עם שליט ונדיב: מעמדם של נכרים במדינת היהודים

א. גר תושב – לכתחילה

ארץ ישראל היא נחלתו של עם ישראל, ואנו מצווים לשלוט בה. עם זאת, מותר, ואפילו רצוי, שגויים יחיו בינינו, וכך נאמר במדרש (ספרי, ויקרא כה מד):

ועבדך ואמתך אשר יהיו לך - א"ת אם כן במה אשתמש? בעבדי איני מושל, בז' אומות איני נוחל שהרי הזהרתני לא תחיה כל נשמה. אלא מי ישמשני? מאת הגוים - הם יהיו לך לעבדים. אשר סביבתיכם - ולא שבתוך גבול ארצכם שהרי בהם אמרתי לא תחיה כל נשמה.

המסגרת ההלכתית-מעשית שמאפשרת ישיבת גויים בארצנו נקראת 'גר תושב', שאותה נבאר להלן. אמנם, גר תושב עלול להפוך מברכה לקללה. כשאנו שומרים תורה ומצוות, נאמר (דברים כח, יב-יג): 'ונתנך ה' לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה כי תשמע אל מצות ה' אלהיך'. וכשאנו חוטאים, נאמר (דברים כח, מג-מד): 'הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה'. בשנים שלפני קום המדינה האידיאולוגיה של 'עבודה עברית' שללה לחלוטין עבודה של גויים. כשהראי"ה קוק שמע כי הנהלת 'מקוה ישראל' הורתה לחניכי המוסד לחלל שבת בחליבה והשקיה, בנימוק שהם מתנגדים ל'שאבעס גוי', שלח להם מכתב תוכחה, וכך כתב (אגרות הראיה, ח"ד איגרת קמ):

הרבה יותר חופש ויותר גדלות ממה שיש בהתיאור של 'שבת גוי', שהוא מושג מדולדל של הגלות, אנו מוצאים דוקא בהאופי של ישיבתנו בארץ בתור עם שליט על ארצו ונדיב ברוחו. וזה הגר התושב אשר בשערינו שלא חדלה תורתנו הקדושה להזכירו בתור אחד מהנספחים לחיינו החברותיים... מה שנכנס בכלל היתר מלאכה ע"י גוי בפרטים ידועים, הוא דבר שאנחנו צריכים להכניס בחשבון של המשק החקלאי שלנו. ובשביל כך אנו זקוקים תמיד להשתמש בגר אשר בשערינו. גר זה שהוא תושב בקרבינו ואיננו בן-בריתנו, וזהו כבודנו ואשרנו.

בדרך דומה, ענה הראי"ה קוק למתיישבי כפר-הרא"ה (אורח משפט, סי' סד אות ה):

א"א לישוב יהודי שלא ימצאו בתוכו ג"כ נכרים אחדים לפי ההכרח של איזה דברים המותרים להיעשות בשבת ויו"ט דוקא ע"י נכרים. וחוקי תוה"ק הם בודאי יותר חזקים באין ערוך מכל מנהגי בדאות [עבודה עברית] שבדאו להם אנשים.

ב. סכנה רוחנית ופתרונה

הגדרת גר תושב נתונה במחלוקת תנאים (עבודה זרה סד ע"ב):

איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים, דברי ר"מ; וחכמים אומרים: כל שקיבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח; אחרים אומרים: אלו לא באו לכלל גר תושב, אלא איזהו גר תושב? זה גר אוכל נבילות שקבל עליו לקיים כל מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות.

הלכה כחכמים שצריך לקבל על עצמו שבע מצוות בני נח. הרמב"ם (הל' מלכים פ"ח הי"א) הגדיר כי אין די במה שיקבלו המצוות הללו מעצמם ויהיו 'מחכמי אומות העולם', ועליהם לקבלם בגלל שמשה ציווה עליהם ובכך הם מוגדרים 'חסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא'.[1] לכאורה הדבר תמוה, הרי התורה מנמקת את איסור ישיבת גויים בארצנו 'פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד  את אלוהיהם' (שמות כג, לג) ואם אינם עובדי עבודה-זרה למה נדרש מהם לקבל שבע מצוות בני-נח, דווקא בגלל ציווי משה בתורה? נראה כי החשש 'פן יחטיאו אתך לי'  אינו רק אם יש להם דת אחרת, אלא גם אם אינם מקיימים את הנדרש מבני-נח, ובכך מורדים בה'. שמירת המצוות הללו בגלל שה' ציווה הינה יסוד חשוב, מכיון שאם הם רק עניין אנושי, הרי גם באופן שמירת המצוות הם עלולים להסית אותנו לעשות כמותם. כבר היו דברים מעולם שמשכילי עמנו התפתו בתקופת ההשכלה ואחריה לנהוג מנהגי מוסר אנושי שכלי, ובלשון הרמב"ם להיות 'מחכמיהם', ואפילו ראו בזה מעלה שנעשו שווים לגויים ההגונים.[2]

