חבלת אדם בעצמו לצורך הבעת אידיאל

חבלת אדם בעצמו לצורך הבעת אידיאל

תחושת הבעלות של האדם על גופו, פעמים רבות מובילה אותו לעשות מעשים שונים בגופו, מעשים שלא תמיד הינם פשוטים לפי ההלכה. פעמים המעשים הם לתועלת האדם ופעמים להשגת הישגים שונים או להבעת דעה כזו או אחרת וכדומה.

הרב יצחק גרינבלט | אייר תשע"ג

כאשר חייל פוגע בעצמו כדי לפטור את עצמו מהשירות הצבאי, ודאי שאין כל היתר לכך. בשירות הצבאי החייל מקיים מצוה גדולה וחשובה, שכן עזרת ישראל מיד צר הצורר אותם מוגדרת לפי הפוסקים כמלחמת מצוה, ולכן אין ספק שאסור לאדם לשמוט את עצמו מחובתו הצבאית, ובודאי שאסור לו לחבול בעצמו כדי להגיע למצב כזה שלא יהיה ניתן להמשיך את שירותו הצבאי.

כיוון שעלה בתקופה האחרונה היא ניצול יחס לא רגיל לגוף כדי לזכות ליחס משמעותי יותר. הדמוקרטיה מתירה לאדם להפגין כדי להביע את דעתו, אך אנשים רבים גילו שבמצבים לא מעטים הפגנתם חסרת משמעות, ואינה זוכה ליחס על ידי הגורמים השונים, ובעקבות כך חיפשו אפשרויות שונות אשר יגרמו להפגנתם הד תקשורתי רב יותר. אחת מהדרכים שעלתה היא "שביתת רעב". בדרך זו מביעים השובתים את חשיבות העניין בעיניהם, ואף זוכים פעמים רבות ליחס רב יותר, שכן ישראל רחמנים בטבעם, ואדם הסובל בפניהם גורם להם בדרך כלל לרצון להגיב ולהתייחס.

ודאי שלאנשים אלו אין עניין לפגוע בעצמם, אך מוכנים הם לעשות זאת כדי להשיג מטרה החשובה בעיניהם. האם שביתה זו מותרת לפי ההלכה? כמובן שאם האדם דואג באופן ודאי שהתענית לא תפגע בו, כדוגמא של שתיה משקים ממותקים, ושמירה על ביקורת רפואית תכופה, ודאי שאין בכך פגיעה בגוף ואין סיבה לאסור את הדבר, אך כאשר האדם מחליט שלא לשמור על גבולות אלו, או שחברה שלמה, הבעיה לא פשוטה, שכן הדבר עלול לסכן לפחות חלק מהשובתים.

אנו למדים מדברי חז"ל ש"החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי, פטור". את הביטוי "אינו רשאי" יש שהסבירו אותו כאיסור מהתורה, ויש כאיסור מדברי חכמים, אך מוסכם על כל בעלי ההלכה שהדבר אסור, אך האם מותר הדבר כאשר הוא נעשה לצורך?

שאלה זו עלתה לפני פוסקים ההלכה שבדור האחרון מכיוונים שונים. שאלה אחת שחוזרת ונשנית שוב ושוב, בשל התפתחותה של הרפואה ובזמינותה היא שאלת הניתוחים הפלסטיים, ניתוחים שעניינם לנצל את יכולות הרפואה כדי להסיר כתמי עור ושאר דברים לא נאים. הגאון הרב פיינשטיין זצ"ל הסתמך על שיטת הרמב"ם שניתן לדייק ממנו שכל דבר שנעשה לצורך מותר, כך גם דבר זה מותר. וכך הדעה המקובלת על רוב רובם של פוסקי ההלכה. לעומתו הרב וולדנברג זצ"ל בשו"ת ציץ אליעזר אסר את הדבר, אך מכיוון אחר, שלדעתו כל ההיתר לרופא לעסוק ברפואה מוגבל רק בדבר שמוגדר כצורך רפואי, ולא בדבר שהוא לשיפור נוי האדם.