טעויות בהפרשת תרומות ומעשרות מיין

טעויות בהפרשת תרומות ומעשרות מיין

במקרה שהפריש מעשר ראשון יותר מהחיוב, והפריש תרומת מעשר פחות מהחיוב, והכול התערב. נשאלת השאלה: מה דינו של היין?

הרב יהודה הלוי עמיחי |

א. תיאור המקרה

 

אדם דרך ענבים, עשה יין ואת היין הכניס לחבית. מהחבית מזג את היין לתשעה בקבוקים וחצי. להלן תיאור הפעולות שעשה בעל היין, לפי השלבים השונים:

בשלב הראשון הפריש תרומה גדולה עבור כל הבקבוקים, וגנז אותה.

בשלב השני הפריש מעשר ראשון - בקבוק שלם, למרות שהטבל היה רק תשעה בקבוקים וחצי, ולכן המעשר פחות מבקבוק (0.95 מבקבוק[1]).

בשלב השלישי התערב בקבוק המעשר הראשון בשני בקבוקים נוספים, ולא נודע מהו בקבוק המעשר הראשון ומהם בקבוקי הטבל.

בשלב הרביעי הפריש משלושת הבקבוקים תרומת מעשר (מספק), אולם מכל בקבוק שהפריש תרומת מעשר לא נתן עשירית מהמעשר הראשון אלא פחות מכך (היה צריך להפריש 0.095 מבקבוק). את תרומת המעשר גנז כדין.

בשלב החמישי מזג את כל הבקבוקים חזרה לחבית אחת, כולל את המעשר הראשון,  שלה את הזגים והחרצנים מהחבית, והפריש מעשר שני.

בשלב השישי מזג את היין חזרה לבקבוקים.

נמצא, איפה, שהפריש מעשר ראשון יותר מהחיוב, והפריש תרומת מעשר פחות מהחיוב, והכול התערב. נשאלת השאלה: מה דינו של היין ?

 

 ב.  הפרשת יין לפני הסינון

 

 בנידון שלפנינו, הופרשו תרומות ומעשרות מיין עוד לפני שליית הזגין והחרצנין , ועל כן השאלה הראשונה היא: האם ההפרשה חלה, שכן הופרשו לפני 'גמר מלאכה'?

נאמר במשנה (תרומות, פ"א מ"י):

אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו, ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו, ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו, ואם תרמו תרומתן תרומה.

דין זה נפסק להלכה ברמב"ם (הל' תרומות, פ"ה ה"ד). הוא הביא את מקור הדין מדברי הספרי (במדבר, יח ס):

שומע אני יתרום שבלים על חטים וענבים על יין וזתים על השמן, תלמוד לומר כדגן מן הגורן מן הגמור על הגמור.

 למדנו שכל התורם מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו - עשה שלא כדין, אבל תרומתו תרומה.

 

אמנם למדנו במשנה (תרומות, פ"א מ"ד):

אין תורמין זיתים על השמן ולא ענבים על היין ואם תרמו בית שמאי אומרים תרומת עצמן בהם ובית הלל אומרים אין תרומתן תרומה.

דעת בית הלל נפסקה להלכה, והרמב"ם (הל' תרומות, פ"ה הי"ח) אף הוסיף לכך נימוק:

אין תורמין שבלים על החיטים, וזיתים על שמן, וענבים על יין, ואם תרם אינה תרומהגזירה שמא יטריח הכהן לדרוך ולכתוש.

יש שני דינים: א. הפרשה מדבר שאינו גמור על דבר גמור - תרומתו תרומה. ב. הפרשת ענבים על יין - אין תרומתו תרומה, בגלל גזרת חכמים שמא יטריח את הכוהן לדרוך ולכתוש[2].

אבל נשאלת השאלה: מה הדין בשלבים יותר מאוחרים, דהיינו, כשכבר יש יין אלא שהוא עדיין לא הופרד מהחרצנים והזגים, האם הדין הוא כאיסור הפרשה מענבים על יין או שהוא כדין הפרשה משאינו גמור על הגמור?

 

נאמר בתוספתא (תרומות, פ"ג הי"א): 'מאימתי תורמין את הגת משיהלכו בה שתי וערב'. תוספתא זו הובאה להלכה בדברי הרמב"ם (הל' תרומות, פ"ה ה"ו), וממנה אנו לומדים שאם הפריש ענבים על יין - אין תרומתו תרומה, אבל משעה שהחלה הסחיטה של היין, נחשב 'אינו גמור' עד שיסנן את הקליפות והחרצנים מן היין, ואמנם אין לתרום מיין שאינו גמור לכתחילה, אבל בדיעבד תרומתו תרומה.