אבל אם הגויים מקבלים את המצוות מפני שכך נצטווה משה, הרי שמקבלים את סמכותו ונבואתו. קבלת נבואת משה, וההכרה בה' אלוקי ישראל, עושה את גר התושב להיות נלווה על ישראל.[3] ממילא, לא ינסה לפתות אותנו להיות כמותו.

ג. סכנה ביטחונית ופתרונה

כדי למנוע סכנה ביטחונית מפניהם מעמד הגרים בארץ כפוף לנו, כפי שדרשו חז"ל מהפסוק (דברים כ, יא) מגדירה את 'והיה אם שלום תענך ופתחה לך והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך'. הרמב"ם (הל' מלכים פ"ו הל' א-ב) מסביר מהו המס שיש להטיל עליהם: 'בנין החומות, וחוזק המצודות, ובנין ארמון המלך וכיוצא בו' ומהי העבדות: 'שיהיו נבזים ושפלים למטה ולא ירימו ראש בישראל אלא יהיו כבושים תחת ידם. ולא יתמנו על ישראל לשום דבר שבעולם'. הרמב"ן (דברים כ, יא) מביא את דברי הספרי שמדגיש: 'מקבלין אנו עלינו מסים ולא שעבוד שעבוד ולא מסים אין שומעין להם עד שיקבלו עליהם זו וזו'. לדעתו, שלא כרמב"ם, לא רק המלך מטיל עליהם מרותו, אלא כל אדם מישראל:

שיוכל כל איש מישראל ליקח מהם לחטוב עציו ולשאוב מימיו ונותן לו שכר הראוי וזה טעם למס עובד הכתוב בשלמה.

הרמב"ן למד ממעשה גבעון כי האיסור הוא לכרות עימם ברית כמו בין צדדים שווים:

כרתו להם ברית להיותם שוים להם ובעלי ברית ועוזרים זה לזה במלחמותיהם... ולפיכך קלל אותם יהושע ואמר ועתה ארורים אתם... ועשה להם כמשפט הראוי להעשות בהם לקיים מה שנאמר למס ועבדוך שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה' והוא המס והשעבוד כמו שפירשנו.[4]

כך, פתרה התורה שתי בעיות – ביטחונית ולאומית. הם לא יהיו איום ביטחוני כשהם במעמד של עבדות מסוימת, ומעמדם החברתי הוא 'נבזים ושפלים' וגם המוטיבציה להתחתן עימם תהיה נמוכה שהרי אין אדם רוצה להתחתן עם עבד. במצבנו האידיאלי, ישנו גם בית-דין, שבאחריותו להפריש אדם מלעשות איסור, ולכן אם תתקיים מערכת זוגית בין יהודי לגויה ולהיפך – בית הדין יפרקו אותה, כפי שעשו עזרא ונחמיה בזמנם.[5]

במשנתו של הרב צבי יהודה קוק, מודגשת הדרישה מגר תושב שיקבל את שלטוננו.[6] כך הסביר את עינוי הגר בידי שרה, שנראה לא מוסרי לכאורה. הסיבה לכך היא רוחנית-מעשית: שרה ראתה הכרח לתפוס עמדה של 'גברת', ובכך לא לקבל את טשטוש התחומים שעשתה השפחה. המלאך הצדיק זאת ואמר 'שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה'.[7]

הרצי"ה הדגיש שצריך למעט את השנאה בין יהודים לערבים, אבל לפני הכול הגויים חייבים להכיר בריבונותנו:

