היתר הגשת תלונה פלילית למשטרה בחו"ל

הקדמה

בית דין במדינת ישראל עמד בפני שאלה הלכתית מורכבת ורגישה: האם יש להתיר הגשת תלונה פלילית לרשויות החוק בחו"ל, במקרה של חשד לפגיעות מיניות חמורות ומתמשכות כנגד נערים בקהילה.^[1] המקרה הובא בפני בית הדין בעקבות כך שמתלוננים, שהיו נפגעי המעשים, פנו בתחילה אל רבני קהילתם המקומית בבקשה לחקור את הנושא. רבני הקהילה לא נענו לפנייתם, ובשל כך פנו הנפגעים אל בית דין בישראל בבקשה שיתיר להם לפנות לרשויות החוק במדינתם. בית הדין דן בנושא לעומקו, ואף קיים שיחות ועדויות דרך אמצעים טכנולוגיים, כגון שיחות זום. לאחר בדיקת החשדות החמורים, החליט בית הדין באופן חד-משמעי להתיר את הגשת התלונה למשטרה, ואף קרא למתלוננים לפעול במהירות. החלטה זו נשענה על שיקולים הלכתיים, שראו במניעת המשך הפגיעה בקטינים ובשמירה על שלומו של הציבור ערכים חשובים המצדיקים פעולה זו. בהמשך, החשוד נתפס ונעצר בחו"ל בתנאי כליאה קשים, שבמהלכם חווה, לפי הטענות, אלימות והתעללות מצד אסירים גויים. בעקבות זאת, אחד מרבני הקהילה פנה אל בית הדין בבקשה דחופה לשקול מחדש את ההיתר, ואף לנסות לשכנע את המתלוננים לבטל את תלונתם. הרב טען כי ההיתר המקורי ניתן ללא שמיעת גרסת החשוד, דבר שאינו ראוי מבחינה הלכתית, וכי יש לשוב ולבחון את העניין באופן מעמיק יותר. בית הדין, לעומת זאת, דחה טענות אלו על הסף. יתרה מכך, הוא הוציא הודעה ברורה המגבה את הנפגעים וקורא להם להמשיך בעמידה האיתנה ולא לבטל את תלונתם. המאמר המצורף עוסק בהרחבה בגישת בית הדין ובהיבטים ההלכתיים שהנחו את החלטתו.

א. חומרת איסור מוסר

מקורות ההלכה מייחסים חומרה רבה לאיסור מסירת יהודי לשלטון זר, בין אם מדובר במסירה של גופו ובין אם מדובר בממונו. חכמים השוו פעולה זו לרדיפת יהודי להורגו, מתוך הבנה שהשלטונות נוהגים בעונשים חמורים ביותר, לעיתים עד כדי סכנת חיים. כך כתב ה'שלחן ערוך' (חו"מ סי' שפח סעי' ט):

אסור למסור ישראל ביד עובדי כוכבים אנסים, בין בגופו בין בממונו; ואפילו היה רשע ובעל עבירות; ואפילו היה מיצר לו ומצערו... כל המוסר ישראל ביד עובד כוכבים, בין בגופו בין בממונו, אין לו חלק לעולם הבא.^[2]

מכאן עולה, שגם אדם רשע ומציק, אסור למסור לידי שלטון גוי.^[3] ואכן גם פוסקי זמננו אסרו לפנות למשטרה בחו"ל עקב אירועים פליליים. כך כתב הרב משה פיינשטיין, על גנב שנתפס כשהוא גונב ספר תורה וכלי כסף מבית כנסת, כשיש חשש סביר שעקב כך ישב במאסר שנים רבות, וכך כתב בתשובתו: 'זה דבר פשוט שאין להתיר את הדבר', כיוון שעל פי דין תורה היה הגנב מתחייב רק בתשלום כספי, לכן אסר למסור אותו לידי המשטרה בארצות הברית.^[4] למרות חומרת האיסור, בית הדין התיר לנפגעים להגיש תלונה למשטרה בחו"ל וזאת מכמה סיבות, אשר יפורטו לקמן.

