זיהוי חלל בהיעדר עין

[1].    על פעילות מערך החליטה, דרכי החליטה, ומעמדו ההלכתי של צוות חליטה ומסמך החליטה, ראה מאמרי 'מעמדו ההלכתי של צוות חליטה ותוקף הכרעתו', ספר ידיו אמונה, הוצאת אסיף – שנתון איגוד ישיבות ההסדר, תשפ"ד, עמ' 266-230.

[2].    במקרה הנדון מדובר היה אומנם ברווק, ואולם כלל זה עשו להם צוותי החליטה במלחמת 'חרבות ברזל', בהנחיית הרב הצבאי הראשי, שכל חלל יידון ברף גבוה, כאילו מדובר בזכר-יהודי-נשוי.

הלכה היא בידוע כי כדי לזהות מת, נדרשת עדות – כלומר 'טביעת עין', של הכרת פני המת.[1] ומהי הגדרת 'פנים', לעניין זה? במשנה (יבמות פט"ז מ"ג) נאמר: 'אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו'. להלכה התחדדו הדברים יותר, וכך כתב ה'שלחן ערוך' (אה"ע סי' יז סעי' כד):

מצאוהו הרוג או מת, אם פדחתו[2] וחוטמו ופרצוף פניו קיימים, והכירוהו בהם שהוא פלוני, מעידין עליו. ואם ניטל אחד מאלו, אף על פי שיש להם סימנים מובהקים ביותר בכליו, אינם כלום, דחיישינן לשאלה.

הנה כי כן הלכה פסוקה גורסת כי זיהוי צריך להתבצע על סמך 'משולש פנים': פדחת, חוטם, פרצוף פנים.

ומה באשר לעיניים? האם, במצב בו העדים מזהים את המת באופן ברור וחד משמעי בלעדיהן, האם העיניים בכל זאת נדרשות כחלק מ'פרצוף פנים' ההכרחי? דברים ברורים בעניין זה כתב ה'בית יוסף' (על הטור, שם, אותיות כד-כה), בשם הרמ"ה:

וכתב רבינו ירוחם (נכ"ג ח"ג, קצו ע"ב) בשם הרמ"ה, זה הפרצוף פנים הם הלחיים עצמם ואין משגיחין לא על העינים ולא על הפה.

דעת הרמ"ה היא אם כן שעיניים אינן נדרשות, וכל עוד היעדרן אינו משנה ומעוות את 'פרצוף הפנים' – לחיים, פדחת וחוטם – הזיהוי מתקבל הלכה למעשה. הכרעה זו התקבלה על ידי רבנו ירוחם, וממנו למרן. וכן כתבו - בשמו, ולהלכה - פרשני ה'שלחן ערוך' על אתר: 'בית שמואל';[3] 'חלקת מחוקק';[4] ט"ז;[5] 'באר היטב',[6] ועוד. ולא רק להלכה, אלא גם למעשה.[7] כך פסק הב"ח (שו"ת בית חדש החדשות, סי' סג), בהתייחסו למעשה שהיה:

... ודבר זה מוכח מדברי הטור שם - דמתחילה מביא הטור שם המשנה אין מעידין עליו אא"כ ראה פרצופו שלם פדחתו וחוטמו, וכתב רבי' ירוחם משם הרמ"ה ז"ל בספר חו"ה חלק שלישי נתיב כ"ג, והביא הב"י, וז"ל: הפרצוף הלחיים עצמו, ואין משגיחין לא על העינים ולא על הפה, דמאחר שפי' התנא חוטם ופדחת ה"ל לפרש כמו כן העיניים והפה. אלא ש"מ דפרצוף פנים לחוד בעינן, שהם הלחיים והפדחת והחוטם, שבפירוש איתמר. נראה מזה בהדיא, שמעידין עליו אפילו חסרו עיניו ופיו.