צריך לדבר, להסביר, לשכנע ולפעול, כדי למעט השנאה בין יהודים ובין ערבים. להרבות ידידות והתקרבות ולבטל כל קיפוח. אבל קודם כל צריך להיות ברור שהארץ היא שלנו, על זה אין מה לדון. הארץ כולה של הקב"ה הוא נתנה לעם ישראל ואין לאיש מאתנו רשות לוותר על שום חלק ממנה. באופן פרטי הם יכולים להישאר פה כמיעוטים. ואם הם לא יגרמו לנו צרות ולא ימרדו בשלטוננו, אלא יקבלו את ממשלתנו על הארץ הזו, לא נפגע בהם.[8]

הוא הוסיף לכך גם את הרקע ההיסטורי-עובדתי:

לא לקחנו מהערבים שום ממשלה. היה פה שלטון טורקי ואח"כ האנגלים שלטו, ואנחנו קיבלנו את הארץ מן האנגלים. אי אפשר להתכחש לאמת שאנו לא חייבים לערבים כל ממשלה בארץ ישראל.[9]

הרצי"ה הדגיש עוד, כי הראויים להיקרא גר תושב 'יכולים להיות בארצנו בשלטוננו ובתוקף ממשלתנו וצבאנו, ובהמשך הזמן של ריבוי מיליונינו כאן'.[10] נראה כי רמז לאתגר של מיעוט ההופך גדול מדי ומהווה סכנה לרוב. לכן יש לשמור על פרופורציה בין קליטת מיעוטים אלה לבין 'ריבוי מיליונינו' כאן.

ד. סגנון המגורים

גם סגנון המגורים של גר תושב עלול להפוך לבעיה גדולה, וכמו שכתב הרמב"ם (עבודה זרה פ"י הל"ג):

אין מוכרין להם בתים ושדות בא"י... ומשכירין להם בתים בא"י ובלבד שלא יעשו שכונה, ואין שכונה פחותה משלשה.

הרמב"ם פירש איסור זה בארץ ישראל, אבל לדעת ה'נימוקי יוסף'[11] אין לאפשר שכונה גם במקום יישוב יהודי מובהק בחו"ל, מחשש שפיכות דמים. עינינו הרואות כי אכן במקרים רבים, יש סכנה ליהודים לעבור בשכונות של גויים. כך נפסק ב'שלחן ערוך' (יו"ד סי' קנא סעי' ט): 'לא ימכור ולא ישכיר לשלושה גוים ביחד בשכונת היהודים'. הש"ך (ס"ק טו) הוסיף: 'אף בחוץ לארץ', והט"ז (ס"ק ז) נימק: 'דשמא יארע סכנה לישראלים ע"י כך ח"ו'. הלכות רבות הנוגעות למקום מגוריו של גר תושב מביאות לידי ביטוי את המתח בין הדרישה לכבד אותו לבין החשד שמא בליבו כוונות זדון. כך דורש ה'ספרי' (ספרי כי תצא פיסקא רנט): 'באחד שעריך - שלא יהיה גולה מעיר לעיר'. ופירש המלבי"ם שליהודים בני אותה עיר אסור לדרוש מאותו גר תושב שילך להתפרנס במקום אחר, בטענה שהוא מסיג את גבולם.[12] נמצא, כי גר תושב צריך לשבת דווקא בינינו ולא ביישובים עצמאיים. עוד דרשו שם ב'ספרי': 'בקרבך - ולא בספר'. אף הוא מטעמי ביטחון, כמו שכתב הרמב"ם (הל' עבודה זרה פ"ד ה"ד) שאין עושים עיר הנידחת בספר 'כדי שלא יכנסו עובדי כוכבים ויחריבו את ארץ ישראל'. לפי הגרסה האחרת שב'ספרי': 'בקרבך – ולא בכפר' – ייתכן שהסברה היא, כי עדיף להושיב נכרי בעירנו, למרות החשש שבמגע עמו, ולא לקיים 'פלחים כפריים' המושרשים ונאחזים באדמתם אחיזת קבע. עוד דרשו בספרי 'בשעריך - ולא בירושלים'. וכן פסק הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ז הי"ד): 'שאין נותנים מקום בתוכה לגר תושב'. לפי זה, יש לשאוף לייהוד של ירושלים בגבולות העיר הקדומה והמקודשת, הן מפני קדושתה של העיר, והן כדי להדגיש את היותה רק של עם ישראל ללא כל עירוב זרים. תולדות הסכסוכים הרבים בעיר, מלמדות עד כמה נושא זה חשוב ומהותי. התורה דורשת שאנו נדאג לכל צורכיהם, לפי יכולתנו. כך היא לשון הרמב"ן (השלמות לספר המצוות, עשין טז): 'שנצטוינו להחיות גר תושב ולהצילו מרעתו, שאם היה נטבע בנהר או נפל עליו הגל שנטרח בכל כוחנו בהצלתו. ואם היה חולה - נתעסק ברפואתו'. כלומר, המצווה עלינו להחיותו להצילו ולרפאותו. עם זאת, יש מקרים בהם מתקיים שיתוף פעולה נקודתי ומצומצם כפי שאומר הירושלמי (גיטין פ"ה ה"ט):

