הוצאות גבייה

הוצאות גבייה

בשאלת הוצאות הגבייה והריבית הכרוכות בפנייה להוצל"פ בעד שירותיה: הוצאות הקשורות לעיקול מיטלטלין, העברתם למקום אחסון, פרסום בדבר מכירתם ועריכת המכירה. כמו כן, שכר טרחה לעורך הדין. על מי מוטלות ההוצאות על פי ההלכה, וכיצד יש לנהוג אם ישנו פער בין ההלכה והחוק.

מכון משפטי ארץ | אמונת עתיך 96 (תשע"ב), עמ' 98- 103

מבוא

אמרה תורה[1] 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך'. ופירש רש"י:'שופטים - דיינים הפוסקים את הדין.ושוטרים - הרודין את העם אחר מצותם. שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט'. מכאן למדנו שאין די בכך שבית הדין יאמר את דברו, אלא צריך שיהיה גוף המופקד על אכיפת פסקי הדין והוצאתם אל הפועל. במדינת ישראל גוף זה הוא 'רשות הגבייה', שבמאמר זה נשתמש בשמה הקודם 'הוצאה לפועל' (להלן: הוצל"פ), כיוון שהוא מוכר יותר לציבור.

שני סוגים של בתי דין דנים על פי דין תורה: בתי דין רבניים ובתי דין לממונות. בתי הדין הרבניים דנים דיני אישות מתוקף סמכותם על פי החוק, והגוף המופקד על אכיפת פסק דינם הוא רשות ההוצל"פ.[2] בתי דין לממונות הם בתי דין פרטיים, הפועלים מכוח חוק הבוררות. פסקי הדין שלהם מחייבים את הצדדים על פי הסכם הבוררות שחתמו עליו, ולאחר אישור של בית משפט אפשר לאכוף אותם באמצעות רשות ההוצל"פ.

כוונת מאמר זה היא לדון בשאלת הוצאות הגבייה והריבית הכרוכות בפנייה להוצל"פ. רשות ההוצל"פ גובה אגרה בעד שירותיה. ישנן גם הוצאות הקשורות לעיקול מיטלטלין, העברתם למקום אחסון, פרסום בדבר מכירתם ועריכת המכירה. כמו כן, פנייה להוצל"פ כוללת לעתים שכר טרחה לעורך הדין.[3] כאשר הזוכה בדין פונה אל רשות ההוצל"פ, הוא משלם את האגרות וההוצאות המשוערות, ובסופו של התהליך נזקפות ההוצאות על חשבון החייב.[4] כמו כן מוטלת ריבית בשיעור על אי תשלום החוב בזמנו,[5] ובפועל הוצאות הגבייה מכפילות לפעמים את גובה החוב. השאלות הן על מי מוטלות ההוצאות על פי ההלכה, וכיצד יש לנהוג אם ישנו פער בין ההלכה והחוק. 

א. חיוב בהוצאות גבייה

בהלכה מצאנו הבדלים בין סוגים שונים של הוצאות. למשל: בעל דין שהזקיק את חברו לדון עמו בעיר אחרת, אינו חייב לשלם לו את ההוצאות שהוציא על הדיון, אף אם חברו זכה בדין,[6] כיוון שהדבר מוגדר בתור 'גרמא' בלבד. לעומת זאת הוצאות בית הדין, כמו שטרי טענות[7] או שאלות שבית הדין הוצרך לשאול[8], מוטלות על שני הצדדים. כך גם אם הוצרכו לשלם שכר בטלה לדיין שביטלוהו ממלאכתו.

גם בזמן הגמרא, לפעמים התובע היה צריך להוציא הוצאות כספיות כדי לממש את נכסי החייב. הוא היה צריך לחקור האם לחייב יש קרקעות שאפשר לגבותן, והיכן הן נמצאות. לאחר שמצאן הוא צריך לפרסם שהמיטלטלין עומדים למכירה, היות ומכירת המיטלטלים מוטלת עליו. השאלה הנשאלת היא על מי מוטלות הוצאות אלו? ומה דין הוצאות שהוציא המלווה כדי לגבות את חובו?