דין זה מפורש ברמב"ם (הל' תרומות, פ"ה הי"ח), שאין מפרישים מיין שאינו צלול על היין הצלול, אבל אם הפריש - תרומתו תרומה. אם כן, הגדרת יין שאינו צלול הוא כדבר שעדיין לא נגמרה מלאכתו, ובדיעבד תרומתו תרומה.

השו"ע (שלא סעי' יח) הוסיף שבזמן הזה, שאין תרומה ניתנת לכוהן, אפשר להפריש לכתחילה משאינו צלול על הצלול. את המעשר הראשון ומעשר העני יש להקפיד להפריש מהצלול לכתחילה, אבל ברור לכולי עלמא, שבדיעבד גם ההפרשה מיין שאינו צלול מועילה. יש להעיר שלפי השיטות הסוברות שבזמן הזה אין לתת מעשר ראשון ללוי[3], אפשר להפריש משאינו צלול על הצלול לכתחילה, ורק בשנות מעשר עני אין לעשות כן.

נראה שגזירת החכמים שאין התרומה חלה כשמפריש מענבים על יין, הייתה בדבר שצריך דריכה וכתישה ושיש בו שינוי מהותי - הפיכת ענבים ליין. וכן נאמר בגמרא (ע"ז סו ע"א): 'חמרא עתיקו בעינבי דברי הכל בנותן טעם', מכיוון שיין וענבים אלו מינים שונים, על כן חכמים גזרו שאין תרומתם תרומה. אבל יין צלול ויין שאינו צלול, אין ביניהם שינוי מהותי, אלא יש הבדל הנובע מטרחה מועטת ומתבטא באנינות טעם, ועל כן הפרשה מן האחד על האחר נחשבת כהפרשה מ'הרע על היפה', שבדיעבד 'תרומתו תרומה'.

עולה מכך לדינא, שהתרומות והמעשרות (תרומה גדולה, מעשר ראשון ותרומת מעשר) שהופרשו לפני שליית הזגין - בדיעבד חלו. ולפי הדעות הסוברות שאין לתת מעשר ראשון ללוי, אפשר אף לעשות כן לכתחילה.

 

ג.  הפרשת תרומה גדולה ש'לא מן המוקף'

 

 בשלב הראשוןהפריש תרומה גדולה מאחד הבקבוקים. אמנם ייתכן שיש כאן חיסרון של הפרשה ש'לא מן המוקף', כמבואר ברמב"ם (תרומות, פ"ג הי"ז), אבל כיוון שבדיעבד אם הפריש ש'לא מן המוקף' - חלה התרומה הגדולה, אם כך אפשר לדון ביין שלפנינו, כיין שאיננו טבול, לעניין תרומה גדולה.

 

ד.  המרבה במעשרות

 

בשלב השניהפריש מהיין שבבקבוקים מעשר ראשון. היה יין בתשעה בקבוקים וחצי, המפריש צריך היה להפריש פחות מבקבוק יין (0.95 מבקבוק1) כמעשר ראשון ללוי, אבל למעשה הפריש בקבוק שלם, וכך נוצר מצב שהוא הרבה במעשרות.

דין 'המרבה במעשרות' נוהג גם בזמן הזה, כפי שכתב הרמב"ם לעניין תרומת מעשר (תרומות, פ"ג ה"י):

תרומת מעשר אין מפרישין אותה באומד, אלא מדקדק בשיעורה ואפילו בזמן הזה, שהרי שיעורה מפורש בתורה.

מכאן שכל מקום שהתורה דקדקה בשיעור, יש להפריש במידה מדויקת. אפילו שבזמן הזה תרומות ומעשרות הן מדרבנן, יש להפריש את המעשרות במידה מדויקת[4].

 

נאמר בתוספתא (דמאי, פ"ח ה"י), שהמרבה במעשרות - הפירות מתוקנין, אבל המעשר שהפריש ונתן ללוי - מקולקל. משום שהעודף על מה שצריך היה להפריש למעשר ראשון, הוא טבול למעשר שני או מעשר עני. דין זה נפסק ברמב"ם (הל' מעשר, פ"א הי"ד), ובשו"ע (סי' שלא סעי' עו).

נשאלת השאלה: האם יש אפשרות לתקן את מה שהפריש למעשר ראשון?

רש"י (קידושין, נא ע"א, ד"ה: מעשרותיו) כתב שבמקרה שריבה במעשרות, אפשר לתקן את מה שהפריש, אולם לא ביאר כיצד עושים זאת.