תני, עיר שיש בה גויים וישראלים מעמידין גבאי גוי וגבאי ישראל, וגובין משל גויים ומשל ישראל, ומפרנסין עניי גויים ועניי ישראל, ומבקרין חולי גויים וחולי ישראל, וקוברין מתי גויים ומתי ישראל, ומנחמין אבלי גויים ואבלי ישראל, ומכבסין כלי גויים וכלי ישראל - מפני דרכי שלום.[13]

נמצינו למדים כי יש למנוע כל סוג של מעמד אוטונומי ומינהל עצמאי לנכרים בארץ ישראל. החשש מפני התפתחויות ביטחוניות ומדיניות שליליות הוא כה חמור עד שאנו מעדיפים את הימצאות הנכרים בתוכנו ממש, כמיעוט, ובלבד שלא נפתח פתח להתארגנות אוטונומית.

ה. גר תושב ושנת היובל

1. ישיבת ארץ-ישראל למי שאינו גר תושב

'ר"ש בן אלעזר אומר אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג' (ערכין כט ע"א). כך פוסק הרמב"ם (עבודה זרה פ"י ה"ו), ומדבריו עולה כי מכיוון שאין מקבלים אותו, גם אסור לו לשבת בא"י:

בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם אסור לנו להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח שנאמר לא ישבו בארצך אפילו לפי שעה, ואם קבל עליו שבע מצות הרי זה גר תושב, ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד.

אבל הראב"ד (שם) חולק עליו וטוען 'איני משוה לו בישיבת הארץ'. כלומר, לדעתו מותר לגוי לשבת בא"י למרות שלא קיבל עליו שבע מצוות בני נח בפני בי"ד אלא מעצמו. על השגה זו כותב ה'כסף משנה' כי גם הרמב"ם מודה שאם קיבל שבע מצוות בני נח יוכל לשבת בארץ, וכל שכתב אינו אלא לעניין דין 'להחיותו'.[14] דהיינו לדאוג לכל מחסורו ולפרנסתו, וכמו שכתב רש"י.[15] להלן נביא נימוקים לדעת הרמב"ם, שאין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, שמהם אפשר ללמוד למציאות זמננו.

2. סיבות מעשיות

ריבונות – גרים תושבים עלולים לערער את המאזן הדמוגרפי ואת ריבונותנו על ארצנו. לכן רק כשנוהג היובל, כלומר, כל יושביה עליה, אפשר להתיר את ישיבתם בארץ, כיוון שאז כמעט שלא נשקפת סכנה מהם.[16]

נטל כלכלי – אנו מצווים להחיותם, וכדי שלא יהוו נטל כבד מדי עלינו, מקבלים אותם דווקא כשהיובל נוהג ויכולים להתפרנס מיבול הפקר של שנות שמיטה והיובל, וזה פתרון לפחות ל-14% מהנטל הכלכלי.

ראיה טובה לכך יש להביא דווקא מדברי הראב"ד דלעיל, שבזמן שאין היובל נוהג, אין מצווה להחיותו שלא יהפוך לנטל כלכלי. גם ה'חזון איש' נוקט בהסבר הכלכלי: בזמן היובל שבו כל יושביה עליה, והארץ נותנת יבולה בשפע, כמאמר הכתוב 'וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית... ועשת את התבואה לשלש השנים', אפשר להכיל גרים תושבים בארץ. אך אם היינו מחויבים לקבל גר תושב בכל עת, היו כל עניי העולם עולים לארץ להתיישב בה גם בזמנים כלכליים דחוקים, והמשק עלול להתמוטט. כך הוא מסביר את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, לדעת הרמב"ם אסור לקבל גר תושב כשאין היובל נוהג, מחשש לקריסה כלכלית. אבל לדעת הראב"ד אין מצווה לקבלו אך גם אין איסור על כך.[17]

3. סיבות רוחניות

הראי"ה קוק (שבת הארץ, הקדמה) כתב:

ודוקא בתעופה מלאה חיים כמו אלה (בזמן היובל) מתרוממת האומה לרכס את חייה עם חיי האדם בכללו, ע״י אמצעותם של אישים יחידים – הגרים התושבים – העומדים בכללותם בתוך האנושיות הכללית ומרגישים בקרבם גם־כן יחש מיוחד אל נטיותיה הרעננות ושאיפותיה הרוחניות של האומה.

