דיני חרקים במזון-ב'

דיני חרקים במזון-ב'

המאמר עוסק בדיני חרקים במזון-חרקים בשלבי גידול והתפוררות שונים

הרב יגאל הדאיה | כסליו-טבת תש"ס גליון 32

 

פרק ב: חרקים בשלבי גידול והתפוררות שונים

 

1. שלבי הגידול של החרק

 

א. רבים מהחרקים עוברים תהליך התפתחות בעל ארבעה שלבים: בשלב הראשון מוטלת ביצה. לאחר בקיעת הביצה יוצא ממנה זחל . בשלב הבא הופך הזחל לגולם, ובשלב האחרון נהפך הגולם לבוגר, שהוא הולך או מעופף. במינים אחרים של חרקים, הזחלים או הבוגרים מושרצים במישרין ע"י הנקבה. בכל אחד משלבי ההתפתחות החרק אסור באכילה; אך יש ביניהם הבדלים בפרטי ההלכות, כפי שיתבאר לקמן.

ב. ביצים של חרקים, אם הן נראות בעין רגילה[1] (כגון שהן גדולות או שהן צבורות בערימה) הרי הן אסורות באכילה.  אולם הם בטלות בשישים כשאינן נראות. לפיכך, קמח שנותרו בו ביצים לאחר הניפוי, מותר בשימוש[2].

ג. הזחל אסור משום "שרץ הארץ" מתחילת יצירתו[3], ואף אם לפי הנראה לעין הזחל עדיין אינו זז בתוך הפרי – אסור[4]. לפיכך, קטניות שיש בהם זחלים קטנים תחת הקליפה – אסורות באכילה בלא בדיקה. וכן עלי חסה או סלרי שיש בהם זחלים קטנים בתוך מנהרות קטנות  בתוך רקמת העלה – אסורים באכילה ללא בדיקה.

ואם ברור לנו שהזחלים בוקעים בקטניות לאחר קטיפתם, דינם כדין תולעים שנולדו בפירות תלושים, ואינם אסורים עד שייצאו מהפרי[5].

ד. החרק בזמן ההתגלמות אף הוא אסור משום "שרץ הארץ", משום שהאיסור שחל על הזחל לפני ההתגלמות אינו פוקע[6]. המעטפת של הגולם, לאחר שהגולם עצמו יצא ממנה - אסורה מדרבנן[7]. לפיכך, תאנים יבשות צריכות בדיקה לא רק מזחלים שזזים אלא גם מגלמים ושאריות של גלמים שמצויים בהם.

ה. חרק שמת - נשאר באיסורו כפי שהיה בחייו[8].  לפיכך מזון נגוע שהתבשל נשאר באיסורו אעפ"י שבוודאי מתו כל החרקים שבו.

 

2. חרק שהתייבש או נשרף

 

ו. חרק מת מתפורר במשך הזמן. חז"ל שיערו שכל בריה שאין בה עצם אינה מתקיימת בצורתה השלמה יותר משנים עשר חודשים, ואז פקע ממנה איסורה ודינה כ"עפרא בעלמא"[9]. עפ"י כלל זה,  יש שנהגו לייבש בשמש עלי נענע, פטרוזיליה וכדו' ולסוגרם בתוך שקית אטומה למשך שנה, ואז להשתמש בהם.

ז. אם ידוע בבירור שסוגים מסויימים של חרקים מתפוררים בזמן קצר יותר בתנאים בהם הם נמצאים נראה שאפשר להתיר גם קודם י"ב חודש[10]. וה"ה שיש לאסור אם ידוע שהם נשמרים בשלמותם יותר מי"ב חודש. לפיכך, אין להתיר ירקות או קטניות שדרכם להתליע שהוקפאו או נשמרו כשימורים עם חומר משמר אף אם עברה עליהם יותר משנה[11].

ח. חרק שנשרף עד שנעשה כ"עפרא בעלמא" - בטל איסורו ממנו[12]. ולפי זה אפשר היה להתיר באכילה מזון נגוע ששהה תחת חום התנור. ולמעשה נחלקו הפוסקים אם צריך שהחרק כולו יתפחם, גם מתוכו, או שדי בחריכה חיצונית[13]. וכיון שהנסיון מורה שקשה להגיע לרמה הרצויה, לפיכך אין לסמוך על חום התנור בכל מקרה.

