טבילת כלים בבתי עסק

אתגרי כשרות רבים עומדים בפני בעל עסק המפעיל שירותי הסעדה, אך אחת מן המטלות המורכבות ביותר היא טבילת הכלים. מורכבותה נובעת מכמות הכלים, התחלפותם באופן תדיר (בעקבות שברים, בלאי והחלפת סגנונות) והמבצע הלוגיסטי המסובך שבטבילתם. רוב הכשרויות המהודרות בארץ אכן מחייבות לטבול את כל הכלים הנמצאים בשימוש, אך בגלל המעמסה הגדולה, נדרשו חלק מן הכשרויות להיתרים שונים.

א. כלי סעודה

חיוב טבילת הכלים נלמד מציווי התורה בנוגע לשלל שנלקח ממלחמת מדיין: 'אך במי נדה יתחטא'[1]. מכאן נלמד[2] שיש חיוב לטבול כל כלי שעבר מבעלותו של גוי לבעלות ישראל. דעת הרמב"ם[3] היא שחיוב הטבילה הוא מדרבנן, והפסוק הוא אסמכתא בעלמא, אך דעת רוב הפוסקים היא שחיוב הטבילה הוא מן התורה[4], וכן פסק ה'שולחן ערוך'[5].

הגמרא מדייקת שדווקא 'כלי סעודה' נאמרו בתורה, ומסיקה מכך שכלים שאינם משמשים לסעודה אינם חייבים בטבילה. על פי עיקרון זה, נכתבו בפוסקים כמה הגדרות לכלים הפטורים מטבילה (כלים שאינם מיועדים לגעת במאכל[6], כלים המחוברים לקרקע[7], כלים חד פעמיים[8] וכדומה). ה'בית יוסף'[9] חידש חידוש נוסף:

והיה נראה לי, דישראל שקנה כלי מגוי לסחורה, אם מכרו לישראל אחר, אין הקונה צריך להטבילו, דכיון שלא נתחייב ביד הראשון, שהרי לא היה עומד אלא לסחורה...

מדברי ה'בית יוסף' משמע שכלים העומדים למכירה מוגדרים 'כלי סחורה' ואינם עומדים בגדרי 'כלי סעודה' על מנת להתחייב בטבילה[10].

ר' שלמה קלוגר בשו"ת 'טוב טעם ודעת'[11] הרחיב היתר זה גם לכלים שמכינים בהם אוכל בצורה מסחרית:

נראה לכאורה דבר חדש, שלכאורה לא חייבה התורה טבילה רק להקונה כלי סעודה להשתמש בו לעצמו... אבל אם קונה כלי לעשות בו מאכל למוכרו לאחרים... א"כ לדידיה לא נחשב אוכל נפש, דלא הוי לו רק כעניין סחורה... וכיון דהעיקר נעשה למכור לאחרים הוי כעין כלי סחורה לבד.

על פי היתר זה, יישב ה'דרכי תשובה'[12] את מנהג ישראל לשתות משקאות אצל מוזג יהודי שלא טבל את כליו, מפני שהכלים נמצאים בידו לסחורה בלבד ופטורים מטבילה.

אם כן, לכאורה יש לפטור את כלי בתי העסק מטבילה, אלא שעל היתר זה יש כמה פקפוקים:

1. אם נתבונן בדברי ה'בית יוסף' שהם המקור לפטור 'כלי סחורה', נראה שהוא פטר את הכלים מטבילה רק בשעה שהכלים מיועדים למכירה ועדיין אינם מיועדים למאכל כלל, אך קשה להשליך מדבריו על כלים העומדים על מנת לאכול בהם בצורה מסחרית, שהרי ודאי לא פקע מהם שם 'כלי סעודה'[13].