ב. מניעה ולא ענישה

שורש הדיון מצוי במחלוקת התנאים[5] בין רבי אלעזר ברבי שמעון לבין רבי יהושע בן קרחה. בעוד רבי אלעזר הסגיר יהודים גנבים לשלטון הגוי כדי להענישם, רבי יהושע ביקר את מעשיו בחריפות, בטענה כי 'יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו'. נחלקו הראשונים מה היא מסקנת הסוגיה, לדברי המאירי (שם) רבי אלעזר נהג שלא כדין, וזו לשונו:

כל שמסבב מיתתו שלא בדין תורה הרי זה אחד ממיני המלשינות והמסירה וכמו שאמרו לאחד מגדוליהם עד מתי אתה מוסר עמו של א-הינו להריגה. ואף על פי שהתנצל על זה ואמר קוצים אני מכלה מן הכרם כבר השיבוהו יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו.

אולם מדברי הרשב"א שצוטטו ב'בית יוסף' (חו"מ סי' שפח אות ט), עולה שההלכה נוטה כדעת רבי אלעזר, אך עם הסתייגות: אין זה תפקידו של תלמיד חכם לעסוק בענישה שאינה על פי דין תורה.^[6] אך לדברי כולם כאשר יש סכנה להמשך הפשיעה, מותר ואף מצווה למסור את העבריין לידי השלטונות בכל מקום שהם, הפוסקים הבחינו באופן ברור בין תלונה שמטרתה ענישה על אירועי עבר, לבין תלונה המיועדת למניעת פגיעות עתידיות.^[7] כפי שכתב הרב וולדנברג,[8] כשהתיר להגיש תלונה על אב שפוגע בבתו משום החשש שימשיך לפגוע בה.

ג. נזק רב

סיבה נוספת היא שפגיעה חמורה בגוף ובנפש עשויה להיחשב כנזק נרחב שמתיר תלונה לשלטונות גם במקום שאין חשש מפני פגיעה עתידית. כך ניתן ללמוד מדברי הש"ך והסמ"ע, שפירשו שמה שכתב ה'שלחן ערוך' 'אפילו היה מצערו – אסור', היינו דווקא בצער בעלמא, אבל כאשר המעשה גורם לנזק משמעותי, מותר לדווח לרשויות.^[9] ועל כן הרב וולדנברג באותה תשובה התיר לדווח על פגיעות מיניות לכל גורם שלטוני, היות שהנזק הנפשי והגופני הוא מהותי.^[10] ייתכן שהמקור להלכה זו הוא ההנהגה של רבי אלעזר ברבי שמעון, שהגמרא מתארת שהיה מוסר גנבים, ולא נאמר שהטעם הוא מחשש שימשיכו לגנוב בעתיד, אלא עצם הגנבה, שהיא מעשה חמור, מתירה למוסרו.

ד. צער הרבים

סיבה שלישית היא כאשר הפושע מצר לרבים, מותר למוסרו על מנת להענישו, כפי שכתב ה'שלחן ערוך' (חו"מ סי' שפח סעי' יב): 'אבל מפני צער רבים מותר למסרו ביד עובד כוכבים'. במקרה המתואר, ישנו חשש ממשי להמשך פגיעות חמורות באנשים רבים, ולכן אין לראות בפנייה לשלטונות משום איסור מסירה, אלא חובה הלכתית שנועדה להגן על הציבור כולו.[11]

ה. סדרי דין

בית הדין התמודד עם שאלה הלכתית מורכבת כאשר התיר למתלוננים לפנות למשטרה מבלי לשמוע תחילה את גרסתו של החשוד. החלטה זו מעלה קשיים הלכתיים משמעותיים בכמה היבטים מרכזיים של סדרי הדין: הבעייתיות בקבלת עדות כשהנאשם אינו נוכח והאיסור לשמוע טענות צד אחד בהיעדר הצד השני ולפסוק ללא קבלת תגובתו.