הנידון שדנו בו הראשונים הוא: כשהיו לפניו חמש סאים טבל ולקח את הסאה החמישית מעשר, למרות שעל פי דין אינו צריך להפריש על חמש סאים אלא חצי סאה.

המאירי (קידושין, נא ד"ה: מעשר) כתב: 'אם יש לו טבל ממקום אחר מפריש על זה לפי חשבון הטבל שבהם...'

דרך נוספת לתיקון פירות המעשר שריבה בו הביא המאירי:

ויש מפרשים תיקון זה בדרך אחרת והוא שאם היו לו חמשת סאין שנמצא הראוי למעשר חצי סאה והפריש הוא סאה מעשר הרי הד' סאין מתוקנים והסאה שהפריש שם מעשר חל על הראוי ממנו לתקון ד' סאין, והוא שתחשוב ד' סאין לתשעה חלקים ותחשוב מן הסאה חלק שהוא עשירי לאותם הט' חלקים והשאר טבל, ומפריש ממנו אחד מעשרה להיות מעשר והנשאר ממנו חולין מעורבין עם המעשר, או שמא יפריש את הכל זה מזה ר"ל שיפריש מן הסאה חלק שיהא עשירי לתשעה חלקי הד' סאין והשאר טבל ומפריש ממנו אחד מעשרה והנשאר חולין לעצמו.

ההסבר הראשון, לדעת המאירי, הוא שמתקן את המעשרות ממקום אחר, ואילו ההסבר השני, הוא שמתקן את המעשרות מתוך המעשר עצמו. בסאה החמישית, שנעשתה מעשר, יש חלק (0.444 סאה)[5] שהוא מעשר ראשון על ארבע סאים ואותו אין צורך לתקן; ויש חלק (0.556 סאה) שהוא טבל, ועליו מפריש מתוך הטבל שלפניו.

אנו לומדים שאדם שתרם יותר ממה שהיה חייב, אין הכוהן והלוי המקבלים חייבים להחזיר את התוספת, שניתנה כנראה במתנה, אלא שחייבים לתקן את החלק שאיננו מעשר ראשון ממקום אחר או מעצמו.

 

כנגד דעת רש"י, שאפשר לתקן במקרה שריבה במעשרות, כתב המאירי שאי אפשר לתקן את הסאה שריבה במעשרותיה. נראה שלדעת רש"י, בסאה החמישית רק החלק שהוא מעשר מתקדש, אבל השאר טבל, ועל כן יכול לפריש ולתקן את הטבל. אבל לדעת המאירי, הסאה החמישית יש בה איסור והיתר מעורבים בכל גרם וגרם, אם כך אי אפשר לתקן את ארבע הסאים, בעשירית מהסאה החמישית, כיוון שעשירית זו מעורבת מטבל ומעשר. אך לכאורה, מדוע שלא יוכל לתקן ממקום אחר? אולי בדוחק אפשר להסביר, שאפילו ממקום אחר לא יכול לתקן מכיוון שהסאה עצמה היא תערובת. 

למעשה נראה שאפשר לתקן את המעשר שריבה, על ידי הפרשה ממקום אחר.

 

ה. איך מודדים את המעשר

 

 הדוגמאות שהראשונים הביאו ל'מרבה במעשרות' הן מקרים של תוספת של 100%, אולם בנידון דידן מדובר בתוספת של 5% בלבד (בקבוק, במקום 0.95 מבקבוק). נשאלת השאלה: האם הנידון דידן הוא  בגדר 'מרבה במעשרות', או שמא במקרה כזה הכול נחשב מעשר, למרות שהחשבון איננו מדויק לגמרי?

המשנה (תרומות, פ"ד מ"ו) אומרת:

בשלשה פרקים משערים את הכלכלה בבכורות ובסיפות ובאמצע הקיץ. המונה משובח והמודד משובח ממנו והשוקל משובח משלשתן.

הרמב"ם בפירוש המשנה הסביר:

אמר שצריך לשערה כדי לדעת מנין מה שהיא מחזיקה בתחלת הפירות, ובסופן, ובאמצע הזמן שביניהם, לפי שהפירות בתחלת הקיץ גסים, ובסופו מצומקים מאד מפני שמתחילים להתיבש, ובאמצע הזמן הם בינוניים, שאם היתה הכלכלה מחזיקה מבכורי התאנים מאה גרגרים, הרי היא מחזיקה מן הבשלים מאה ועשר, ומאלה שהתחילו להתיבש בסוף זמנן מאה וחמשים, וכשידע כמה מחזיקה הכלכלה מודד בה ומפריש מה שראוי להפריש לפי אותו המספר.