בדברי רבנו ירוחם המובאים ב'בית יוסף'[9], משמע שהוצאות שנעשו בתהליך הגבייה מוטלות על התובע:

כתב רבינו ירוחם... שטר אדרכתא ואחלטתא נראה שיפרע אותםהתובעשהם לתועלתו לגבות חובו זולתי אם התנה לפרוע כל ההוצאות.

'שטר אדרכתא' הוא שטר המאפשר לנושה לגלות את הנכסים השייכים ללווה. לאחר שהנושה מצא את הנכסים, הוא מבקש מבית הדין שבאותו מקום לגבותם עבורו, ואז כותבים לו 'שטר אחלטתא' המעביר את הנכסים לבעלות הנושה.

אולם, מדברי הרא"ש משמע לכאורה אחרת. לדעת רב נחמן[10], כאשר יש למלווה שטר, והלווה אינו בפנינו, גובים מנכסי הלווה שלא בפניו. הרי"ף[11] הוסיף וכתב שאם בית הדין יכול לשלוח שליח אל הלווה ולהודיעו על הכוונה לגבות מנכסיו - שולחים ומודיעים לו. על מי מוטל שכר השליח? כתב הרא"ש[12] שהמלווה יוסיף את שכר השליח על חובו, ויגבהו אחר כך עם חובו מהחייב, וכך פסק גם השולחן ערוך.[13] לכאורה, נראה מדברים אלו שהוצאות שהמלווה נאלץ להוציא כדי לגבות את חובו נזקפות על חשבון הלווה.

אולם המהרש"ל[14] טען שטעמו של הרא"ש הוא משום שהשליח נשלח לטובת החייב, ולכן ההוצאה מוטלת עליו. לעומת זאת, "שאר הוצאות שמוציא כדי לגבות את חובו, כגון שהלך בעבורו למקום פלוני או שכר שליח לשלוח אחר המעות, אינו משלם". מדברי המהרש"ל משמע שהדבר תלוי עבור מי הוצאו ההוצאות: אם הן לטובת התובע - הן תהיינה על חשבונו, ואם הן לטובת החייב - הן תהיינה על חשבון החייב. הוצאות גביית החוב הן בדרך כלל לטובת התובע, ואם כן הן אמורות להיות על חשבונו.

מדברי רבנו ירוחם נראה שהוא מסכים לאמת המידה שקבע המהרש"ל, שלפיה יש לבחון לטובת מי הוציאו הוצאות אלו, והואיל ו'שטר אדרכתא' נכתב לטובת התובע, עליו לפרוע את שכר הסופר.

כאשר התובע בא לטרוף קרקע, יש להכריז עליה במשך 30 יום. על מי מוטלות הוצאות ההכרזה? יש מקום לומר שהוצאות ההכרזה תהיינה מוטלות על החייב, כיוון שמטרת ההכרזה היא להשיג מחיר טוב יותר עבור הקרקע, והדבר הוא לטובת החייב.

במקרים רבים כתוב בהסכם הבוררות שבית הדין רשאי לחייב בהוצאות משפט[15]. ייתכן שסעיף כזה מאפשר להטיל על החייב גם את הוצאות הגבייה, לא מצד הדין אלא מכוח הסכמת הצדדים, וגם אפשר לנסח סעיף מפורש שיטיל על החייב את הוצאות הגבייה. אלא שהרב משה פיינשטיין[16] כתב שיש בזה בעיה של אסמכתא, כיוון שהתחייבות זו תלויה בתוצאות הדיון בבית הדין ואינה מוחלטת. אמנם אם שטר הבוררות נעשה ב'קניין מעכשיו' ובפני בית דין חשוב - התחייבות זו תועיל.[17] יש לשים לב שבמקרה כזה תגדל אחריותו של בית הדין לכך שלא תהיינה הוצאות גבייה מיותרות.