1. קבלת עדות שלא בפני בעל דין

ההלכה קובעת באופן ברור כי 'אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין'.[12] זהו עיקרון יסודי בסדרי הדין. הגמרא[13] לומדת איסור זה מהפסוק בספר דברים (יט, יז): 'ועמדו שני האנשים אשר להם הריב' – 'שני האנשים' אלו העדים, ו'אשר להם הריב' אלו בעלי הדין. הרשב"א סבור שהחיוב להעיד בפני בעל דין הוא גזרת הכתוב.^[14] במקרים של פגיעה מינית, מתעוררת בעיה מעשית: הנפגעים מתקשים להעיד בנוכחות החשוד, ולעיתים אף חוששים מפניו באופן ממשי, במיוחד כאשר מדובר באדם בעל מעמד או סמכות בקהילה. הפוסקים התייחסו למצבים מיוחדים והציעו מספר היתרים. 'תרומת הדשן'[15] כתב שבמקום שיש חשש שקבלת העדות תתעכב בגלל אלימות וכוחנות של בעל דין, ניתן לקבל עדות שלא בפניו, וכך פסק הרמ"א (חו"מ סי' כח סעי' טו):

אם הבעל דין הוא אלם, והעדים יראים להגיד לפניו, מקבלין העדות שלא בפניו, ודנין על פיו. מיהו אם אפשר לכוף האלם כדרך שנתבאר לעיל , עדיף טפי.

ובתשובת 'נודע ביהודה' כתב כמה טעמים לאסור אישה על בעלה מפני חשד לניאוף אף שהעדות נגבתה שלא בפני הבעל. ובין השאר כתב שכאשר אי אפשר לקבל את העדות בפניו ובייחוד כשהבעל אלים, מותר לגבות עדות שלא בפניו. בנוסף, הוא צירף את דברי המאירי שכאשר מדובר על איסורים ולא על דיני ממונות מותר לקבל את העד שלא בפני בעל דין.^[16] וכן בשו"ת 'יביע אומר' (ח"א יו"ד סי' א) פסק שיש לפסול שוחט על פי עדות שהתקבלה שלא בפניו, וזו לשונו:

אע"ג שעדות שנתקבלה שלא בפני בע"ד, אפי' בדיעבד אינה עדות, מ"מ לענין גטין וקדושין מהני, דאיסורא שאני, וכלהו אינשי בעלי דין... לכן הדבר ברור, שיש לקבל עדות שלא בפני השוחט, לברר הדברים כשמלה, ולהעבירו ממלאכתו, כי הוא באמת איש זרוע ואלם. (ובפני איים על קצב אחד לרצחו נפש, בגלל סכסוך ממון שהיה ביניהם, וזה מראה על תכונת נפשו). ואין לנו לחוש על פרנסתו, שהוא האשם בזה, ונתן אצבע בין שניו.

על פי המקורות הללו, במקרה של חשד לפגיעה מינית, כאשר קיים קושי וחשש מוצדק מצד העדים להעיד בנוכחות החשוד ויש צורך דחוף במניעת המשך הפגיעה, מותר לקבל עדות שלא בפני החשוד.

2. שמיעת טענות שלא בפני בעל הדין

הגמרא[17] קובעת על פי ציווי התורה 'מדבר שקר תרחק' (שמות כג, ז),^[18]כי אסור לשמוע טענות בעל דין אחד בהיעדר הצד השני, וכך פסק ה'שלחן ערוך'.^[19] במסכת סנהדרין,^[20] למדו כן מן הפסוק 'שמֹע בין אחיכם' (דברים א, טז), המדגיש את החובה לשמוע את שני הצדדים במחלוקת. הרמב"ם,[21] מרחיב בהסבר חומרת האיסור ומציג שני נימוקים מרכזיים:

א) היעדר יכולת להפריך טענות שקריות - כאשר צד אחד מציג את טענותיו ללא נוכחות הצד השני, אין מי שיוכל להכחיש או לסתור את דבריו.

ב) השפעה פסיכולוגית על הדיין - הרושם הראשוני של טענות צד אחד עלול להיחרת בליבו של הדיין ולהטות את שיקול דעתו.