למדנו ששלוש פעמים בעונה מודד את הכלכלה כדי שההפרשה תהיה מדויקת, אבל ברור שחלים שינויים במהלך הזמן שבין מדידה למדידה, ולקראת סוף התייבשות התאנים הוא מפריש על דעת כן שיש מאה ועשר תאנים בכלכלה, על אף שכבר יש קרוב למאה וחמישים. וכן כאשר הוא מדד את הכלכלה ומצא שנפחה עשרים רובע, מותר לסמוך ולעשר על סמך מדידה זו שני רבעים, למרות שאין נפחם בדיוק שני רבעים בעת ההפרשה. הרי מכיוון שהשוני הוא בדבר מועט, ההפרשה נחשבת להפרשה טובה[6]. יסוד זה למדנו גם בדברי התוספתא (תרומות, פ"ג ה"ה) :

היו לפניו תאנים ורמונים אין מחייבין אותו להיות יושב ומשער בין בדקה בין בגסה אלא תורם כדרכו בבינוני.

למדנו שייתכן שיפריש יותר מהנצרך, כגון שייקח תאנים בינוניות למעשר והטבל יהיה מתאנים קטנות, ובכל אופן לא יחשב למרבה במעשרות, מכיוון שלא התכוון להרבות, אלא להפריש בבינוני.

וכן מבואר בדברי הרמב"ם (הל' תרומות, פ"ג הי"א):

דבר שדרכו למדוד מודד, ודבר הנשקל שוקל, דבר שאפשר למנותו מונה, היה אפשר למנותו ולשוקלו ולמודדו המונה משובח והמודד משובח ממנו והשוקל משובח משניהן.

מדברי הרמב"ם למדנו שהולכים לפי מה שמקובל, ובדבר שדרכו למדוד - מודד, ואינו צריך לשקול. בבקבוקי יין הדרך היא למדוד ולא לשקול, ואם כן לכאורה אפשר לומר שבקבוק 'הווי דבר מידה' ואם כך אפשר להפריש ממנו, למרות שיש בכך קצת ריבוי במעשרות.

 

ו. מתי נחשב 'מרבה במעשרות'

 

1. אינו מתכוון להרבות

חכמים ורבי אלעזר בן גומל נחלקו בשאלה, האם תרומת מעשר ניטלת באומד ומחשבה. לדעת ר"א בן גומל, כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה כך תרומת מעשר ניטלת באומד ומחשבה, ואילו לדעת רבנן אין תרומת מעשר ניטלת באומד ומחשבה.

התוספות (גיטין, לא ע"א, ד"ה: ניטלת; מנחות, נד ע"ב, ד"ה: ניטלת) כתבו שגם חכמים מודים לר"א בן גומל בעניין תרומת מעשר, שאפשר להפריש מאומד בדיעבד. ועל כך הקשו התוספות, שאם אפשר להפריש מאומד אזי יש כאן 'מרבה במעשרות'; וזו לשונם:

יש לומר דרבנן מודו דמאומד הוי תרומה אבל אין מצוה לעשות מאומד, ולא חשיב מרבה במעשרות במתכוין לאמוד יפה, אלא במתכוין להרבות ומרבה במתכוין.

לפי הסבר זה אנו לומדים שגם במעשר, שלדעת חכמים יש להפרישו במידה, בדיעבד אם הפריש באומד - עלה לו; ורק אם התכוון להרבות במעשרות, נחשב 'מרבה במעשרות'.

הסבר אחר כתבו התוספות (מנחות, שם), שאמנם לדעת חכמים, המפריש באומד תרומת מעשר - ההפרשה אינה חלה; וממילא אם נמצא שהפריש יותר מעשירית - התרומה לא חלה על הטבל, כדין מרבה במעשרות. ומה שהתירו חכמים הוא רק כשהאומד היה מדויק.

ב'מעדני ארץ' (תרומות, פ"ג ה"י) מבואר שלדעת הרמב"ם אין להפריש תרומת מעשר באומד, וכל תוספת בתרומת מעשר פוסלת, כדין מרבה במעשרות. 'ערוך השולחן' (סי' סא ה"ג) ו'שערי צדק' (פ"ו הי"א) פסקו, שבדיעבד מועיל להפריש באומד, ואם הוסיף בלי להתכוון לכך, ההפרשה חלה, ולא הווי כדין מרבה במעשרות.