האריך ללבן זאת בשו"ת מהר"ם ן' חביב (אה"ע תחילת סי' ט):

והנה, מ"ש אין משגיחין לא על העינים ולא על הפה, יראה דכוונתו לומר דאפי' נמצא עיניו חסרים, כגון שנקרו עופות את עיניו וגם שפתים וסנטר חסר, כגון דאכלו שפתיו החיות, אפי"ה כשיש לו פדחת ופרצוף פנים, דהם הלחיים עם החוטם, ניכר הוא בכך ומעידין עליו. אמנם יש לגמגם בזה, דא"כ הכי הוה ליה למימר פרצוף פנים הם הלחיים עצמם, אע"ג דאין שם עינים ופה. ולכן היה נראה דכוונתו לומר, דאם יש לו עינים ופה ורואים בו שינוי מה, ומצד העינים והפה אינו ראובן ומצד המצח והלחיים נראה שהוא ראובן, אין מעידין אלא על פ"פ, דהיינו הלחיים עם החוטם, ואין משגיחין במה שרואים שינוי בעינים ופה, דעיני המת עשויים להשתנות מיד אחר מיתה. וזהו שאמר ואין משגיחין לא על העינים ולא על הפה. וכן נמי אם מצד עיניו והפה נראה שהוא ראובן ומצד פניו דהיינו לחיים נראה שאינו ראובן, אין משגיחין לא על העינים ולא על הפה לא להקל ולא להחמיר, אלא עיקר ההכרה הוא במצח ולחיים וחוטם. ולענין מעשה יש להתישב בזה. ופירוש הראשון יר' לי שהוא נכון לענין (דינה) [דינא], דאם חסר עינים ופה, אפ"ה מעידין עליו, כיון דהכירוהו בפדחתו ובפרצוף פנים, דהיינו הלחיים עם החוטם. איברא דגם בזה יש גמגום קצת מלשון שכתב הטור סי' י"ז סעי' כ"ג, אין מעידין עליו אלא א"כ ראו פרצופו שלם עד פדחתו וחוטמו, דמדכתב פרצופו שלם עד פדחתו וחוטמו משמע קצת דבעי שיכירוהו גם בעיניו. ומ"מ אינו מוכרח זה מדבריו, ולכן יכולין להורות להקל, דאם הכירוהו בפדחת ופרצוף פנים, דהיינו לחיים עם חוטם, אע"ג דלא היה לו עינים ופה, אין משגיחין במה שחסר לו מהפרצוף עינים ופה וסנטר, כנ"ל.

מתברר לאחר פלפולו ודיונו ודקדוקו הדק-היטב, סיכומו חד-משמעי:

דאם הכירוהו בפדחת ופרצוף פנים, דהיינו לחיים עם חוטם, אע"ג דלא היה לו עינים ופה, אין משגיחין במה שחסר לו מהפרצוף עינים ופה וסנטר.

ב'אוצר הפוסקים'[8] ציינו שכך הורה גם בשו"ת 'פנים מאירות'[9] הלכה למעשה, וכן מבואר ב'דרכי נועם';[10] 'משפט צדק';[11] 'נודע בשערים';[12] 'משמרת שלום';[13] מהריא"ז ענזיל;[14] 'מים חיים (רפפורט),[15] ועוד. נכון הוא, ואין לכחד, שהיו שהסתייגו – ראה שו"ת 'רב פעלים',[16] ובספר 'עבודת השם',[17] ואולם לאור בחינת הנמקותיהם,[18] דומה שבנידוננו, ולמעשה, אף הם יצדדו להיתר. אמור מעתה: א) דעת רוב הפוסקים היא, שהיעדר עין אינו מונע זיהויו של מת באופן ודאי;[19] ב) אף דעת מיעוט שמהססת דבר, בנידון דנן תצדד להיתר; ג. נמנו וגמרו פוסקים קדומים ומאוחרים, כמו גם פרשנים ראשונים ואחרונים, כי 'כל המחמיר [בענייני עגונות] לא יפה הוא עושה ואין דעת חכמים נוחה הימנו', לפי שכלל זה נקוט בידינו מקדמת דנא, שבענייני עגונות יש להקל.[20] ד) ביחס למקרה שנדון לפנינו, יש להוסיף שטביעת האצבעות של החלל תאמה במלואה לזו שנלקחה מ'פלוני' בעת חיולו [השוואת טרום-מיתה (A.M - ante mortem) מול אחר מיתה (post mortem -P.M)], ומעמדו של שוויון חד-משמעי כזה הוא כדין 'סימן מובהק' שמתיר עגונה.[21]

לאור כל הנ"ל הכריע צוות החליטה כי הלכה למעשה יש לקבוע ש'פלוני' הוא החלל, הי"ד. הכרעה זו אושרה בחתימת הרבצ"ר.