 

1. הוצאות גבייה בגלל סרבנות

דין שונה הוא כאשר הנתבע סירב לבוא לדין, ובית הדין נאלץ לכתוב עליו 'פתיחא' (שטר נידוי), במקרה כזה הנתבע הוא שחייב בשכר הסופר.[18] הרא"ש[19] למד מכאן לכל מקרה שהנתבע סירב לבוא לדין, והתובע נאלץ להוציא הוצאות כדי לכופו לירד לדין, שהסרבן חייב לפרוע לו הוצאותיו. לעומתו, הרשב"א[20] פוטר את הסרבן, וטוען שאין זה דומה לחיוב הנתבע בהוצאות ה'פתיחא', כיוון ששם ביה"ד מחייב אותו על שסירב לבוא לפניהם ביום שנקבע. השו"ע[21] הביא את שתי הדעות, ונראה מדבריו[22] שדעת הרא"ש היא הדעה העיקרית. הרמ"א (שם) פסק כדעת הרא"ש, וכן הכריע הש"ך[23] בשם המהרש"ל. הרצ"ה קלישר[24] כתב שהנתבע אינו יכול לומר 'קים לי' כהרשב"א, כיוון שהוא נגד הכרעת הרמ"א והסכמת האחרונים. מלבד זאת ישנם פוסקים שכתבו[25] שהרשב"א מודה שהנתבע חייב בהוצאות כאשר התובע קיבל רשות מבית הדין לתובעו בערכאות.

כך הוכרע לאחרונה גם בבית הדין של 'ארץ חמדה - גזית'[26] בראשות הרביעקב אריאל, שבמקום שהייתה לתובע רשות לפנות לערכאות, גם הרשב"א מודה שיש לחייב את הנתבע בהוצאות. גם אם רשות זו לא ניתנה במפורש על ידי בית דין, אלא נעשתה פנייה להוצל"פ לביצוע שטר שהחיוב בו ברור, יש לחייב את הנתבע בהוצאות הגבייה.

 

2. חיוב בריבית פיגורים

הבעיה הקשה יותר היא תשלומי הריבית המוטלים על החייב על ידי הוצל"פ. הרב שמחה אסף, בתפקידו כשופט בבית המשפט העליון, טען שאין איסור בריבית פיגורים המוטלת על מזיק שנתחייב בדין, וראה בכך תשלום נזק, ולכן כתב:[27]

ומאותה שעה שנתחייב בדין בתשלומי הנזק והוא מעכב את התשלום הרי הוא חייב לפצות את הזוכה בדין על הנזק שנגרם לו על ידי העיכוב בתשלום.

גישה זו נסמכת על שני מקורות:

 המקור הראשון, דברי בעל 'בית הלל'[28]. הוא דן במנהג ואומר כי 'עכשיו בדורות הללו המנהג בדיני ארצות לפסוק פסידא דשוקא (היינו: לחייב את הלווה בהפסד המגיע למלווה בשוק המשא והמתן) ואין פוצה פה ומצפצף, כדין הפקר בית דין הפקר, וזה פשוט'.

אולם פוסקי דורנו[29] דחו את האפשרות להסתמך על כך, בנימוק שזו הייתה תקנה שלא פשטה בכל מקום, וכמו כן זו הייתה הוראת שעה בזמן מסוים בלבד, ואין כוחה יפה בזמן אחר. 'לא תקנו כן אלא משום פסידא דשוקא שהיה אז בזמן הסמ"ע... היה נחוץ אז הוראת שעה'.[30]

נוסף לכף הועלתה הסברא שבעל 'בית הלל' עסק במקרה שבו הנתבע התחייב לשלם לחברו את נזקיו, ונועד אך רק לסלק חשש ריבית, ואין ללמוד מכאן למקרה שאדם לא קיבל על עצמו התחייבות כזו.

המקור השני, דבריו של הרב יוסף שאול נתנזון, בשו"ת 'שואל ומשיב'[31]. דבריו עוסקים באדם שתבע את חברו לדין, וכשלא רצה לעמוד עימו בדין תבעו בערכאות, ונתחייב הנתבע לשלם את המגיע ממנו בתוספת ריבית של 6%. ה'שואל ומשיב' הורה שמותר לתובע לקבל גם את הרווחים.