 

2. מרבה כמות קטנה

 נאמר בירושלמי (דמאי, פ"ה ה"ב):

א"ר יוסי בסמוך לתניי ב"ד הוא, מהו תניי בית דין? עד מקום שהדעת טועה.

 מדברי הירושלמי למדנו, שחלק מתנאי בית דין הוא שהמרבה כמות קטנה אינו עובר על דין מרבה במעשרות. דין זה הובא בגר"א (דמאי, פ"ה מ"ב) ובחזו"א (דמאי, סי' טו אות ד, ד"ה: והנה); ו'ערוך השולחן' (סי' צג סעי' ד) הסתפק בכך.

 

עולה מכך, שבמקרה שהטעות במעשרות היא בכמות קטנה מאוד, יש מחלוקת ראשונים ואחרונים האם זה נחשב ל 'מרבה במעשרות'.

 

ז. תערובת בקבוקי המעשר הראשון

 

בשלב השלישי התערבב בקבוק המעשר הראשון בשני בקבוקים נוספים, ונשאלת השאלה: מה דין הבקבוקים כעת?

בדיני ביטול של טבל, נפסק ברמב"ם (הל' מאכלות אסורות, פט"ו ה"ו):

נמצאת למד שכל איסורין שבתורה... שנתערבו במאכל המותר מין בשאינו מינו בנותן טעם... וחוץ מטבלשהרי אפשר לתקנו, ומפני זה אוסרין במינן בכל שהן, ושלא במינן בנותן טעם כשאר כל האיסורין.

הרמב"ם הביא את הטעם שטבל אינו בטל במינו, מכיוון שהוא 'דבר שיש לו מתירים', ולא הזכיר את הנימוק שהובא בבבלי (ב"מ, עג ע"ב): 'כהיתרו כך איסורו', דהיינו,  כשם שבתרומה גדולה, חיטה אחת פוטרת את הכרי, כך חיטה אחת של טבל אוסרת את הכרי. הנפקא מינה בין שני הטעמים: אם אין הבעלים בעיר ואין להם אפשרות לתקן את הטבל שהתערב בחולין, אזי לפי הנימוק שהוא 'דבר שיש לו מתירים',  אין לו מתירים, והיה צריך להתבטל, אך לפי הנימוק ש'כהיתרו כך איסורו' אין צריך להתבטל.

נשאלת השאלה: אם כן, מה הדין במעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר? השיעור בתרומת מעשר הוא מאית, ולכן לא שייך בה 'כהיתרו כך איסורו'. אם כך, מצד אחד, לדעה שהאיסור בטבל הטבול לתרומה הוא משום 'כהיתרו כך איסורו', בנידון זה לא שייך לאסור. אבל מצד שני, אפשר לומר ש'לא פלוג רבנן', ואפילו לפי הסבר זה, מעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר לא בטל. נחלקו בכך הראשונים, והאריך בכך ה'מנחת חינוך' (מצווה רפד, אות ג). לדעת ה'חינוך', 'לא פלוג רבנן' בגזרותיהם, ואפילו טבל הטבול לתרומת מעשר לא בטל; וכן כתב 'הנודע ביהודה' (תנינא, או"ח סי' קד). וספר 'המעשר והתרומה' (פ"י סעי' כב, ובהערות: מה, מו) הביא מחלוקת זו והאחרונים החלוקים בה, ורבו האוסרים בכל שהוא אף במעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר, מדין 'לא פלוג רבנן'.

ברור שלדעות שטבל נאסר משום 'דבר שיש לו מתירים', גם מעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר טובל ואיננו בטל כלל, על כן לדינא, אין מעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר בטל אפילו באלף.

 

ח. תרומת מעשר

 

 בשלב הרביעיהפריש תרומת מעשר פחות מעשירית מהמעשר, ולאחר מכן גנז את תרומת המעשר. עלינו להתבונן מה הדין כשמפרישים פחות מן הכמות הנצרכת לתרומת מעשר. הרמב"ם (הל' מעשר, פ"א ה"טו) כתב[7]:

המפריש מקצת מעשר אינו מעשר אלא כמי שחלק את הערמה, אבל צריך [להפריש] מזה החלק שיוציא מעשר שלו, כיצד? היו לו מאה סאה הפריש מהם חמשה לשם מעשר אינו מעשר ואינו יכול להפריש על החמש סאין מעשר ממקום אחר אלא מפריש מהן חצי סאה שהיא המעשר שלהן.