2. גם אם אכן בעל בית העסק פטור מלטבול את הכלים, לא ברור שגם לסועדים יהיה מותר לאכול בהם, שהרי הסועדים משתמשים בכלים לצורך אכילה. הכלל העקרוני הוא שיהודי ששואל כלי שאינו טבול מיהודי אחר – חייב לטבלו[14]. אלא שכאן בעל הכלים (בעל העסק) לא התחייב בעצמו בטבילת כלים, ונחלקו הדעות בדין זה: דעת ה'שולחן ערוך' והרמ"א[15] היא שחיוב הטבילה נקבע על פי בעל הכלי, ומכיוון שהכלי לא התחייב בטבילה אצל בעליו, אין השואל מחויב בטבילתו (לפי שיטתם, לשיטת הפוסקים הפוטרים את בעל העסק מטבילה, מותר גם לסועדים לאכול בכלים אלו ללא חשש); אך ה'איסור והיתר הארוך'[16] חולק על היתר זה וסובר שאם השואל משתמש בכלים לצורך סעודה, חל עליהם חיוב טבילה, וכן פסקו הש"ך, הט"ז ופוסקים נוספים[17]. ואם כן, לפי פוסקים אלו, גם אם נפטור את בעל העסק מטבילת הכלים, לסועדים אסור לאכול בכלים אלו, כיוון שבשעה שהם מקבלים אותם לידיהם, מתחייבים הכלים בטבילה[18].

3. הרמ"א[19] פסק להלכה שיש חיוב לטבול גם כלי שפטור מטבילה על פי הדין, כאשר יש חשש שישתמשו בו בטעות באופן המחייב טבילה. ואם כן, גם אם הכלים נחשבים ל'כלי סחורה' ופטורים מטבילה, יש חיוב לטבלם שמא ישתמשו בהם באופן פרטי (ובפרט שלעתים בעל האולם אוכל גם הוא מן האוכל המוגש, ולכאורה אכילתו גורמת לכלים להתחייב בטבילה)[20].

למעשה, יש מן האחרונים שסמכו על היתר זה[21], אך פוסקים רבים כתבו שאין לסמוך על היתר זה בגלל הטעמים הנ"ל[22], ולכן בנוהלי הכשרות של הרבנות הראשית לישראל נקבע שבכל בתי העסק ובכל רמות הכשרות יש חובה לטבול את הכלים, ואכן רוב ההכשרים המהודרים והכשרי הבד"ץ מחייבים את בעל העסק לטבול את כל הכלים.

ב. איסור השימוש בכלי

הראשונים נחלקו האם בנוסף לחיוב טבילת הכלים יש איסור להשתמש בכלי כל עוד הוא לא נטבל[23], או שמא אף על פי שהתורה חייבה לטבול את הכלי, אין איסור להשתמש בו לפני הטבילה[24]. למעשה, ב'שלחן ערוך'[25] נפסק שיש איסור להשתמש בכלי קודם שטבלוהו.

אלא שהדעות חלוקות מהו תוקף האיסור. יש שכתבו שההשתמשות בכלים שאינם טבולים אסורה מן התורה, והאיסור להשתמש בכלי טרם טבילתו הוא חלק בלתי נפרד מן החיוב לטבול את הכלים[26], אך רוב האחרונים[27] סוברים שמן התורה אין איסור להשתמש בכלי, וחכמים הוסיפו איסור שימוש בלא טבילה, וכן פסק ה'משנה ברורה'[28] למעשה.

ג. מתי איסור השימוש חל על הסועד

הרמ"א פסק ששימוש בכלי שאינו טבול אינו אוסר את המאכל[29], ואם כן, גם אם בעל העסק בישל בכלים שאינם טבולים, האוכל לא נאסר. אך יש לדון האם מלבד האיסור שחל על בעל העסק להשתמש בכלי הבישול וההגשה, גם לסועדים אסור להשתמש בכלי האכילה.

כפי שנאמר לעיל, השו"ע פסק שגם על השואל כלי שמחויב בטבילה חל איסור להשתמש בכלי. על פי פסק זה, רבים מן האחרונים אסרו לסעוד בבית עסק שהבעלים לא טבלו את כליו[30].

