מיצוי כושר השתכרות לתובע דמי אבטלה

תשובה

ב'שלחן ערוך' (יו"ד סי' רנה סעי' א) צוינו דברי חז"ל אשר מסתייגים מקבלת צדקה, כל עוד הדבר אינו הכרחי:

לעולם ירחיק אדם עצמו מהצדקה ויגלגל עצמו בצער, שלא יצטרך לבריות. וכן ציוו חכמים: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ואפילו היה חכם מכובד והעני, יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת, ואל יצטרך לבריות.[1]

עולה אפוא, שאדם שזקוק לצדקה, אך יכול לפרנס את עצמו, ולו גם במאמץ ניכר, עליו לעשות כך.[2] עם זאת, יש לדון בשאלה, מה דינו של אדם שאכן יכול לפרנס את עצמו אך הוא מסרב לכך, האם בכל זאת נותנים לו צדקה? ה'שלחן ערוך' (יו"ד סי' רנג סעי' י) פוסק כי אין נותנים צדקה לאדם כזה, וזו לשונו: 'עשיר המרעיב עצמו, ועינו צרה בממונו שלא יאכל ממנו, אין משגיחין בו'. 'באר הגולה'[3] מציין את הסוגיה בכתובות (סז ע"ב) כמקור להלכה זו, וכך נאמר שם: '... וחכמים אומרים, יש לו ואינו רוצה להתפרנס – אין נזקקין לו'. מכאן שאדם שיש לו אמצעים כספיים להתקיים, אסור לתת לו צדקה, מפני שהוא אינו עני.[4] ועדיין יש לדון, במי שאין לו כעת פרנסה אך יכול למצוא עבודה אחרת ללא הזדקקות לצדקה, האם מותר לו לקבל צדקה? מדברי ספר 'חסידים' (מהד' מרגליות סי' תתרלה) נראה, שההגדרה של זכאות לצדקה אינה פועל יוצא של מצבו הכלכלי של האדם, אלא של כושר ההשתכרות, וכך כתב:

אבל אם תראה איש שיכול ללמוד והוא מבין, וסופר שיכול לכתוב, ואינם רוצים ללמוד ולכתוב, אם תתן להם צדקה קורא אני עליהם לצדקה והנה צעקה, שנאמר כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו ויוצרהו לא יחננו.

מכאן שלדעת ספר 'חסידים' ופוסקים נוספים,[5] אדם שיכול לעבוד ואינו יוצא לעבוד - אין לתת לו צדקה. עם זאת, יש מהפוסקים שטוענים שאם המובטל יכול למצוא עבודה אך מעדיף לקבל צדקה יש לספק לו צרכים בסיסיים כמזונות, אך אין לתת לו 'כדי מחסורו'.[6]

סיכום

א. אדם שיש לו אמצעי קיום ממוניים, או אפשרות למצוא עבודה, וכך יכול להימנע מלקבל דמי אבטלה - נראה שעליו להתפרנס מאמצעים אלו.

ב. אסור להעניק דמי אבטלה לאדם שיש לו אמצעים ממוניים המאפשרים לו להתקיים. במקרה שאין לו אמצעים, אך יכול למצוא עבודה חלופית - יש הסוברים שניתן להעניק לו צרכים בסיסיים, כדוגמת מזונות.