לדעת הרמב"ם, המעט שהפריש איננו חל, ועל כן כל הכרי עדיין טבל, וצריך שוב להפריש עליו ממקום אחר. גם חמש הסאים שהפריש אינם מעושרים וצריך לעשר עליהם, אלא שאין לעשר עליהם ממקום אחר אלא מתוכם, כדי שלא יראה כמפריש על התרומה.

 

על שיטת הרמב"ם השיג הראב"ד:

המפריש מקצת מעשר וכו' עד שהוא המעשר שלהם. א"א לא ידעתי ממי למד זה המחבר אם מסברתו או מפי רבו וחיי ראשי לא הסכימו להלכה לא הוא ולא רבו. המשנה אמרה המפריש מקצת תרומה ומעשר מוציא ממנו תרומה עליו אבל לא למקום אחר... אבל ודאי שמה שתרם ועישר קדושים הם שהממעט במעשר מעשרותיו מתוקנים ופירותיו מקולקלים לפי שהן טבל וחולין מעורבין ועל הכרי קאמר שאינו מוציא ממנו תרומה ומעשר על מקום אחר שהוא טבל גמור מפני שדומה כתורם ומעשר מן הפטור על החיוב אבל תורם ומעשר השאר מיניה וביה...

לדעת הראב"ד, חמש הסאים שהפריש חלו ויש להם שם תרומת מעשר, וחצי מהכרי מתוקן, אלא שצריך לתקן את החצי השני של הכרי, וזה יש לעשות רק מתוך הכרי עצמו, שבו יש את התערובת.

השו"ע (סי' שלא סעי' עז) הכריע כדעת הרמב"ם, שבמקרה שמפריש פחות מהכמות הנדרשת כל הכרי חייב שוב בהפרשה. הגר"א (סי' שלא ס"ק קכה) הכריע כדעת הראב"ד והר"ש, שהמעט שהפריש יש לו דין מעשר, וכמו כן תוקן חלק מהכרי, אלא שצריך להמשיך ולהפריש על הכמות החסרה, מתוכו בלבד.

בנידון דידן, המפריש הפריש תרומת מעשר פחות מהכמות הנדרשת, ושפכה. אם כך אין לנו דיון כלל על מעמד תרומת המעשר, אלא השאלה היא, האם המעשר הראשון שנותר בבקבוקים נחשב טבול לתרומת מעשר או אינו נחשב. לדעת הרמב"ם והשו"ע אין המעשר חל, על כן חייב להפריש כעת תרומת מעשר חדשה עבור המעשר הראשון שביין. לדעת הר"ש והראב"ד חלק מהמעשר ראשון איננו טבול עוד, אולם חלק ממנו עדיין טבול לתרומת מעשר.

עולה שלכולי עלמא, בתוך במעשר הראשון שנמצא כאן, בוודאי יש חלק הטבול לתרומת מעשר, ולדעות מסוימות כל המעשר הראשון טבול לתרומת מעשר.

 

י. ערבוב הבקבוקים

 

 בשלב החמישי ערבבו את כל הבקבוקים כאחד בחבית, כך שמעמד היין כעת הוא כדלהלן:

  1. תרומה גדולה חלה ואין צורך לחזור ולהפריש (סעיף ג).
  2. יש ביין מעשר ראשון.
  3. כמות היין שהייתה מעבר למעשר הראשון שבבקבוק (95% מהבקבוק), נחלקו בה האחרונים האם היא נחשבת להיות טבל, כדין מרבה במעשרות, או שמא היא חלק מהמעשר (סעיף ה).
  4. תרומת המעשר שהפריש פחות מן הכמות הנדרשת נשפכה, לדעת הרמב"ם לא הייתה כאן הפרשת תרומת מעשר כלל, מכיוון שהחסיר מן הכמות הנדרשת, וכל המעשר הראשון טבול לתרומת מעשר. לדעת הר"ש והראב"ד רק חלק קטן מן המעשר הראשון טבול לתרומת מעשר (סעיף ט).
  5. מעשר שני הפריש כדין.

 

מכיוון שלדעת הרמב"ם יש לחזור ולהפריש תרומת מעשר על הכול, ולדעת הראב"ד רק על חלק מן הכרי, אנו חייבים לדעת היכן נמצא המעשר הראשון שממנו מפרישים את תרומת המעשר. מכיוון שאין אנו יודעים היכן המעשר ראשון, אין אפשרות להפריש תרומת מעשר, ולכן היין נשאר אסור באיסור טבל.

על כן נראה שהדרך הנכונה היא להישאל על ההפרשה לגבי מעשר ראשון ותרומת מעשר.