אף על פי כן, ירקות עלים קצוצים ומיובשים (פטרוזיליה וכדו') – מותרים באכילה בתבשיל[14]. שומשום שהוא ספק נגוע שהונח ע"ג לחם או עוגה ונאפה בתנור – מותר באכילה.

ט. הבהוב באש של ירקות עלים, ובפרט בירקות בעלי פרחים ככרובית וברוקולי, אינו פותר את בעיית החרקים שבתוכם[15].

 

›››ראה מאמר:דיני חרקים במזון-א'/הרב יגאל הדאיה

 

›››ראה מאמר: דיני חרקים במזון-ג'/הרב יגאל הדאיה



[1] ראה לעיל פרק א (אמונת עתיך 31 עמ' 37).

[2] ביצת השרץ שריקמה - לוקין עליה משום איסור שרצים (חולין סד ע"א); ואם לא ריקמה - אסורה באכילה מדין "כל היוצא מן הטמא - טמא", אלא שאין לוקין עליה. וכ"כ הרמב"ן והרשב"א (שם ד"ה שאם ריקמה). ועי' רמב"ם (מאכ"א פ"ג ה"ח) ומג"מ (שם) ועי' תוס' (חולין סד ע"א ד"ה שאם) שסוברים שאין בביצה משום היוצא מן הטמא. בשו"ת קול גדול (למהר"ם בן חביב, סי' סא) כתב שמסיבה זו, ביצי זבוב שהוטלו על מוצרי מזון - אסורות באכילה למרות שהרימות לא פרשו מהם. וכ"כ המחב"ר (ס"ק לז) והזב"צ (ס"ק קכ).

ומש"כ שבטלות בשישים עי' אמונת עתיך (2 עמ' 27), ומש"כ באורך בספר התורה והארץ (ח"ג עמ' 453).

[3] החרק אסור החל מתחילת הריקום שלו: כמבואר בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' רעה) שנקודה שחורה הנמצאת בפולין היא תחילת הריקום של השרץ, ואסורה. וכן פסק: הרמ"א (סעי' ו בהג"ה).

[4] אמנם לדעת כמה מהראשונים, זחל שאינו יכול לרחוש ולנוע מחמת שהמקום צר - אינו אסור: תוס' (חולין סז ע"ב ד"ה דיקא נמי) וכן דייקו מדברי רש"י (שם ד"ה באביה) רא"ש (חולין פרק ג סי' סח ד"ה אמר שמואל); מהר"ם מרוטנבורג (מובא בהגהות מיימוניות הל' מאכ"א פ"ב אות ד); או"ה (כלל מא סעי' א) וכן פסק השו"ע (סי' פד סעי' ו). מכל מקום ראשונים אחרים חולקים ואוסרים: רשב"א (תורת הבית בית ג שער ג דף פד); ר"ן (לרי"ף חולין דף יט ע"א, ד"ה ולענין, דף כג ע"ב ד"ה וכבר כתבתי); מג"מ (מאכ"א פ"ב בדעת הרמב"ם (שם הט"ו). וכן פסקו: ט"ז (יו"ד סי' פד ס"ק י), ש"ך (שם ס"ק כ), גר"א (שם ס"ק כ); חכ"א (כלל לח אות יב); מחב"ר (ס"ק יא); שלחן גבוה (ס"ק כג, כו, מובא בדרכ"ת ס"ק פז); זב"צ (ס"ק מג); ערוה"ש (סעי' נג); כף החיים (ס"ק נד). ואף הפוסקים בד"כ כדעת מרן השו"ע מחמירים כאן משום דהוא ספק איסור תורה.  