לעומתם נכתב בשו"ת 'בית אב"י'[31] שיש להבחין בין דין שואל, המבואר ב'שלחן ערוך', לבין סועד המתארח במסעדה או אצל חברו, משום שלמעשה הוכרע שאיסור השימוש בכלי הוא מדרבנן. איסור זה שייך דווקא כלפי שואל, שיש לו בעלות מסוימת על הכלי, ולכן הוא מתחייב בעצמו בטבילה, וחכמים אסרו עליו להשתמש בכלי על מנת שיקיים את חובתו ויטבילו. אך לסועד בבית עסק אין שום בעלות על הכלי, שהרי הכלי לא הושאל לו אלא הועמד לשימושו, והוא אינו יכול לעשות בו שימושים אחרים, וכן הבעלים יכולים לקחת את הכלי בכל זמן, ואם כן, לא חלה עליו חובת הטבילה, וממילא לא שייכת בו גזרת חכמים שמא ישכח לטבול את הכלי, ומותר לו להשתמש בכלי.

על היתר זה יש להקשות כמה קושיות:

1. אין מקור ותקדים לחילוק בין סועד לשואל, ולכאורה הסועד מתחייב בטבילה מדין שואל[32].

2. הנחת היסוד העומדת בבסיס ההיתר היא שהסיבה שחכמים אסרו על השואל להשתמש בכלי היא רק משום שהוא מתחייב בטבילה בעצמו, ולכן על הסועד, שאינו מתחייב בטבילה, לא חלה גזרת חכמים. אך יש שדייקו מלשון הראשונים להיפך, שלמרות שעל השואל לא חלה חובת טבילה, אסור לו להשתמש בכלי. ואם כן, איסור השימוש אינו מותנה בחיוב הטבילה, וגם לסועד, שאינו מתחייב בטבילה, יהיה אסור להשתמש בכלי[33].

3. ההיתר מבוסס על כך שגזרת חכמים משתנה במצבים שונים, אך בהחלט אפשר להבין שחכמים אסרו כל שימוש בכלי המחויב בטבילה, ו'לא פלוג רבנן'[34].

4. מסתבר שבמסגרת איסורי השימוש החלים על הבעלים, אסור לו לתת לאורחיו להשתמש בכלים, ואם כן, הסועד האוכל בכלים הוא שותף לדבר עברה, ואולי אפילו בזמן אכילתו הוא הגורם לבעל הבית לעבור על האיסור[35].

הגרש"ז אויערבאך[36] מחלק חילוק מחודש על מנת להתיר לסועד להשתמש בכלים. לדבריו, הסיבה שלשואל כלים מחברו אסור להשתמש בהם בלא טבילה היא מפני שביכולתו לטבול את הכלים, ולכן אסרו עליו חכמים להשתמש בכלים על מנת שילך לטבלם. אך סועד המקבל כלים לשימושו אינו יכול לטבלם, וממילא גזרת החכמים אינה שייכת כלפיו, שהרי איסור ההשתמשות לא יגרום לו לטבול את הכלי אלא רק להימנע מלאכול. ולכן מותר בשעת הדחק לסועד לאכול בכלים שאינם טבולים[37]. יש להעיר שהיתר זה מכוון בעיקר למצב של אדם שנקלע בעל כורחו למקום שכליו אינם טבולים, אך גם לפי דברי הגרש"ז אויערבאך, אין היתר לבעל הבית להגיש בכלים אלו את המאכלים לפני האורחים, ונראה שגם על מזמין האירוע להימנע מלהזמין אירוע במקום שכליו אינם טבולים, שהרי הוא מכניס את עצמו ואת אורחיו למצב הדומה לאונס.