בדבריו הוא הסתמך על דברי הרמ"א[32]: 'אם בא בעל הפקדון ואמר תן לי פקדוני ואני ארויח בהן בעצמי, והלה מעכב בידו, חייב ליתן הריוח מכאן ולהבא'. ה'שואל ומשיב' הסביר זאת כך:

שאין שייך בזה משום ריבית, שהרי לא הילווה לו כלל, וזה עיכב מעותיו. ואף שמעכב כיסו של חברו פטור, אבל משעה שתבעו שיחזיר לו - צריך להחזיר לו... וכל שזה עיכב, ואינו רוצה להחזיר לו, אין כאן הלוואה, רק גזלן וצריך לתת הריבית.

אלא שאף הרמ"א לא כתב כן אלא כאשר הנפקד הרוויח במעות שבידו, שאז התיר למפקיד לתבוע את הרווח. המהרש"ל[33] חלק על הרמ"א אפילו במקרה זה, וטען שמדובר ב'גרמא', ולכן המפקיד אינו יכול לתבוע את הרווח, וכן פסק הש"ך שם. ה'אבני נזר'[34] הכריע שטוב לפשר ביניהם, וכך הורה גם הגרצ"פ פרנק.[35]

הרב צב"י בן יעקב כתב שאם נגרמו לנושה הפסדים שהם תוצאה מאי תשלום החוב בזמנו, ישנם מקרים שמותר לו לגבות תשלום עבור הפסדיו, וצריך לשאול מורה הוראה על פרטי כל מקרה לגופם[36].

לכאורה אפשר לומר שאם בשטר הבוררות כתוב שבית הדין מוסמך לחייב ב'גרמא', יש מקום לראות בחיוב הריבית - חיוב על כך שהחייב מנע מהזוכה להרוויח במעות שהוא חייב לו. המבטל כיסו של חברו פטור בדיני אדם משום שזו 'גרמא', אבל חייב בדיני שמים, ובית הדין רשאי לחייבו על פי כתב הבוררות, או מדין פשרה.

נוסף לכך, יש יסוד לחייב את הנתבע מדין קנס. המהרש"ל עצמו כתב שראוי לקנוס את מי שמעכב תשלום לחברו, 'כדי לשבר זרוע הרשעים שלא יהא כל אלם וחוטא נשכר'; אלא שסמכות זו נתונה רק לגדול הדור או לממונה על פי טובי העיר. ייתכן שאפשר לראות בחוק הכנסת תקנת קהל, המטילה קנס על החייב על כך שלא שילם את חובו בזמנו.[37] כאשר אדם מסרב לבצע פסק דין של בית דין, יש כאן עוולה המצדיקה הטלת קנס, כפי שהתבאר בדברי המהרש"ל.

מכל מקום, כאשר הנתבע מוכן לשתף פעולה עם בית הדין וטוען שהוא חסר יכולת פירעון, יש קושי גדול להפנות את הצדדים להוצל"פ, משום שגם אם הנתבע ישתף פעולה עם הוצל"פ וחובו ייפרס, הוא יחויב בריבית גבוהה מאוד. לכן נראה להמליץ שאם החייב מבקש מבית הדין לקבוע לו הסדר תשלומים ופריסה של החוב באופן שיוכל לשלמו, יש לקבל את בקשתו כדי למנוע הטלת הוצאות גבייה וריבית עליו. גם בבית המשפט קורה שבמעמד הקראת פסק הדין מבקש החייב מהשופט לקבוע לו הסדר תשלומים, ואם הוא מציע הסדר סביר, נעתר השופט לכך, מתוך הנחה שאם החייב מוכן להסדר מסוים, הדבר עדיף מאשר גבייה בכפייה.