כיום אנו יודעים שגם הזחלים או הגלמים הנמצאים בקטנית במקום צר סמוך לקליפה כבר זחלו מקצה אחד של הגרעין אל קצהו השני ולכן פשיטא שאסורים גם למתירים. וכן כנימות המגן הנמצאות ע"ג קליפות ההדרים גם אותם ניתן לראות מהלכות לפני שהתמקמו ע"ג הקליפה. וכן זחל של זבוב המנהרות שנמצא מחופר בתוך רקמת עלה חסה וכדו' גם הוא זוחל בתוך המנהרה אותה הוא מכרסם.     

[5] במקרה זה יש לברור את התולעים שיצאו מן הקטניות ולאחר מכן לשרות במים צוננים ולהוציא את הקטניות הצפות, ושוב לחלוט את כל הקטניות במים רותחים ולבשלם. כמבואר בשו"ע (סי' פד סעי' ח). אבל אם יש ספק שמא נולדו התולעים בקטניות כשהיו בשדה אסור מספק כמבואר בשו"ע (שם סעי' ז).

[6] דאין זה גרוע מחרק שמת, שעדיין הוא באיסורו, כמבואר בסעיף הבא.

[7] אמנם התוס' (עבודה זרה סט ע"א ד"ה ההוא) כתבו שרגלי הדבורים המעורבות בדבש אינן אסורות באכילה, אף שהדבורים אסורות, כיון שעור ועצמות אינן בכלל בשר כמבואר במשנה מס' ידיים (פ"ד מ"ו), חולין (עז ע"ב) ועי' שו"ע יו"ד סי' צט סעי' א). ולפי"ז גם המעטפת שמשיל החרק לאחר ההתגלמות, מותרת. אבל הרמב"ם (הל' מאכ"א פ"ד הי"ח) כתב שהאוכל עצמות דבר טמא פטור אבל אסור. ובשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' לג ס"ק ה) כתב שהרמב"ם מיירי בעצמות לחים או שיש בהם מוח והתוס' מיירי בעצמות יבשים. ולפ"ז נשלים שהם יבשים מותרים באכילה אף בפני עצמן. אמנם פשט דברי הרמב"ם משמע שסובר שיש איסור בין בלחים ובין ביבשים ולפי"ז אף באכילת נשלים בפנ"ע יש איסור דרבנן. ועי' ב"י (יו"ד סי' פא ד"ה כתב בסהמ"צ), שו"ת הב"ח (סי' קלז), צל"ח (חולין פט ע"ב ד"ה ונוהג).

[8] מבואר בגמ' (מכות טז ע"ב) שלוקין על נמלה מתה. וכן פסק הרמב"ם (הל' מאכ"א פ"ב הכ"א-הכ"ב).

[9] חולין (נח ע"א); רמב"ם (מאכ"א פ"ב הט"ו); שו"ע (סעי' ח). וכתב הרא"ש (חולין פ"ג סי' נג) בשם הראב"ד שמה שאמרו אינה מתקיימת י"ב חודש - היינו שאין בו לחות כלל ונעשית כעפרא בעלמא. ועי' שו"ת הרדב"ז (סי' תרצב) ש"עפרא בעלמא" אינו העדר מציאות גמור אלא שנותר בה קצת מציאות ועכ"פ אינו קרוי בריה. מאידך גיסא בשו"ת הרמ"ץ (יו"ד סי' לא אות ח) שכתב שלדעת רש"י (חולין נח ע"ב ד"ה לבתר) היינו שאינה חיה אבל שפיר מתקיימת צורת הבריה.

יש מן הפוסקים שקבעו, ששנים עשר חודש שאמרו הם שישה חודשים לחיי הבריה ושישה חודשים נוספים להיות כעפרא. ולפי"ז כתבו שהמרתיח קטניות ע"מ שימותו החרקים שבהם יכול לאוכלם לאחר שישה חודשים ללא בדיקה. כ"כ הפר"ח (ס"ק כו), מנח"י (כלל מו ס"ק ח). ויש חולקים על קביעה זו ואוסרים, כ"כ הפמ"ג (שפ"ד ס"ק כד) מחב"ר (ס"ק יט), זב"צ (ס"ק נה), כה"ח (ס"ק עא).