ד. מתי נחשב למשתמש בכלי

הפוסקים עסקו רבות בדינן של אריזות הנמכרות ומאכל בתוכן – האם יש חיוב לטבלן או לא. כך נכתב בשו"ת מהרי"ל דיסקין[38]:

ודע עוד, שהקונה כלי עם משקה, אין צריך לשפוך המשקה ולהטבילו, ד'שב ואל תעשה' הוי, ולא נקרא שימוש.

רוב הפוסקים[39] מסכימים עם הנחה זו, שאין צורך לרוקן את הכלי מן המאכל ולטבלו באופן מידי, וכל עוד המאכל בתוכו, האדם אינו נחשב למשתמש בכלי, ואף להיפך, הוא מוציא את המאכל ממנו. על פי עיקרון זה כתב ה'אגרות משה'[40], שכאשר מוגש לאדם מאכל בכלי שאינו טבול, הוא יכול לאכול אותו משום שהוא אינו נחשב למשתמש בכלי. אך פתרון זה אינו מועיל במיוחד לסועד שנקלע למציאות כזו, מכמה סיבות:

1. אסור לסועד להעביר מאכלים לתוך כליו, למשל למזוג שתייה לכוסו או לתת סלט או דבר מאכל לצלחתו.

2. אסור לסועד להשתמש בסכו"ם.

3. ה'אגרות משה', שם, מסייג שהיתר זה אינו תקף אלא בנוגע למאכלים מוצקים, כיוון שאז אין לו צורך בצלחת בשעת האכילה. אבל לא בנוגע למרק או מאכלים ברוטב, שלולא הצלחת היו מתפזרים, שהרי הוא משתמש בכל רגע ורגע בצלחת ונהנה מכך שהמאכל לא נשפך.

בשו"ת 'בית אב"י', שם, נכתב שהסועד המתארח במקום שאינו שלו, לעולם אינו נחשב למשתמש בכלי, משום שלא הוא בחר את הכלים, ולא אכפת לו באילו כלים להשתמש, ומבחינתו היה אפשר להשתמש גם בכלים חד פעמיים או בכלים שהוטבלו[41], וממילא הכלים משמשים את המארח ולא את האורח.

על חילוק זה אפשר להקשות, שהרי גם אם רק על המארח חל איסור להאכיל את האורח בכלים אלו, ברור שאסור לאורח לאכול ובכך לגרום לו לעבור על איסור. כמו כן, קשה לומר שאת האורח לא מעניין באילו כלים הוא אוכל, שהרי בדרך כלל בתי העסק הללו הם מקומות יוקרתיים, שוודאי שהסועד שם אינו מוכן שיגישו לו בכלים חד פעמיים, וממילא בעצם הליכתו לבית העסק הוא בוחר להשתמש בכלים של בית העסק, שאינם טבולים.

סיכום

א. רוב הפוסקים הסכימו שאין להחשיב לכתחילה כלים של בתי עסק בתור 'כלי סחורה', ואם כן, יש להימנע מלהזמין אירוע מבית עסק או ללכת למסעדה שכליהם אינם טבולים. כאמור, נוהלי הרבנות הראשית קובעים שיש חובה לטבול את כל הכלים, וכך מקפידים ברוב ההכשרים המהודרים, אך כדאי לברר זאת קודם לכן עם המשגיח (כאשר רוצים לארגן אירוע במקום שהכלים שבו אינם טבולים, כדאי להתייעץ עם ארגון 'כושרות' כיצד לפתור את הבעיה).

ב. רבים החמירו שגם מי שהוזמן לבית עסק שכליו אינם טבולים, אסור לו להשתמש בכלים. בדרך כלל הצלחות עשויות מחרסינה או פורצלן, ולדעת פוסקים רבים הן פטורות מטבילה. הכוסות מזכוכית, ויש בהן מקום רב יותר להקל, כיוון שטבילתן מדרבנן, אך הסכו"ם בדרך כלל ממתכת, וראוי להשתמש בסכו"ם חד פעמי. בשעת הדחק, כאשר אכילה בחד פעמי עלולה להביא לידי איבה, יש מקום לסמוך על הפוסקים המקלים ולאכול בכלי בית העסק.