כלומר, ההתעלות הרוחנית של עם ישראל מדי שמיטה, המגיעה לשיא מיוחד ביובל מטביעה ממד קדושה נשגב המאפשר לנו להתחבר אל האנושות הכללית בעזרת גר תושב, שהכינוי שלו הוא 'אותם יחידים', כלומר לא ציבור גדול, המהווים מעין 'ממוצע' בין ישראל לעמים. אך כשאיננו במדרגה זו – החיבור לא יועיל ואף יזיק לנו ולעולם.[18] לעיל ראינו שהרב קוק מגדיר את עם ישראל בקשר לנוכחות גויים בארצו 'עם שליט על ארצו ונדיב ברוחו', הגדר זו מחדדת ומהבהירה את מעמדו של גר תושב: הוא אינו אזרח שווה זכויות אלא בנדיבות ליבנו אנו נותנים לו מקום וקיום ומצווים להחיותו, אך הוא אינו מתמנה לשום מינוי ואינו נוטל חלק בניהול ענייני המדינה. גם באיגרת לאנשי מקוה-ישראל שנזכרה לעיל, מדייק הרב קוק מאוד, כשהוא שולל ברית, ומגדיר את המעמד של הגוי כ'תושב', לא כאזרח שווה זכויות.

ו. התנאים לגר תושב בזמננו

1. הרב יצחק הרצוג

לדעתו של הרב הרצוג (תחומין, ח"ב עמ' 179-169) המצב בזמנו (בימי המנדט) מוגדר כהכרח:

ניתנת לנו האפשרות לקבל מהאומות כח להקים בארץ ישראל מדינה יהודית, אך בתנאים שנסבול בני דת אחרת, יהיו אפילו עובדי אלילים (ובלבד שאין עבודתם מפריעה את קיום המוסר הכללי ואת החוק המוסרי), שישבו בארצנו ויקיימו את הפולחן שלהם, ועכ"פ אם יקבלו את הנתינות של המדינה היהודית לא תושלל מהם הזכות לרכישת קרקעות ונכסי דלא ניידי. מה עלינו לעשות? להגיד לאומות: אין אנחנו יכולים לקבל את התנאי הזה...? דומני שלא ימצא רב בישראל בעל מוח ובעל שכל ישר שיסבור שעלינו להשיב כך, כלומר שזוהי חובתנו מדין תוה"ק... יש לסמוך על הדעה המקילה. הדבר הקשה ביותר בקשר עם האופי הדימוקרטי של המדינה, שעל כל פנים במדה חשובה עומדים ויעמדו על זה האו”ם במסרם לנו את הכח ליסד את המדינה היהודית, היא שאלת זכויות המיעוטים... שאגב איננו כ”כ מיעוט, והוא לע"ע קרוב למחצה מהאוכלוסיה שתימסר תחת הרשות העליונה של הרוב היהודי. אצל רוב רובן של האומות המאוחדות המשטר במדינה הוא דימוקרטי.

לדעתו, המדינה הדמוקרטית היא סוג של שותפות:

במקרה כזה שהיה מותר לישראל לעשות שותפות בזאת שהיא לטובת קיומנו, אפילו אם הגוים שהם נושא הדיון הזה היו עובדי אלילים ממש, ומכש"כ שהם מושלימים ונוצרים.

2. עיון בשיטת הרב הרצוג

יש להעיר: א) הדברים הללו לא פורסמו על ידי הרב הרצוג בחייו, כהוראה למעשה או אף להלכה, אלא זוהי טיוטת חיבור שנמצא בעיזבונו ופורסם רק עשרות שנים לאחר פטירתו. כל המכיר את ההלכה יודע שיש 'מטין' ו'הלכה' ו'הלכה למעשה'. דברים שלא פורסמו אי אפשר לראות בהם הלכה למעשה אלא רעיונות אפשריים בלבד. עצם העובדה שלא פרסם אותם, למרות שפרסם פסקים רבים אחרים, מוכיחה כי לכל הפחות נשאר בספק אודות נכונותם, וייתכן אף כי דחה אותם לאחר עיון.