אם החייב יבקש מראש ההוצל"פ פריסה ארוכה של התשלומים, הוא יוגדר כמוגבל באמצעים ויוטלו עליו מגבלות, כגון איסור יציאה מהארץ ומניעת שימוש בהמחאות ובכרטיסי אשראי. לבתי הדין לממונות אין אפשרות מעשית לבצע חקירת יכולת מדוקדקת ולהטיל מגבלות כאלו, ולכן יש להסתפק האם יש להיעזר בהוצל"פ שיש לה יכולת חקירה טובה ויכולת להטיל על החייב מגבלות, כגון איסור יציאה מהארץ.

 

סיכום

1. ישנו פער בין החוק לבין ההלכה בשאלת הוצאות הגבייה, ובוודאי בשאלת הריבית: הוצל"פ מטילה על החייב הוצאות גבייה וריבית בכל מקרה, וההלכה מטילה את הוצאות הגבייה על הנושה, ואוסרת ריבית.

2. אם החייב מסרב לבצע את פסק הדין, יכול הזוכה לפנות להוצל"פ, והוצאות הגבייה המוטלות על החייב הן בגדר קנס למי שמסרב לבצע את פסק הדין.

3. אם החייב טוען שהוא חסר יכולת פירעון, יש קושי גדול להפנות את הצדדים להוצל"פ משום שהם יטילו על החייב הוצאות גבייה וריבית. אם החייב מבקש מבית הדין לקבוע לו הסדר תשלומים ופריסה של החוב באופן שיוכל לשלמו, עדיף לקבל את בקשתו כדי למנוע הטלת הוצאות גבייה וריבית עליו.

4. כאשר החייב מבקש הסדר תשלומים ארוך, יש להסתפק האם להעביר אותו לטיפול הוצל"פ מתוך הנחה שיכולתה לבצע חקירת יכולת ולהטיל מגבלות שיבטיחו את פירעון החוב (כגון, איסור יציאה מהארץ) טובה מזו של בית הדין; או שמא, אין בזה כדי להתיר הטלת ריבית והוצאות גבייה על אדם שמשתף פעולה עם בית הדין.

 



[1] דברים טז, יח.

[2] ראה פסקי דין רבניים, ח"י עמ' קמה: 'הנוהג המקובל בבתי הדין לפסוק מזונות לאשה ומזונות לילדים ועם מתןפסק דין על ידי בית הדין, הוא עובר לביצוע על ידי הוצאה לפועל'.

[3] חוק ההוצאה לפועל, סעיף 10 א: 'זוכה המיוצג על-ידי עורך דין בתיק הוצאה לפועל זכאי לשכר עורך דין כאמור בתעריף המינימלי שנקבע לפי סעיף 81 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961'.

[4] חוק ההוצאה לפועל, סעיף 9 (ב): 'האגרות וההוצאות לנקיטת ההליכים יחולו על החייב, ודינן לעניין ההוצאה לפועל כדין החוב הפסוק, זולת אגרות והוצאות של הליכים שלדעת ראש ההוצאה לפועל ביקש הזוכה את נקיטתם שלא בתום לב'.

[5] חוק ההוצאה לפועל, סעיף 10א, ריבית פיגורים [תיקון: תשמ"ט, תשנ"ג] (א): 'חוב שנפסק ולא שולם על ידי החייב במועד שנפסק או במועד שנקבע לתשלומו בפסק הדין, לפי המאוחר (להלן בסעיף זה - מועד הפרעון), יתווספו עליו הפרשי הצמדה כמשמעותם בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן בסעיף זה - החוק) וריבית צמודה כמשמעותה בחוק בשיעור של 5% ממועד הפירעון עד התשלום בפועל.'

[6] שו"ע חו"מ סי' יד סעי' ה, על פי התוס' סנהדרין לא ע"ב, ורא"ש שם.

[7] ב"ב קסז ע"ב: 'אין כותבין שטרי ברורין, ומעשה ב"ד; אלא מדעת שניהם. ושניהם נותנין שכר'. ומפורש בגמרא (שם, קסח): 'מאי שטרי ברורין? הכא תרגימו: שטרי טענתא. ומעשה ב"ד, היינו פסקי דינין'.

