טיפול בתרומה במערכת הציבורית - חלק ג'

טיפול בתרומה במערכת הציבורית - חלק ג'

מה ניתן לעשות עם התרומה במקומות גדולים? מהם הקשיים העומדים בפני משגיחי הכשרות וכיצד מטפלים בתרומה בפועל?

הרב עזריאל אריאל | התורה והארץ ד'
  1. הדין בספק ספיקא לחומרא

גם באותם תנאים שבהם יש מקום להקל ולהפסיד תרומה שהופרשה מספק טבל, יש לברר את הדין במי שתיקן מספר מינים מסופקים, שהרי הספק הוא על כל מין ומין בנפרד. אמנם על כל אחד מהמינים אפשר לומר "ספיקא דרבנן לקולא"; אבל כאשר מדובר במספר מינים שונים, שכל אחד בא ממקור אחר, יוצא שישנה הסתברות גבוהה לכך שבין הכל יש כאן תרומה. האם יש בכך סיבה להחמיר?  

נראה שיש לתלות את השאלה הזאת במחלוקת בין הראשונים בדיני תערובות: מי שנתערבה לו חתיכת נבילה במספר חתיכות כשרות - אם יאכל חתיכה אחת, מסתבר יותר שאכל את אחת החתיכות הכשרות; אך אם יאכל מספר חתיכות בזו אחר זו, מסתבר יותר שיאכל ביניהן גם את חתיכת הנבילה; ואם יאכל את כל החתיכות, אין ספק שיאכל אף את הנבילה.

בשאלה זו נחלקו הראשונים: לדעת הרא"ש מותר לאדם אחד לאכול את כל החתיכות ביחד, משום שהאיסור נהפך להיות היתר (ואפילו אם נתבשלו כולן ביחד - התבשיל מותר, ואין לומר שטעם החתיכה האסורה נכנס אל החתיכות המותרות ואסרן). לדעת הרשב"א מותר לאוכלן רק בזו אחר זו; מפני שבכל חתיכה וחתיכה אנו סומכים על כך שהיא מן המיעוט (ולדעתו, אם נתבשלו כולן ביחד, כולן אסורות). ואילו לדעת הסמ"ג אסור לאדם אחד לאכול את כל החתיכות אפילו בזו אחר זו, משום שממה נפשך האוכל עובר איסור. ובעלי התוס' הסתפקו בשאלה זו. 

להלכה נפסק בשו"ע כדעת הרשב"א, שמותר לאדם אחד לאכול את כל החתיכות בזו אחר זו; ובשם "יש מי שאוסר" הוא מביא את דעת הסמ"ג, שאסור לאדם אחד לאכול את כל החתיכות.

מתוך דברי הרשב"א יוצא שאין אנו דנים על כל החתיכות כאחת אלא על כל אחת מהן בנפרד; אא"כ אדם אחד אוכל את כולן ביחד, שאז אנו חייבים לדון על כולן כאחת. ולפיכך צ"ע בנד"ד, שאדם לוקח ארגז ובו מספר גדול של מינים, שכל אחד מהם הוא ספק תרומה: אם נדון על כל אחד מהם בנפרד, יתכן שמותר להפסיד אותם או לבזותם, משום שכל אחד מהם הוא רק ספק תרומה. אך מכיון שאדם אחד זורק את כל המינים ביחד לפח האשפה - יש לומר שדנים על כולם ביחד, ואז ישנה סבירות גבוהה מאד לכך שיש ביניהם תרומה.

בדעת הרא"ש אי אפשר לומר כך, מפני שהוא מבחין בין ספיקות לבין ביטול. וכל מה שאמר הוא דווקא בתערובות, שהאיסור נהפך להיות היתר גמור. אבל בספיקות - הרי האיסור נשאר בעינו, אלא שהאדם אינו מחוייב לחוש לו. וכאשר מצטרף ספק נוסף להחמיר, יש לאסור אף בדרבנן. וייתכן שלדעתו יש להחמיר גם אם יזרוק כל מין ומין בנפרד. וקל וחומר שהדבר אסור לדעת הסמ"ג.

אלא שיש לעיין בדין העקרוני של ספק ספיקא לחומרא בדרבנן. אמנם יש שאמרו שספק כזה דינו לחומרא אך ההלכה היא שדינו לקולא.