 

יא. שאילה במעשר

 

דין שאילה בתרומות הובא ברמב"ם (הל' תרומות, פ"ד הי"ז):

המפרישתרומה ומעשרותוניחם עליהן הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו, כדרך שמתירין לו שאר נדרים, ותחזור חולין כמו שהיתה, עד שיפריש פעם שנייה אותה שהפריש תחילה או פירות אחרות.

אמנם המאירי (שבת, קכז ע"א) כתב שדין שאילה הוא רק בתרומה הניטלת במחשבה ולא במעשרות, אולם מדברי הרמב"ם עולה שיש מקום להישאל גם על מעשרות, ועל כן נראה שבנידון דידן צריך להישאל על הנדר.

השאילה כאן היא לצורך, מכיוון שהיין כעת טבול לתרומת מעשר ואין אפשרות לשתותו, ולא גריעא מדין תערובת, שנפסק שיש להישאל עליו (שו"ע, סי' שכג סעי' א), וכן גם אדם שהקדים סוג הפרשה אחת לפני השנייה באיסור, נשאל עליהן[8]. אמנם אם כבר היו נותנים את המעשר הראשון ללוי, אי אפשר היה לחזור ולהישאל (כמבואר בשו"ע, סי' שכג סעי' א) , אולם מכיוון שבנידון דידן לא ניתן המעשר הראשון ללוי, על כן יכול להישאל, ואף מצווה להישאל על המעשר הראשון ותרומת המעשר שהפריש.

 

יב. האם נפקע שם התרומה בשאילה

 

יש לדון מה יהיה מעמד התרומה הגדולה והמעשר השני שהפריש כדין, כאשר יישאל על המעשר הראשון ותרומת המעשר.

בספר 'הלכות קטנות' (ח"א סי' קלט) נכתב:

אם אדם א' הפריש את שתיהן (מעשר ראשון ומעשר שני) הותרה א' הותר הכל, ואם שנים לא הותר המע"ש ולא עבר בבל תאחר כי מה שעשה עשוי בהיתר.

מדברי 'הלכות קטנות' למדנו שאם נשאל על דבר אחד - כל הנדר הותר, אלא אם כן הפרישו שני אנשים, האחד הפריש מעשר ראשון והשני הפריש מעשר שני, אז כל אחד יכול להישאל בנפרד. אולם 'משנת ר' עקיבא' (פירוש, סי' ו) האריך להוכיח שהמפריש יכול להתנות להישאל רק על מעשר אחד ולא על האחרים; וכן נכתב בספר 'המעשר והתרומה' (בית האוצר, פ"ד אות כו).

מכיוון שהספק הוא רק בדרבנן, נראה שאם יישאל על המעשר הראשון ותרומת המעשר תועיל השאילה, ואילו התרומה הגדולה והמעשר השני יישארו כדינם.

לאחר השאילה על הפרשת מעשר ראשון, ייווצר מצב שהפרישו מעשר שני קודם למעשר ראשון, והרמב"ם (הל' תרומות, פ"ד הכ"ג) כתב:

כשמפרישין תרומה ומעשר מפרישין אותן על הסדר, כיצד מפריש בכורים תחילה לכל, ואח"כ תרומה גדולה, ואח"כ מעשר ראשון, ואח"כ מעשר שני או מעשר עני, והמקדים שני לראשון, או מעשר לתרומה, או תרומה לבכורים, אע"פ שעבר על לא תעשה מה שעשה עשוי, ומניין שהוא בלא תעשה שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר, לא תאחר דבר שראוי להקדימו ואין לוקין על לאו זה.

אלא שיש לדון האם האיסור 'מלאתך ודמעך לא תאחר' הוא רק בשעת ההפרשה, או שיכול להיווצר איסור בשעת שאילה על נדר. ב'מעדני ארץ' (תרומות, פ"ג הכ"ג אות ח) כתב הגרש"ז שיש איסור להקדים מעשר שני, אפילו אם הדבר נעשה על ידי שאילה בנדר, אולם לאחר מכן (בתרומות, פ"ד הי"ז ד"ה: ועיין) חזר בו, וכתב שהאיסור לשנות בסדר ההפרשה הוא רק בזמן ההפרשה, אבל אם על ידי שאילת נדר נוצר מצב שכעת נותן מעשר ראשון לפני תרומה גדולה - אין בכך איסור. עוד יש להעיר שאם יישאלו רק על מעשר ראשון ותרומת מעשר, ויישאר רק מעשר שני מההפרשה הראשונה, יכול להיות שתהיה טעות בכמות ההפרשה (עיין 'מעדני ארץ', פ"ג הכ"ג אות ג).

