תולעים שנמצאו במלח

תולעים שנמצאו במלח

בעלת בית הכינה את תבשיליה ואח"כ מצאה 4-5 תולעים במלח שבו השתמשה, מה דינם של התבשילים שבישלה?

הרב יגאל הדאיה | טבת-שבט תשנ"ז גליון 14

 הצגת הבעיה

בעלת בית הכינה את תבשיליה ואח"כ מצאה 4-5 תולעים במלח שבו השתמשה, מה דינם של התבשילים שבישלה?

הרה"ג יעקב אריאל שליט"א ("אמונת עתיך" 10 עמ' 14) צידד להתיר את התבשילים לאחר שיבדקו אותם כפי האפשר, בצירוף של כמה סיבות:

א. המלח - אין דרכו להתליע, וא"כ מסתבר שהתולעים באו מן הכלי (שלא היה נקי). לפיכך דינם כחיטה שנפלה לתבשיל (בפסח), שאנו אומרים "כאן נמצא כאן היה" ו"אין מחזיקים ממקום למקום".

ב. תולעים שבמלח ובקמח אסורות מספק שמא פרשו לדופן הכלי (בהנחה שנוצרו בתוך המלח), וא"כ אפשר שבנידון דידן לא פרשו.

ג. גם אם עברו תולעים אסורות לתבשיל, שמא נימוחו ע"י הבישול ובטלו.

 

ואחר המחילה, נראה לענ"ד להעיר מספר הערות, כתלמיד הדן לפני רבו.

 

א. החזקה ממקום למקום

אם כוונת הרב אריאל שליט"א היתה, שיש לתלות שאעפ"י שהתולעים היו בכלי המלח בשעה שנלקח משם המלח, בכל זאת לא נלקחו יחד עם המלח לתבשיל, נראה שאין זה דומה לחיטה שנמצאה במצה או בתבשיל. לפי ששם אנו מתירים את כל העיסה או את כל הסיר מתוך תלייה שהחיטה לא נפלה לעיסה או לסיר אלא נפלה מאוחר יותר, לתוך מצה אחת או צלחת אחת שנפרדו מן העיסה ומן הסיר, ועל כך אמרו ש"אין מחזיקים ממקום למקום", דתלינן שהריעותא נפלה רק במקום האחרון. אבל בנד"ד התולעים נמצאו בכלי הראשון של המלח, ומשם יתכן שלקח את התולעים לתבשילים האחרים?

ואמנם בספר בן אברהם (סי' נ ס"ק ב) כתב בעניין בור ששאבו ממנו מים ונתנו לתבשיל ואח"כ מצאו תולעים בבור, שיש לצרף ספק שמא לא עלו תולעים מן הבור יחד עם המים, דפעמים רבות ששואבים מים מן הבור והם נקיים מתולעים, עכת"ד. אבל מדברי הט"ז והאחרונים במעשה דשבועות (הנזכר בט"ז יו"ד סי' פד ס"ק יז) נראה שלא צירפו סברא זו, ודנו מצד סברות אחרות. ועוד, שאף הבן אברהם לא כתב כן אלא בבור גדול, שהספק שמא לא עלו התולעים הוא סביר, אבל בכלי מים קטן שנתנו ממנו לתבשיל ואח"כ מצאו בו תולעים, אסר הבן אברהם (שם בסמוך), ולא צירף סברא זו. וכך יש לומר גם בנד"ד, שכלי המלח חשוב ככלי קטן.

 

ב. החזקה מזמן לזמן

אמנם נראה שכוונת הרב אריאל שליט"א היא לתלות שאולי לא היו תולעים במלח כשנטלו ממנו לתבשילים, וכמו שרצה לומר הט"ז (ס"ק יז) במעשה דשבועות. ויש להעיר על זה, שלדעת כמה אחרונים אף הט"ז לא מיירי אלא כשעבר מספיק זמן עד שנמצאו התולעים, שאפשר לתלות שההתלעה אירעה לאחר לקיחת הקמח מן השק, וכמו שכתבו החוות יאיר (סי' קיב), הגליון מהרש"א (לט"ז ס"ק יז) בשם החינוך בית יהודה, וכן הזבחי צדק (ס"ק עה). וכיון שמסתבר יותר שתולעים אינם נופלות מן האויר למלח, כדרך יתושים או זבובים, אלא נוצרות בו בגלל קמח שמעורב בו או שיירי מזון שהיו בכלי, א"כ דרוש זמן להיווצרותן ואי אפשר לומר שנוצרו בן רגע.

ובאופן כזה שעבר מספיק זמן מרגע נתינת המלח בתבשיל עד למציאת התולעים, שיכול המלח להתליע גם לאחר שנטלו ממנו לתבשילים, מסתבר שאף החולקים על הט"ז (פר"ח ס"ק לג, מחב"ר ס"ק כח) יודו שאפשר לתלות.