נספח: פתרונות לנותני הכשרות

לכתחילה, על מנת שלא לסמוך על הפוסקים המתירים את הכלים בתור 'כלי סחורה', יש לטבול את כל הכלים וכך לצאת ידי חובת כל הדעות. אך כאשר קשה לעשות זאת (למשל: בארגון 'כושרות' אנו נותנים ייעוץ כשרות לאירוע חד פעמי, ובלתי אפשרי לצורך כל אירוע לטבול את כל הכלים), יש שני פתרונות אפשריים:

1. מכירת הכלים לגוי – ה'שלחן ערוך'[42] מציע למי ששכח לטבול את כליו לפני שבת ויום טוב, שייתן את הכלים במתנה לגוי ויחזור וישאל אותם ממנו, וכך יוכל להשתמש בכלים בלא טבילה. הרמ"א הוסיף שאפשר להשתמש בהיתר זה גם בחול כאשר אין לו אפשרות לטבול את הכלים[43].

הט"ז[44] וה'משנה ברורה'[45] מעירים שאין להשתמש בהיתר זה אלא בשעת הדחק ולזמן קצר, ולא לסמוך על היתר זה לזמן ארוך[46], ובהקדם האפשרי יש לטבול את הכלים, משום שכאשר הכלי נשאר בידו זמן רב, הרי הוא 'משתקע בידו' ומתחייב בטבילה, כפי שכתב ה'שלחן ערוך'[47] שגוי שנתן משכון ליהודי, כאשר ברור שלא יפדה אותו ממנו, הכלי 'משתקע בידו' וחייב לטבלו[48]. ולכן פתרון זה אינו נותן מענה באופן קבע.

כמו כן, יש להימנע מלהשתמש בפתרון זה לכתחילה משום שכתבו הפוסקים שמכוער הדבר להשתמש כך בלא טבילה[49].

2. שותפות עם גוי – ה'איסור והיתר הארוך'[50] כתב שאין חובה לטבול כלי שבבעלותו שותפים יהודי וגוי ביחד, כיוון שאף אם יטבול אותו, לא תועיל הטבילה, מפני שתמיד תישאר לגוי שייכות בכלי, וכן פסק הרמ"א[51].

עצה זו יכולה להיות טובה יותר ממכירת הכלים לגוי, מפני שהיא יכולה לשמש פתרון גם לאורך זמן, משום שבשותפות לא שייך לומר שאחר זמן הכלי 'נשתקע בידו'[52], שהרי כך היא דרך השותפים – לכל אחד מהם מותר להשתמש בכלים גם לאורך זמן[53]. ואם כן, דרך זו תיחשב בתור הדרכה לכתחילה[54].

גם הקניין פשוט יותר בפתרון של שותפות, כיוון שהחיסרון המרכזי במכירה הוא שהחפץ נשאר בבית היהודי, ונראה שנוצרת בעיה ברצינות המכירה. אך כאשר מוכר לגוי בשותפות, בעיה זו מתמעטת כיוון שטבעי והגיוני שעל אף שעושים שותפות, יישארו הכלים ביד היהודי.

החיסרון שיש בהצעה זו הוא חוסר היכולת לפתור את בעיית התשלום שהגוי צריך לשלם תמורת הכלים. במכירה אפשר לפתור בעיה זו בכך שבסוף תקופת המכירה הגוי משלם תמורת הכלים בכלים שבידו, אך בשותפות שנעשית לאורך זמן אי אפשר לעשות הסדר זה (ואם הגוי משלם תשלום מועט שאינו שווה לשוויים של הכלים, יש חיסרון ברצינות של המכירה). אפשר לפתור בעיה זו על ידי נוסח שטר שותפות הקובע סכום גבוה למכירת הכלים ומקזז את החוב במהלך הזמן מן הרווחים[55].