בכל אופן נראה שכיוון שהדבר בספק, עדיף להישאל גם על הפרשת המעשר השני ולצאת ידי חובת כל השיטות.

 

סיכום

  

  1. כל ההפרשות חלו (תרומה גדולה, מעשר ראשון, תרומת מעשר ומעשר שני) כיוון שהופרשו לאחר שנעשה יין.
  2. בשלב שערבבו את כל הבקבוקים בחבית אחת, התערבב המעשר השני בתערובת ואין ידוע מקומו, ולכן אי אפשר להפריש ממנו תרומת מעשר.
  3. תרומת המעשר שהפרישו (בשלב הבקבוקים) הייתה בכמות קטנה מהנדרש, ולכן יש ספק בראשונים האם חלה ההפרשה כלל, וכמו כן יש ספק האם חלק מהיין הוא חולין גמור (דעת הראב"ד) או שכל היין עדיין טבול לתרומת מעשר.
  4. יש להישאל בפני שלושה על המעשר הראשון, תרומת המעשר והמעשר השני שהפרישו, ולחזור ולהפריש לפי הסדר: מעשר ראשון, תרומת מעשר ומעשר שני.
  5. המהדר לחוש לדעת 'הלכות קטנות', שנדר שבטל מקצתו בטל כולו, כדאי לו להישאל גם על התרומה הגדולה, ולאחר מכן להפריש הכול לפי הסדר: תרומה גדולה, מעשר ראשון, תרומת מעשר ומעשר שני. במקרה כזה צריך לדאוג שהיין לא יהיה בבקבוקים אטומים אלא מהמוקף, ולכן יש להחזיר את היין למקום שיכול להפריש מן המוקף.
  6. המפריש לאחר שנשאל איננו מברך שוב על ההפרשה, וברכתו הראשונה איננה ברכה לבטלה.

 

ממקרה מעניין זה אנו לומדים עד כמה צריכים להיות בקיאים בהפרשת תרומות ומעשרות, כדי שלא ייווצרו תקלות, ואם נוצרו יש להשתדל להיעזר במי שבקיא בהלכות ולקבל הדרכה, כדי שהפיתרון יהיה קל וישים.

 



[1] לא הובא בחשבון שהפריש תרומה גדולה, בגלל שהייתה מועטת מאוד.

[2] עיין ב'משנה ראשונה', תרומות, חפ"א מ"ד, שם האריך בהסבר מדוע בפנינו רק גזירת חכמים.

[3] בגלל חששות בחזקת כהונה ולוויה (מהרי"ט, ח"א סי' פה), או שמא יבואו לעלות לדוכן ( חזו"א, שביעית, סי' ה אות יב) ועי' בספר 'המעשר והתרומה', בית האוצר, פ"א אות ל.

 

[4] בימינו שאלה זו אינה מופיעה כמעט, מכיוון שרוב ההפרשות הן על פי נוסח שיוצר עשירית מדויקת (מאית ועוד תשע מאיות), וממילא אין בו ריבוי. אולם במקרה של הפרשת מעשר ראשון לנתינה ממשית, ייתכן שיקרה מקרה של ריבוי במעשרות.

יש מקום לתת עצה, שהרוצה לתת את המעשר הראשון ללוי, יאמר בנוסח ההפרשה, שרק עשירית מהטבל הנמצא בחלק מהבקבוק (למטה או למעלה), הוא מעשר ראשון על כל הטבל שברצונו להפריש, כולל הטבל שבאותו בקבוק. נוסח זה פותר את הבעיה שהחלק הנוסף בבקבוק, הפרישו עליו מעשר ראשון ולכן הוא חולין בלבד, ובבקבוק יש מעשר ראשון וחולין, המותרים לזרים.

 

[5] . מכיוון שיש טבל 4 סאים שהם 9/10, וכל עשירית היא 0.444 סאה, על כן 0.444 סאה מהסאה החמישית היא המעשר עבור 4 הסאים, והשאר, 0.556 סאה מהסאה החמישית הוא טבל, ואפשר להפריש עליו מתוכה.

[6] עי' ב'משנה ראשונה' (תרומות, פ"ד מ"ו).

[7] מחלוקת זו מופיעה גם בהל' תרומות, פ"ג ה"ז, אולם שם הראב"ד מפנה להלכות מעשר, על כן הובאה המחלוקת מדיני מעשר.

[8] עיין חזו"א דמאי סי' ד אות כא ד"ה נראה.