[8] שו"ת הריב"ש סי' תעה: 'ובכלל זה, כל הוצאות שצריכין לעשות הדיינין בפסק דינם, כגון אם הוצרכו לשאול'.

[9] בית יוסף חו"מ סי' יד ד"ה כתב הריב"ש.

[10] כתובות פח ע"א.

[11] רי"ף כתובות דף מח ע"ב מדפי הרי"ף.

[12] רא"ש כתובות פ"ט סי' כז.

[13] שולחן ערוך חו"מ סי' קו סעי' א.

[14] ים של שלמה בבא קמא פ"י סי' יד.

[15] ראה למשל סעיף 8 בשטר הבוררות של בית הדין 'ארץ חמדה - גזית', או סעיף ז' בשטר הבוררות שחיבר הרב יועזר אריאל (דיני בוררות, עמ' תמ). ניתן לראות את נוסח שטרי הבוררות באתר דין תורה www.dintora.org.

[16] אגרות משה חו"מ ח"ב סי' כו ענף ב; ראה גם אליאב שוחטמן, סדר הדין, עמ' 399.

[17] שולחן ערוך חו"מ סי' רז סעי' טו: 'אסמכתא שקנו עליה בבית דין חשוב, הרי זה קנה'.

[18] בבא קמא קיב ע"ב; ועי' רא"ש שם.

[19] רא"ש ב"ק פ"י סי' ו; וכן בשו"ת הרא"ש, סי' עג כלל ב: 'מרנא ורבנא מאיר ז"ל הביא ראיה מפרק הגוזל (קיב, ב), דקאמר דבעי למיתב זוזי דפתיחא, ומדבעי למיתב זוזי דפתיחא, דהיינו כמו סרבנות דידן, אלמא נתחייב המסרב בתשלום יציאות קודם שנכתב הפתיחא, והיינו משעשה שנעשה סרבן'.

[20] שו"ת הרשב"א א סי' תתקמ.

[21] שו"ע חו"מ סי' יד סעי' ה.

[22] דעת הרא"ש הובאה ראשונה, ודעת הרשב"א בתור 'יש מי שאומר'. כמו כן ב"י כתב שמסתבר כהרא"ש.

[23] ש"ך חו"מ סי' יד ס"ק יג.

[24] מאזניים למשפט חו"מ סי' יד סעי' ה.

[25] ראה שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' לה; שו"ת ושב הכהן סי' צט.

ייתכן שהכלל של המהרש"ל שהובא לעיל אמור רק על הוצאות הדרושות כדי לחייב את החייב לשלם את חובו, אבל לאחר שהחייב התחייב בדין והוא אינו פורע, יש מקום להחשיבו כמסרב לבצע את פסק הדין, ודינו יהיה תלוי במחלוקת שהובאה למעלה.

[26] תיק 70020 גוש דן, כד ניסן תש"ע.

[27] ע"א 207/51 אגד נ' ברנדס, פ"ד ו', 1103.

[28] בית הלל לשו"ע יורה דעה סי' קע ס"ק א.

[29] בית הדין הרבני בחיפה, פסקי דין רבניים חלק ו' עמוד פא, ד"ה ועיין. ראה גם שו"ת מהרש"ם ח"א סי' צ; שו"ת שבט הלוי ח"ט סי' שט.

[30] פד"ר הנ"ל, בשם ספר חמדת נפש סי' כה.

[31] מהדורה תנינא, ח"ד סי' קכג.

[32] חו"מ סי' רצב סעי' ז.

[33] ים של שלמה, ב"ק פ"ט סי' ל.

[34] יו"ד סי' קלג.

[35] שו"ת הר צבי יו"ד סי' קלא.

[36] הרב צב"י בן יעקב, משפטיך ליעקב ב עמ' קטז.

[37] ראה דברי מרן הגר"א שפירא זצ"ל, תחומין טז, עמ' 85.