ולמעשה נראה שאין כל מקום להקל כאן בספיקא דרבנן, מפני שייתכן מאד שספק זה אינו אלא חסרון ידיעה. שהרי אם המשגיח יתאמץ לברר את מקור הפרי (בעזרת הירקן והסיטונאי, וע"י מעקב אחר תעודות המשלוח), ישנה סבירות גבוהה לכך שידע בוודאות אם הוא מתוקן או לא. ואף שהדבר כרוך בטירחה רבה, אין בכך כדי ליצור ספק. וודאי שלפחות לגבי חלק מן המינים אפשר לברר ולוודא אם הם חייבים בתרו"מ. ובספק של חסרון ידיעה ההלכה היא שאינו ספק ואי אפשר להקל בו. אך צריך לבדוק אם אכן כך הם פני הדברים, או שלאחר שהירקן קנה מהסיטונאי, אין אפשרות לברר אלו פירות הם אלה ששווקו אליו.

  1. דין "קבוע" בתרו"מ

יתכן עוד לומר שאין משמעות לשאלה מהו הרוב, מפני שכל הקונים באים וקונים את הפירות והירקות בחנות, שהיא מקום קביעותם של הפירות. במצב כזה יתכן שאין הולכים אחר הרוב, משום ש"כל קבוע כמחצה על מחצה דמי".  

שאלה זו היא כפולה:

א. האם יש להחמיר במצב בו הרוב מתוקן, ולראות אותו כספק שקול?

ב. האם יש מקום להקל במידה מסוימת במצב בו הרוב אינו מתוקן, ולראות אותו כספק שקול?

בשאלה הראשונה דן הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה סי' סב אות ג), וכתב:  

"ומיהו במקום שיש משגיחים ורוב השוק מתוקן - היה נראה לכאורה דאזלינן בתר רובא אפילו אם המוכרים ידועים לחשודים. וקל וחומר הוא מערלה, שאסור מן התורה ובהנאה, ואפ"ה מבואר בשו"ע (יו"ד סי' רצד סעי' יז) בלוקח ענבים מנכרים דאזלינן בתר רובא; וה"נ לענין מעשר..."

ומסיק הגרש"ז אויערבך בסוף הדברים:

"אכן באותם המקומות שאין השגחה מעולה, ויודעים ברור שגם לאחר הפיקוח עדיין יש ודאי מיעוט טבל שנמכר בשוק - אפשר שהנמכר בבית או בחנות חשיב "קבוע"; ואם הוא לוקח ממוכר שהוא חשוד למכור טבל, אפשר שאין לסמוך כלל על זה שרוב השוק מתוקן, משום דבכה"ג הרי זה דומה לפסק הרמ"א הנ"ל (סי' קיד)".

מאידך גיסא היה מקום לשקול להקל גם ברוב טבל מדין "קבוע". שכן דין "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי" אמור לא רק לחומרא אלא גם לקולא. ואם נאמר שהקונה פירות בחנות נחשב כלוקח מן הקבוע, יוצא שאף אם הרוב אינו מתוקן, אין לפנינו אלא ספק שקול, מדין "קבוע". ואם נאמר שיש מקום להקל בקדושת התרומה בספק שקול משום שספיקא דרבנן לקולא, יש להקל אף במצב כזה.

אך נראה שלמרות שהגרש"ז אויערבך דן להחמיר מדין "קבוע" ולא לסמוך על רוב מתוקן, אין בסיס מספיק להקל לאידך גיסא, ברוב שאינו מתוקן. ידועה מחלוקת הפוסקים בדורנו בדין ערלה בפירות השוק. לדעה המקילה בערלה וסוברת שאין שם דין "קבוע", לא מדאורייתא ולא מדרבנן - ודאי שאין מקום לומר שיש דין "קבוע" לקולא בתרו"מ. ואילו בדעת המחמירים בערלה לא ברור אם אסרו מדאורייתא או מדרבנן, בוודאי או מכוח ספק. והגרש"ז אויערבך לא כתב בענין "קבוע" תרו"מ אלא בלשון "אפשר שהוא קבוע". ולכן קשה מאד לצרף את סברת "קבוע" כדי להקל בנד"ד אפילו בכמות קטנה ובתרומה טמאה.  