 

ג. ספק פרשו

הרב אריאל שליט"א צירף ספק נוסף להיתרא - שמא התולעים שבמלח לא פרשו לדופני הכלי ואינן אסורות (בהנחה שנוצרו בתוך המלח). ועל כך יש להעיר שהט"ז (ס"ק יז) במעשה דשבועות לא צירף כלל ספק זה דשמא לא פרשו מן הקמח. ועל כרחך - משום דס"ל דספק זה ספק קלוש הוא, כיון דוודאי פרשו בשעת לישת הבצק ועריכתו, וכמו שכתב הט"ז בעצמו בסוף הדיבור. ובנד"ד, גם אם נאמר שהתולעים לא פרשו לדפנות כלי המלח, מ"מ מסתבר מאוד שלאחר נתינת המלח לתבשיל פרשו התולעים מן המלח, שהוא מקום רביתייהו, אל המים והירק שבתבשיל ואל דפנות הסיר. וכיוצא בזה כתב הדרכ"ת (ס"ק מה ד"ה וכתב) בשם שו"ת רמ"ז (סי' ב) והפר"ת (ס"ק ו), שאף שהתולעים שבחומץ מותרות, מ"מ אם נותן את החומץ בתבשיל והן עוברות לשאר התבשיל, הרי הם אסורות. ואף לדעת החולקים ומתירים (בדק הבית בשם ר' ירוחם) - היינו דווקא בחומץ שמתפזר בכל התבשיל, ונמצא שבכל מקום בו תמצא התולעת יש שם חומץ שהוא מקום חיותה הראשון; מה שאין כן במלח, שהוא נעלם בתבשיל, והתולעים נותרות במים ובירקות וכדו', וזה אינו מקום רביתייהו.

ולפי זה גם הפר"ח (ס"ק יז) הסובר שתולעים שבקמח ובמלח מותרות אף כשפרשו לדפנות הכלי של הקמח (ואינן אסורות אלא כשפורשות לארץ) ­ יודה שבנד"ד, שנתנו המלח בתבשיל, ודאי פרשו התולעים מחוץ למלח.

 

ד. שמא נימוחו

הספק השלישי שהזכיר הרב אריאל שליט"א דשמא נימוחו בבישול, אמנם הוזכר בשו"ע (סי' פד סעי' ט) ומקורו בדברי הרשב"א (תה"ב ב"ג ש"ג עמ' פד). אלא שהעיר הרב שיש מהאחרונים שפקפקו על סברא זו מכח הנסיון שחזינן שהתולעים נשארו שלמות.

ואכן יש שכתבו שאפשר לסמוך שנימוחו דווקא בבישול ממושך או בבישול שהגיסו בתבשיל וכמ"ש בשו"ת שיבת ציון (סי' כח) ובשו"ת רב פעלים (ח"ד יו"ד סי' ח), אבל לא בבישול קצר. אבל אפשר שאין להחמיר בנקודה זו אם אכן התבשיל סמיך ולא צלול ששייך בו ביטול; דיש לומר שאף אם התולעים נשארו שלמות ורק נתמעכו מחמת הבישול שפיר מקרי "נימוחו" ואינן חשובות בריה. וכך יש לדייק במה שכתב השו"ע (סי' קא סעי' ו): "אבל אם נחתכו או נתרסקו עד שנאבדה צורתן" - שריסוק ואיבוד צורה היינו אפילו בנשאר שלם. ועי' פמ"ג (סי' ק שפ"ד ס"ק ו) שכך נטה לפרש במשמעות דברי השו"ע, אולם למסקנא מפרש ד"נחתך" - היינו ע"י סכין, ו"נתרסק" - היינו ע"י בישול, ולעולם פירושו שלא נשאר שלם. וכך נראה מדברי הגר"א שם. אולם החכמת אדם (כלל נג בינ"א ס"ק נג) החזיק בפירוש הראשון שמיעוך וריסוק מבטלים מתורת בריה אף כשנשארה שלימה. גם מדברי חזו"א (יו"ד סי' יד/א ס"ק ו) נראה שכל שאינו ניכר ו"נתבלבלה צורתו" בטל ממנו דין בריה. אעפ"י שמדברי הגהת שערי דורא (סי' נ הובא בב"י סי' קא) משמע ש"התפרפרות" שנגרמת ע"י הבישול אינה מבטלת דין בריה, כבר העיר הבינת אדם שמדברי שאר ראשונים לא משמע כן.

 

סיכום

נלע"ד שיש להתיר את התבשיל רק אם עבר מספיק זמן מעת שנטלו מן המלח לתבשילים ועד שמצאו את התולעים במלח, באופן שאפשר לתלות שהתולעים נוצרו במלח רק לאחר נטילת המלח לתבשילים וכן לתלות שמא נימוחו בתבשיל ובזה אפשר לצרף שני הספיקות ולהתיר.

 

›››ראה מאמר: מלח שנמצאו בו תולעים/הרה"ג יעקב אריאל שליט"א