אם כן, זו הנחיה הלכתית בסיסית ומרכזית בסדרי הדין ולא ניתן לקיים שום הליך שיפוטי מבלי ששומעים את שני הצדדים. כל זאת נכון כאשר מדובר על החלטה שיפוטית הקובעת מהו מעמדו של האדם – האם הוא אשם או זכאי, אולם הדיון בבקשת היתר להגשת תלונה למשטרה אינו מכריע את מעמד החשוד. ההיתר לפנות למשטרה מבוסס על הקביעה כי ישנם מספיק חשדות המפקיעים את איסור מוסר. דיון זה הוא בתחום האיסורים ולא דומה לדיני ממונות ועל כן די בכך שבית הדין הגיע למסקנה כי החשדות מבוססים דיים, על מנת להתיר פנייה לערכאות, גם כאשר דבריו של החשוד לא נשמעו (מפני החשש מהעלמת ראיות ואיום על המתלוננים).^[22] הבחנה מעין זו מופיעה בדברי ה'שואל ומשיב' (מהד' א ח"א סי' קפה) אשר דן בעניין עדות שהתקבלה שלא בפני בעל הדין על מלמד שפגע בתלמידיו וזו לשונו:

דוקא היכא שאנו מוציאים אותו מחזקת כשרותו בזה אמרינן כי סתם כל אדם בחזקת כשרות וא"א לפסלו שלא בפניו ובפרט לקפח פרנסתו אבל כאן אטו נפסל בשביל זה מחזקת כשרותו רק שאנו אומרים שמלמד תינוקות צריך להיות ירא וחרד לדבר ד'... לא שייך הדין קבלת עדות שלא בפני בע"ד וכל שנשמע עליו קול כזה כדאי בזיון וקצף שיהיו מלמד שם עד שישוב בתשובה שלימה.

יש להוסיף כי ישנם מאפיינים מיוחדים להליך הפלילי על פי ההלכה, ובדיני עונשין, בניגוד לדיני ממונות, אין מדובר בסכסוך בין שני צדדים אלא בית הדין מייצג את האינטרס הציבורי לבער את הרע, כמצוות התורה (דברים יז, ז) 'ובערת הרע מקרבך' לפיכך, המתלוננים נחשבים כעדים ולא כבעלי דין. כך עולה מהגמרא במסכת סנהדרין (ט ע"ב) המביאה הלכה בשם רב יוסף: 'פלוני רבעו לאונסו - הוא ואחר מצטרפין להרגו'.^[23] משמעות הדבר היא שהנפגע עצמו כשר להעיד אף שהמעשה נעשה איתו אין הוא פסול מחמת זאת, למרות רגשות השנאה והכעס כלפי הפוגע,^[24] אין זה הופך אותו לבעל דין וניתן לצרף אותו יחד עם עד שני כדי להרוג את החשוד.^[25] ועל כן אנו מוצאים כי בשעת הדחק התירו הפוסקים לקיים הליך פלילי מבלי לשמוע כלל את בעל הדין. למשל, הרא"ש^[26] התיר לקבל עדות על מוסר שלא בפניו משום סכנה הנובעת ממנו והחשש שילך לגוים או יעשה נזק לישראל כדי להינצל. בתשובות מהר"ם שיק (חו"מ סי' ב), דן בשמיעת צד אחד לא בנוכחות הצד השני שמסרב להתייצב לפי הזמנת בית הדין, וזו לשונו:

כשיזדמן מקרה, על כרחך יהא צריך לעשות אז סייג לתורה בהוראת שעה אפילו לדונו שלא בפניו, אם לא יהא אפשר בענין אחר, וכן נראה לי.

וכך פסק הרב אשר ויס (ישורון טו, עמ' תרס) וזו לשונו:

צריך זהירות יתירה לברר וללבן עד תכלית עד מקום שידנו מגעת, האם אמת נכון הדבר שאדם זה פגע מינית בילדים באופן שרגלים לדבר שיחזור לסורו, ולא להתפס לשמועות וחשדות שוא ובהלה של הורים בהולים, להחריב עולמו של אדם חף מכל פשע, כדי להפיס דעתם החפוזה של החושדים בכשרים. אבל כאשר נראה ברור לבי"ד או ועד של ת"ח שאכן נבלה נעשתה בישראל, אף שאין בזה עדים כשרים – מותר למוסרו... אין צריך עדים, אלא בירור אמין לפי שיקול דעתנו, וכאשר יתברר לנו, אין מנוס ומפלט מלשתף פעולה עם השלטונות המופקדים על ענין זה.