ב) הרב הרצוג כתב גם:

מובן מאליו שזה לא נאמר אלא על מכירה באקראי, אבל אם תהא נשקפת מצד זה סכנה של נישול ישראל מקרקע ארץ ישראל, חייבת המדינה לעשות הגבלות מיוחדות.

ג) דבריו על מחצית האוכלוסיה שאינה יהודית – אינם מבטאים את מציאות זמננו בה כבר שנים רבות למעלה מ-70% יהודים במדינת ישראל. זהו שינוי דרמטי ביותר. בנוסף, באותה עת איש לא העלה על דעתו שתהיה לישראל פצצת אטום. מדינת ישראל נחשבת כיום מעצמה אזורית, ונמצאת במקום גבוה בדירוג המדינות החזקות בעולם. נכון הוא שיש לחץ בינלאומי בנושאים שונים אך אין זה איום קיומי, בוודאי לא כפי שהיה בימי טרום מדינה. קיומה של מדינת ישראל אינו מותנה עוד בהסכמת האומות. הרב שלמה גורן מדגיש את הדרישה מהגויים להכיר בזכות עם ישראל על ארץ ישראל ובריבונותו עליה כתנאי לישיבתם בה. עוד כתב, כי אפילו הזדהות ללא מעשה עם ארגוני הטרור וקל-וחומר שיתוף פעולה עימם מונעים את זכות הישיבה בארץ.[19]

ז. בחירת נוכרי למוסדות מימשל

כך פסק הרמב"ם (הל' מלכים פ"א ה"ד):

אין מעמידים מלך מקהל גרים וכו' עד שתהא אמו מישראל שנאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא. ולא למלכות בלבד אלא כל שררות שבישראל וכו' שנאמר מקרב אחיך תשים עליך מלך - כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך.

הרב ישראלי (עמוד הימיני, סי' יב פ"ה אות ח) טען שיש להבחין בין שררה על הציבור לבחירה ע"י הציבור, וזו לשונו:

נראים הדברים שלפי הדרך המקובלת במדינה של מתן סמכויות לנבחרים למוסדות ניהול מקומיים או כלל מדיניים, שתוכנה מתן ייפוי כח בתור שליחי הציבור לפעול במקומו ולמענו, ואף זו ניתנת רק לזמן מסוים ובתנאי שהנבחר ימלא את תפקידו באופן נאות, אין בזה משום שררה שאסרה תורה לתתה לנוכרים. וראוי להביא בזה דברי החינוך (מצוה תצח): שורש המצוה ידוע, כי מהיות הממונה לראש ולהכניע לכל ככל אשר ידבר, צ"ל עכ"פ מזרע שהם רחמנים בני רחמנים כדי שירחם על העם שלא להכביד עולם בשום דבר מכל הדברים ויאהב האמת הצדק והיושר. בידוע לכל שהוא ממשפחת אברהם שיש בה כל טובות אלו. פירוש הדבר שיש חשש שמינוי שררה לנוכרי ינוצל על ידו שלא כראוי. וגם לטעם זה יש מקום למש"כ, שכל שכהונתו מוגבלת ואין חשש שינצל זאת באופן שיזיק לציבור, ממילא אין האיסור קיים.

