ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו

ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו

רק לפני שבוע שמענו בחג השבועות את עשרת הדברות, ואת הדיבר 'לא תרצח', והנה פרשת הרצח בבאר שבע שבה ומטלטלת אותנו.

הרב אייל בן דוד | סיון תשע"ג

בעידן המודרני, בו מצויות מצלמות אבטחה, נמשך הלב לעסוק באירוע עצמו, מה היה, מתי נכנסה המשטרה, האם היא פעלה בצורה נכונה, האם היה ירי מוטעה. אם כל החשיבות שיש לדיונים הללו, כמדומני, שהם צריכים להיעשות על ידי האחראים לכך. פרשת רצח מופיעה בתורה בכמה הקשרים, אנו היינו רוצים להתמקד בנושא של 'עגלה ערופה' (דברים כא, ו-ז):

וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל:

וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ:

המשנה [1] שואלת:

וכי על לבנו עלתה שזקני ב"ד שופכי דמים הם? אלא, לא בא לידינו ופטרנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, לא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה.

בתלמוד הבבלי[2]  מתבארים פסוקים אלו ביחס לנהרג, שבית הדין מתוודה שלא פטרו את הנהרג בלא מזונות ולכן מת. אבל  התלמוד הירושלמי[3], מבאר את הפרשה בהקשר של ההורג:

'שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו ועימעמנו על דינו'.

לפי התלמוד הירושלמי בית הדין מתוודה שאין בו אשמה, שלא בא לידיהם הרוצח לדין על מקרה אחר ופטרו אותו בלי עונש, וכן בית דין מתוודה שלא עמעמו בדינו שלא הוציאוהו נקי מחמת שהסתפקו בדינו.

לפי התלמוד הירושלמי אנו דורשים ניקיון כפיים מבית הדין. בית הדין צריך להכריז בפה מלא שאין לו שום מעורבות בסיפור, ואם בית הדין פטר את הרוצח במקרה אחר מ'חוסר ראיות' או סיבות אחרות, לא יוכל בית הדין לרחוץ את כפיו ולומר 'ידינו לא שפכו את הדם'.

קל לשפוט את התנהגות המשטרה בזירת האירוע, כשאדם יושב בנחת ודן באופן רציונלי על ההתנהגות הנכונה שהייתה צריכה להיות, כשהוא יודע את כל הפרטים שמתבררים רק לאחר מעשה. אבל כמדומני, שמקום הדיון האמיתי הוא במקום אחר. האם יש עבר בבית המשפט לרוצח, האם בית המשפט מיצה איתו את הדין. שם במקום המשפט יושב שופט באופן רציונלי ודן בדברים, האם באמת נוכל לומר ולהזדכות שלא 'עמעמנו בדינו', ולא נטלנו את נשקו...



[1] משנה סוטה פ"ט מ"ו.

[2] סוטה לח ע"ב.

[3] ירושלמי סוטה פ"ט ה"ו