סיכום

כאשר ישנו צורך גדול בית הדין רשאי לחרוג מסדרי הדין:

א. לשמוע את עדות הנפגעים גם ללא נוכחות החשוד.

ב. להתייחס לעדויות המתלוננים כעדות כשרה לכל דבר.

ג. להתיר להגיש תלונה למשטרה בחו"ל.

זאת מתוך הבנה שבמקרים של פגיעה מינית, ההגנה על הציבור והצורך למנוע פגיעות נוספות גוברים על סדרי הדין הרגילים ויש בסיס הלכתי להתנהלות שונה בייחוד כאשר יש חשש ממשי להמשך הפגיעה.

נספח

היות שרבים מהדברים במאמר מוזכרים בתשובה החשובה של הרב וולדנברג, נביא חלק מדבריו הנוגעים למקרה הנידון:

מקרה שהאב בא על בתו הקטנה פעמים חוזרות ואין כאן חשש של פיקוח נפש, שיש חיוב להציל את הקטנה מנזק פיזית ונפשית, וגם לרבות, כדי להציל אותו מרשעותו זה, שמותר זה למוסרו גם בכדי להציל אותה מפגיעתו בה, באשר כי אין זה דומה גם למה שנפסק בשו"ע שם שאסור אפילו היה מיצר לו ומצערו, דבכאן הרי פוגע עי"כ בגופה ובנפשה. ויעוין בשו"ע שם בסעי' ז' שנפסק ברמ"א די"א דאדם המוכה מחבירו יכול לילך לקבול בפני עכו"ם אף על גב דגורם למכה היזק גדול, והש"ך בס"ק מ"ה כותב בכעין החילוק הנ"ז, דשאני היכא שמוסר כדי שלא יוסיף להכות דמותר ע"ש. ומקרה כזה שלפנינו הוא יותר גרוע מהכאה, וא"כ יכולים למוסרו הן מפני שזה דומה למכה, והן כדי שלא יוסיף עשות זאת... ומה שכבו' מצטט ממה שנפסק בחו"מ סי' שפ"ח סעי' ט' שאסור למסור אפילו הוא רשע ובעל עבירות, אין לו ענין לכאן, שם אין המדובר היכא שבא הדבר כדי להציל אותו מרשעתו, אלא המדובר שרוצים למסור אותו בשביל דבר אחר ורוצים לנהוג בו זלזול בגלל זה שהוא בין כך רשע ובעל עבירות, ולכן אסור, אבל משא"כ בכגון נידוננו שהמדובר שרוצים עי"כ להציל שלא יוכל להוציא לפועל זממת רשעתו, ולכן שפיר מותר למוסרו... השאלה בנוגע לדין מוסר היא לא בנוגע למסירה אפילו בערכאות של ישראל, דבכה"ג נראה דבודאי מותר מכיון שהמציאות היא שכהיום אין כח בי"ד לדון על כך, אלא כוונת שאלתו היא בנוגע למקרה של מסירה לערכאות של עכו"ם, וכמודגש באמת בחו"מ שם בסעי' ט' בלשון: אסור למסור לישראל ביד עכו"ם...

גם בערכאות של עכו"ם נראה שיש חילוק בזה בין מדינות פראיות לבין מדינות נאורות, וכדמצינו שמחלק בכזאת הערוך השלחן בחו"מ שם בסעי' ז', וכותב, שכל המדובר בדיני מסור בש"ס ופוסקים הוא בכגון מדינות הרחוקות שלא היה לאיש בטחון בגופו ובממונו מפני השודדים והאנסים הגם שנשאו עליהם שם משרה, כידוע גם היום באיזה מדינות מאפריקה וכו', משא"כ במלכי אירופא ע"ש, ומוכח מהערוה"ש שם שלא כוון בדבריו רק משום מלכות, כי מפרט והולך שם לדוגמא גם שמות של מדינות שהיו מרוחקים מרחק רב מאד ממקום מגוריו ומהמלכות שהיה חי בקרבה.