סיכום:

טיפול בתרומה שהופרשה מספק טבל למעשה נראה שיש להבחין בין כמה מצבים:

א. במצב בו יש רוב ברור להיתר (ואף אין בו משום "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי") והספק לא ניתן לבירור אפילו בקשיים גדולים, ומפרישים תרו"מ רק מכוח תקנת דמאי - המיקל בשעת הדחק להפסיד ולבזות את התרומה, יש לו על מה שיסמוך. וכן ניתן בדוחק לסמוך על כך בספק שקול. ובשעת הצורך יש מקום לסמוך על כך כאשר מתקנים רק מחשש שמא אירעה תקלה מזדמנת במקום בו היו אמורים להיות מתוקנים.

ב. במצב של רוב טבל או ספק שניתן לברר אותו - יש לשמור על קדושת התרומה כתרומה ודאית.

 

נספח: טיפול בתרומה במערכת הביתית  

הצגת הבעיה

במאמרנו עסקנו בעיקר בשאלת הטיפול בתרומה במערכת הציבורית. אך מה הדין במערכת הביתית?

ייחודה של המערכת הביתית הוא בשני דברים:

א. במערכת זו ניתן ליישם פתרונות שאינם מעשיים במערכת הציבורית; הן משום שהכמויות קטנות בהרבה ולכן אין קשיים גדולים בביצוע, והן משום שהשיקולים של בעלי הבתים הם שיקולים של יראת שמים ולא רק שיקולים כלכליים.

ב. במערכת הציבורית אנו עוסקים בדרך כלל בתרומה המופרשת מטבל ודאי. במערכת הביתית, לעומת זאת, מדובר בעיקר על תרומה המופרשת מספק.

1. סדר העדיפויות לתרומה הביתית

א. הדרך הרצויה ביותר היא לטמא את הפירות המיועדים לתרומה עוד לפני ההפרשה, ולאחר מכן לשרוף אותם אם הם ראויים לשריפה (פרק א סעי' 2).

ב. תרומה טמאה שאינה ראויה לשריפה - לכתחילה יש לקבור אותה (סעי' 3). ומכיון שאין בה איסור הפסד, נראה שהקבורה מותרת אף ללא עטיפה בשקית, ואין בכך משום ביזיון.

ג. דרך נוספת המותרת לכתחילה בכל סוגי התרומה היא "גניזה", דהיינו: הנחת התרומה במקום מוצנע עד שתירקב מאליה (סעי' 4).

אמנם הנחיה זו קשה לביצוע במערכות גדולות, ויש בה חשש לתקלה; אבל במערכת הביתית לא נראה שיש בה קושי מיוחד. וכשם שבפירות שביעית פשט המנהג לעשות "פח שמיטה", ואין זו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, כך נראה שיש לעשות גם "פח תרומה". אף נראה שהדקדוק ההלכתי הנוסף בסדרי ההפרשה עשוי לגרום להתייחסות יותר רצינית למעשה ההפרשה, שלא לעשותו כלאחר יד וכמעשה קוף בעלמא.

אך אם הולכים בדרך זו כדי להימנע מגרם הפסד שיש בקבורת התרומה, הרי גם כאן, הנחת התרומה במקום חם יותר, או מאוורר פחות, בידיעה ששם היא תירקב יותר מהר (כגון: במטבח בימות החורף או במרפסת שטופת שמש בקיץ), וכן על גבי תרומה ישנה שכבר התחילה להירקב - מהווה גם היא גרם הפסד. עם זאת מסתבר שאין איסור להשאיר את התרומה באותם תנאים בהם היתה בשעת ההפרשה. ולכן אפשר להכניס אותה למקום כזה עוד לפני ההפרשה, ובכך לא להיכנס לבעיה שיש לפעמים בזירוז הריקבון ע"י מניעת איוורור (כך קורה בדרך כלל בפירות לחים המוכנסים לשקית ניילון אטומה).

ד. לדעת רוב הפוסקים, בזמן הזה מותר לקבור גם תרומה טהורה. ונראה שלכל הדעות, גניזה בדרך מכובדת שאינה מזרזת את הריקבון (כגון: בתוך שקית נייר "נושמת" ותחת שיכבת עפר דקה ומאווררת) - מותרת לכתחילה.