הרב ישראלי הניח, כרבנים נוספים בשעתו, כי נבחרי ציבור עושים את רצון העם ואינם מטילים שררה, המקנה לבעל התפקיד סמכות לכפות את רצונו על העם. הבחנה זו קשה מבחינת המקורות שאוסרים אפילו למנות 'ריש גרגותא' האחראי על חלוקת המים בין השדות,[20] אשר ברור כי אם לא יתפקד לשביעות רצון בעלי השדות – יסולק מתפקידו. וגם אין זו שררה העוברת בירושה. עוד קשה, שהלא אפילו גר תושב אסור למנות לשום שררה, אף שקיבל שבע מצוות בני נח בפני בית דין, ממלא את כל התנאים ומוגדר חסיד אומות העולם וגם מצווה להחיותו – כיוון שחוששים שלא יתנהג כראוי. על אחת כמה וכמה מי שמוגדר גר תושב רק לעניין היתר ישיבה בארץ. לגופה של הבחנה, אכן ממונה מטעם הציבור אמור לנהוג ללא אפליה ומשוא פנים, אך מבחינה מציאותית כמעט ואינה מתקיימת, כשפקידים רבים מיישמים את האג'נדה שלהם. בנוסף, בעשורים האחרונים עינינו הרואות את המתרחש כשהגר בקרבנו עולה עלינו מעלה מעלה, מעדיף את בני עמו ורודה בישראל. הדבר נכון בכל המערכות הציבוריות ובולט לרעה במערכת המשפט. ממילא דברי הרב ישראלי לא שייכים במציאות הנוכחית. הרב אלישע אבינר דן עם הרב ישראלי בשאלת מינוי נכרי,[21] וטענתו הייתה כי לפי הרמב"ם הדורש שגר תושב יהיה שפל ובזה ולא יתמנה לשום דבר שבעולם – לא שייך למנות נכרים כלל. הרב ישראלי דחה דבריו בטענה שלפי זה כולנו חוטאים בכך שמאשרים נוכחות נכרים בבית המחוקקים. לדעתו, יש להתאמץ ולמצוא כיצד לסנגר גם הלכתית על מה שהמדינה עושה בלי שנועצה קודם בפוסקים. כך כתב כבר בהקדמתו לקובץ 'התורה והמדינה' (ה-ו):

חס לנו לנגח את המדינה בשם התורה. אדרבא, עלינו לחזקה ולסמכה לעודדה ולכוונה. כי בה במידה שנתקרב עם התורה אל המדינה – תתקרב גם המדינה אל התורה.

יש להעיר כי חז"ל (בבא בתרא קסה ע"א) לא נמנעו מלומר שיש עבירות מסוימות שרוב הקהל נכשל בהן:

אמר רב יהודה אמר רב רוב בגזל ומיעוט בעריות והכל בלשון הרע. בלשון הרע סלקא דעתך? אלא באבק לשון הרע.[22]

ממילא, אין זו טענה שאפשר לבסס עליה גישה הלכתית. בנוסף, למרבה הצער יש לקבוע כי המדינה לא זו בלבד שלא התקרבה אל התורה, אלא רחקה ממנה, והמאמץ לא נשא פרי. לדעת הרב הרצוג, האיסור ההלכתי שלא למנות נכרי מופנה לגוף מוגדר ולא לכל הציבור, ולכן קבלת הציבור כולו כפי שנעשה במשטר דמוקרטי, מאפשרת מינוי נכרים. דבריו קשים להבנה, מי בחר את אותו גוף שעליו נאמר האיסור, בעוד שהציבור כולו פטור מהגבלה זו? אם זהו הציבור – אם כן מה ההבדל ביניהם? הרב ישראלי דחה את הסברה הזו מטעם אחר. לדעתו, האיסור למנות איש נכרי מתייחס גם לציבור עצמו ולא רק לגוף הממנה (אמנם למעשה התיר מינוי וכשיטתו לעיל).