[10] בדומה לזה כתבו מרן הרב קוק זצ"ל ("שבת הארץ" עם "תוספת שבת", פ"ג הי"א אות א) והחזו"א (שביעית סי' כה ס"ק לז, דיני ערלה סעי' ו) שמה שקבעו חז"ל שזמן הקליטה הוא שבועיים - היינו בסתמא; אבל בידוע - הולכים אחר מה שידוע.                                               

[11] בדומה למ"ש השו"ע (סעי' יב) לענין מרקחת שנפלו לתוכה נמלים ועברו עליה י"ב חודש. ועי' ש"ך (ס"ק לז). אולם בשו"ת הרדב"ז (סי' תרצב) כותב שהדבש אכן משנה את החרק ל"עפרא בעלמא" לאחר י"ב חודש והרושם שנותר ממנו שוב אינו חשוב בריה. ובימינו ידוע שההקפאה והחומרים המשמרים מקיימים את הדבר כהוייתו.

[12] כך מבואר במסכת תמורה (לד ע"א)  שאיסור שאינו מן הנקברים אפרו מותר. וכ"כ: מרדכי (פסחים סי' תקמה) וכתב שמותר לשרוף שרץ לאוכלו לרפואה; או"ה (כלל לב סעי' יט); ב"י (סי' פד בסופו, ד"ה והרמב"ם) בשם האורחות חיים (איסורי מאכלות סי' לט ד"ה והאוכל) ; שו"ע (סעי' יז) רמ"א (סי' קנה סעי' ג בהג"ה). ועי' מנחת יעקב (כלל מו  ס"ק ט). ועי' ביאור הגר"א (סי' קנה ס"ק כב) שדן בשאלה אם ההיתר הוא משום אכילה שלא כדרך הנאתו או משום שנתבטל שם האיסור. וכתב החכ"א (כלל לח, בינ"א ס"ק נב) שאם מתכוון לאכול את השרץ השרוף - אסור משום דאחשביה, ולא התירו אלא כשאוכל לרפואה או בתערובת.

[13] דעת הפר"ת (ס"ק ל), שששרץ שרוף מותר דווקא כשנעשה גחלת מבפנים ונשרף כולו עד שיעשה כאפר; אבל אם נחרך  חיצונית עד שנעשה כפחם - הרי הוא נשאר באיסורו כי עדיין יש בו ממש. וכן דעת שו"ת הרמ"ץ (יו"ד סי' ל ס"ק ו). ועי' דרכ"ת (ס"ק קב). מאידך גיסא החכ"א (כלל לח, בינ"א ס"ק נב) התיר אף באופן שהתולעת מתייבשת מלחלוחיתה גם אם צורתה החיצונית קיימת. ובספר בן אברהם (סי' נ אות נ) הקל בנחרך כפחם אף שלא נעשה אפר. והביא את דעת מהר"ם בן חביב שהקל אף בייבוש בשמש, שוודאי הוא פחות מפחם והוא ייבוש הלחלוחית. ועי' דרכ"ת (סי' פד ס"ק קב), שו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' נז, ח"ט סי' פ). 

[14] לכאורה צריך היה להחמיר במחלוקת הנ"ל  כיון שהוא ספקא דאורייתא. אבל במקום שהחרקים מעורבים במזון הוא רק איסור דרבנן משום בריה,  א"כ הרי זה ספקא דרבנן ואפשר להקל ובפרט במקום שמסתבר שהחרקים כבר התפוררו מעט ונפלו מהם אברים. כמו שמצוי בירקות שנשטפים ונקצצים ומיובשים בתנורים.  עי' שו"ת מחזה אליהו (סי' צג) ועי' במש"כ בספר התורה והארץ (ח"ג עמ' 446). בענין השומשום עי' דרכ"ת (סי' פד ס"ק קב).

[15] חכ"א (כלל לח סעי' טו) הסיבה לכך היא שהחרקים אינם יוצאים אל האש אלא בורחים מפני החום אל תוך העלים ולכל היותר מתים אך לא נשרפים. בענין השפעת אפיה וחימום במיקרוגל על החרקים בירקות עלים עי' אמונת עתיך (11 עמ' 26).