ה. הנחת התרומה (אפילו טמאה) בפח האשפה - גם כשהיא עטופה - היא בעייתית הרבה יותר, כדלקמן (סעי' 2).

2. הנחת תרומה בפח האשפה

בגלל איסור בזיון התרומה, אין להניח תרומה בפח האשפה מבלי שהיא עטופה כראוי. ואכן כך הורו החזו"א והמנחת יצחק, שיש לעטוף את התרומה לפני הנחתה בפח.

ההנחה בשקית ניילון, אמנם מזרזת את הריקבון במקרים רבים, ואז יש בכך משום "גרם הפסד"; אך כבר הסקנו לעיל (פרק א סעי' 5) שלרוב הפוסקים אין בכך איסור בזה"ז, אפילו בתרומה טהורה.  

אמנם נכון שעצם הנחת התרומה בתוך שקית בפח, אין בה כל כך ביזיון. אלא שצ"ע מהו גדר "ביזיון" לענין זה. האם יעלה על הדעת להניח דברים שבקדושה בתוך הפח באופן כזה? והרי המשנה בסנהדרין משווה את הדין של מעשר שני (שהוא כתרומה) לכתבי הקודש!

ואכן בעיה זו היא המקור להוראתו של הראשל"צ, הגר"מ אליהו שליט"א, שיש להניח את התרומה בתוך שתי עטיפות, שאחת מהן אטומה למראה (כגון: נייר), ואחת מהן סגורה ואטומה לנוזלים. וצ"ע מדוע החזו"א לא חשש לכך.

אך גם אם נורה להניח את התרומה בתוך שתי שקיות, עלולות להיווצר מספר בעיות (שלא היו קיימות במצב שעליו דיבר החזו"א):

א. משאיות פינוי האשפה מצויידות כיום במדחסים חזקים, המוחצים את מה שבשקיות. ואם השקיות סגורות היטב, נוצר בהן לחץ אוויר חזק המביא לקריעתן, כך שהתרומה מתערבת עם אשפה אחרת, ועי"כ היא מתבזה ונפסדת.

ב. אם השקיות גדולות וכבדות, הן נקרעות גם בלי לחץ מיוחד. ג. בעיה נוספת קיימת בתרומה טהורה באותם מקומות (כמו בגוש דן) בהם שורפים את האשפה ומפסידים את התרומה בדרך זו. בעיה זו אינה קיימת במקומות בהם קוברים אותה (כמו באיזור ירושלים) או עושים ממנה קומפוסט (כמו באיזור חיפה).

כתוצאה מכך יש בהנחת השקיות בפח האשפה בעיה חמורה, מפני שעובדי התברואה מפסידים ומבזים את התרומה (ראה לעיל פרק ב סעי' 2). ונראה לענ"ד שאין להתיר מטעם זה שהתרומה מתערבבת בשגגה ובטלה בא' ומאה. וזאת מפני שאיסור הביזיון וההפסד נעשה מיד עם פתיחת השקית, ואילו העירוב המלא והביטול נעשים רק לאחר זמן מה.

לכן נראה שאם עובדי התברואה הם יהודים (או שייתכן שהם יהודים והדבר ניתן לבירור), והשקיות נקרעות במהלך הטיפול באשפה - אסור להניח את התרומה הביתית בפח האשפה, אפילו אם היא נמצאת בעטיפה כפולה. אך אם עובדי התברואה אינם יהודים או שהשקיות אינן נקרעות - הדבר מותר (ראה לעיל פרק א סעי' 6 אות ג).

אך אם מדובר בתרומה שהופרשה מספק - נראה שיש מקום להקל ולבזות אותה אף בידיים, אם מצטרפים כל התנאים הבאים:

א. מדובר בכמות קטנה (פחות מכגרוגרת, מכביצה או מ"שמינית שבשמינית", שזה פחות מ-5.5 סמ"ק).

ב. מדובר בתרומה טמאה. ג. מדובר בהפרשה ממין אחד בלבד. ד. מדובר במצב שבו רוב הפירות מאותו סוג מתוקנים. 

 

למעבר לחלק ב'