ח. מבחן המציאות ההיסטורית של מדינת ישראל

במשך 18 שנה – מקום המדינה ועד שנת תשכ"ו – היה מוטל ממשל צבאי על ערביי ישראל, מתוך תפיסה שהם 'גיס חמישי' ועלולים גם להפריע למהלך ההתיישבות היהודית במקומות הסמוכים אליהם. בשנים ההן הערבים בישראל לא היוו בעיה ביטחונית, בוודאי לא באופן שהיא כיום, וגם לא נוצרה בעיית התבוללות של צעירות יהודיות עימם – הן מחוסר אפשרות לקשר ומגע, והן מהיותם במעמד נחות. בה בעת הייתה להם זכות בחירה לכנסת, וקולותיהם התפצלו בין מק"י ובין מפלגות הלוויין הערביות של מפא"י, וחלקם הצביעו אפילו למפד"ל ששלטה במשרד הפנים. רק התנגדות של 'חרות' מצד אחד ומק"י מהצד האחר, שיצרו לחץ ציבורי, גרמה לביטולו של מצב זה. לא היה לחץ בינלאומי, והערבים לא דרשו הכרה בתור לאום. היה ברור שהם שייכים לארצות שמהן באו לכאן – מצרים, עיראק ועוד.[23] מזמן הסרת המשטר הצבאי החל המצב להשתנות: בנייה בלתי חוקית בהיקפים הולכים וגדלים, הקמת ארגוני פשע, התחמשות מסיבית, ביסוס הכרה לאומית פלסטינית המתנגדת לעצם קיומה של מדינת היהודים, פרויקט 'איחוד משפחות' שהביא לכאן ערבים רבים נוספים שבחלקם עוין מאוד את המדינה, ומספר הולך וגובר של צעירות יהודיות הנישאות לגברים ערביים. בעשרות השנים האחרונות מזדהה חלק גדול מהערבים אזרחי ישראל ונציגיהם בכנסת, עם אויבינו ומפגין בדרכים רבות את אי-קבלת השלטון של מדינת ישראל. למעשה ישנם אירועי אלימות כל העת, אשר נקודת הציון השנתית שלהם היא אירועי יום האדמה מאז חורף תשל"ו (1976), הכוללים כמעט תמיד אלימות ברמות שונות. מאורעות תשפ"א גרמו לאלוף בצה"ל לומר שבמלחמה הבאה הצבא לא יעבור בוואדי ערה. קדמו להם מאורעות תשס"א (שנת 2000) שהחלו בראש השנה ונמשכו כשבועיים שבהם התפרעו ערבים בעיקר בצפון הארץ וחסמו צירי תנועה, יישובים, תקפו מכוניות ואזרחים לאחר שזיהו אותם כיהודים. למעשה, כבר נוכחנו לדעת שככל שתנאי זה לא מתקיים – אנשים אלה הינם סכנה בטחונית לתושבים היהודים. גם ההתחשבות בדעת הקהל הבינלאומית, צריכה כעת לקחת בחשבון את המצב באירופה המתמודדת עם 'כיבוש איסלמיסטי' עוין, ודעת הקהל שם מקבלת ברובה הגדול את הדרישה האלמנטרית, שכל המעוניין לחיות במדינה חייב לקבל את שלטונה וסמכותה, ועל אחת כמה וכמה לא לחתור תחתיה. לאחר אירועי שמחת תורה תשפ"ד, הבנה זו התחדדה והפכה למדיניות מוצהרת של מדינות מערביות חשובות. לעניין החשש שמא ייפגעו יהודים בחו"ל בגלל אנטישמים שלא יאהבו 'אפליה' כלפי זרים – מי שחושש מוזמן לעלות ארצה ויתקבל בסבר פנים יפות. אדרבה, יש לברוח ממקום בו האנטישמיות קיימת וכל אירוע עלול להחמיר אותה, לפני שיהיה מאוחר מדי. הממשלה ה-36 ('ממשלת השינוי') שנסמכה על מפלגה ערבית המחישה היטב את האיום 'הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה'. אחת התופעות הבולטות הייתה כאשר יישובים לא חוקיים של גויים חוברו לחשמל, בה בעת שיישובים יהודיים חוקיים לא זכו לכך.

ט. הצעה לפתרון – חוק הנאמנות

ההצעה להלן אינה פותרת את כל האתגרים הנזכרים לעיל, ונועדה להתמודד עם הבעיה החמורה ביותר העומדת לפתחנו. יש להחיל חוק נאמנות, שכבר עבר בממשלה (10.10.2010), על כל מי שמבקש להיות אזרח, וגם על האזרחים הנמצאים כאן. בין אם מדובר בערבים או ביהודים שמתנגדים למדינה יהודית. יש לתת לחוק זה 'שיניים' בדמות שלילת אזרחות. לדרישה זו שותפים כל הפוסקים שנמנו לעיל.[24] יש להעיר, כי אפילו דורשי השוויון המובהקים ביותר, אינם מוכנים למנות ערבים לתפקידים ביטחוניים רגישים, או שרים במשרדים חשובים, וקל וחומר ראש ממשלה. חברי הכנסת הערביים מודרים באופן עקבי מדיונים בוועדות העוסקות בביטחון המדינה. למעשה, מי שפועל לשלילת אופייה היהודי של המדינה ומתנגד לעצם קיומה, אין לו מקום בארץ. כפי שאין מקום לאיש השולל את אופייה של מדינה כלשהי בעולם שבה הוא מתגורר. זו הבנה אנושית פשוטה, ואצלנו זו גם מצוות גר תושב.