלאכת השדה ולומר שכל הנעשה ע"י המגדל או המשווק ולעולם לא ע"י הקונה - הרי מלאכת השדה, קרי- מלאכת בעל השדה, ולא בעה"ב. דבר זה לא מצאתיו במקורות, אך אם נקבלנו נצטרך לדון האם בימינו כשמלאכות מסויימות שהיו נעשות בבית עברו לגמרי למפעלים, יחשבו עוד למלאכת הבית או השדה? וצ"ע.  

 

למעבר לחלק ב'