לזיהוי התכלת בציצית - חלק ב'

לזיהוי התכלת בציצית  - חלק ב'

רבים הטוענים כי התכלת בציצית הופקה מהחלזונות הקרויים ארגמונים. ננסה לבדוק עד כמה ניתן להסתמך על כך לשם קיום המצוה בוודאות. האם מותר להטילה במידה וזהו ספק, ועל מה צריך להקפיד. וכן אם הזיהוי מסופק, האם חלה חובה להטילה או לא.

הרב יעקב אפשטיין | התורה והארץ ג'

ראשי פרקים:  

  1. בין סימנים מקריים לסימנים עצמיים
  2. אומדנא
  3. הוכחות מדעיות
  4. זיהוי מחודש ע"י חכמים

     סיכום

 פרק ב' - התאמת הארגמונים לחלזון התכלת

       א. תכלת אינה כשרה אלא מן החלזון

       ב. זיהוי הארגמן והתכלת המלכותית ע"י החוקרים

       ג. תכלת הציצית מקורה בחלזון הארגמן

       רקע כללי 

 

  1. חוזק ראיית סימנים ביחס לראיות אחרות

איתא בחולין (צו ע"ב):

אמר רבא: מרישא הוה אמינא סימנא עדיף מטביעות עינא, דהא מהדרינן אבידתא בסימנא ולא מהדרינן בטביעות עינא. השתא דשמעתינהו להני שמעתתא, אמינא טביעות עינא עדיפא... אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא: תדע, דאילו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימניה והאי סימניה קטל נפשא, לא קטלינן ליה...

ובתוס' (שם ד"ה פלניא) כתב שמחזיקים עפ"י סימנים במקום שאין מוחזקות ממון לאף אדם, ולא מוציאים מבעלות עפ"י סימנים. וכ"כ תוס' הרא"ש. ובאר בחזו"א (אה"ע סי' לב):

ועיקר דלא סגי סימנים למקטל נפשא, אף אי סימנים דאורייתא הוא, דקטילת הנפש הוא הוצאה מיד בעלים, ולא קיל נפשות מהוצאת ממון, וכמש"כ תוס' (ב"ב נ ע"ב ד"ה וספק), וכיון שאין מוציאין ממון בסימנים ה"ה דלא קטלינן.

וכן כתב המאירי (חולין צה ע"ב) ביחס לסימנים:

טביעות עינא גדול הוא מן הסימן; שהסימן אדם קרוב לטעות בו, מה שאין בטביעות עינא. וכבר ידעת שאין הורגין את הנפש בסימן. ר"ל אם אמר שהרגו אדם בחור בקווצות שחורות ובחוטם עקום וכיוצא באלו, ואע"פ שמצאו אדם אחד בסימנין אלו, ואם אמרו אנו מכירין בזה שזה הוא שהרג, אע"פ שלא נתנו בו סימן - נהרג...

וכדוגמת מה שכתב הרמב"ם (הל' יסוה"ת פ"ח ה"א):

משה רבנו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין עפ"י האותות יש בלבו דופי...

ובשו"ע (חו"מ סי' רסז סעי' ט) כתב:

נתן האחד סימנים והשני הביא עדים יתן לבעל העדים...

ובאר הש"ך (ס"ק ז):

אפילו סימנים מובהקים: הרא"ש. ומשמע שם דר"ל אפילו מובהקים ביותר וכן משמע מדברי מהרש"ל בח"ש...

וכ"כ בנתיבות (חידושים ס"ק ד).

ובנוב"י (מהדו"ק סי' נא) כתב שבסימן מובהק, למ"ד סימנים דאורייתא, לכאורה אף הורגים. ולכאורה הרמב"ם, שלא הביא את הגמ' בחולין (שהובאה לעיל), היינו משום דס"ל סימנים דרבנן. אולם מסיק שם הנוב"י שגמרינן מאבידה, וכתב:

והיינו דווקא דומיא דאבידה, שאין זה שמוצאה המוחזק בה טוען ברי להכחיש הסימנין... אבל בבי תרי דאמרי פלניא דהאי סימניה קטל נפשא - הנה זה מכחישם ואומר דלאו איהו קטל, אלים ברי דידיה - ואמרינן איתרמי אחרינא בסימניו, ואף דלא שכיח - מהני ברי.

ובפנ"י (כתובות קונטרס אחרון סי' עב-עג) כתב דסימנים הוי כרוב, ואי אפשר להרוג על פיהם. וז"ל:

דנהי דסימנין הוי כמו רוב, דלא שכיח שיזדמן אדם אחר שיהיה לו אלו הסימנין מובהקין - אפ"ה כיון דמצד מיעוט אפשר דזימנין דמתרמו אי אפשר לחייב מיתה ע"י סימנין, דהתורה אמרה "נקי אל תהרוג...

המסקנה מכאן היא שסימנים, אף מובהקים ביותר, חוזק הראיה שבהם נשקל בפוסקים כרוב או כחזקה, אבל עדיין יש אפשרות מציאותית למיעוט שסימניו אותם סימנים - אף שמשמעותם שונה.

  1. בין סימנים מקריים לסימנים עצמיים

יש מקום לבוא ולחלק בין סימנים בדיני ממונות לבין סימנים לזיהוי מין מסוים באיסורים או במצוות:

באיסורים ומצוות תפקיד הסימן הוא לזהות את נושאו שהוא המין הנרצה. לדוגמא: סימני חיה ובהמה טהורים הבאים ללמד שהם מותרים באכילה; או בדיני עגונות, סימני אדם שמת על מנת לזהותו כבעלה של פלונית להתירה להינשא. בניגוד לכך, בסימנים בדיני ממונות, החפץ ידוע וסימניו ידועים, וידיעת הסימנים ע"י דורש החפץ מוכיחה שהוא בעליו.

ועוד, בדיני ממונות מדובר על כלל מסוים ממנו מייחדים פרט מסוים עפ"י סימניו, בטענה שהסימנים מצביעים על כך שהחפץ שאלו סימניו הוא בבעלותו של פלוני. הסימנים הם אקראיים, וייתכנו פרטים דומים ללא אותם סימנים. שונה הדבר בסימן הבא לזהות מינים. כאן לכאורה הסימן הוא עצמי ואינו מקרי, ובא להצביע על מין אחד בלבד. אולם לא תמיד סימן טבעי מצביע על מין אחד בלבד. וע"כ אף אם מצאנו מין המתאים בסימנים טבעיים, עדיין אין זה מחייב שהוא המין הנדרש. וכראיה ניתן להביא את הגמל, השפן והארנבת (ויקרא יא ד-ו), שיש להם סימן טהרה אחד, ובכל זאת אסורים באכילה. וע"כ אף מספר סימנים טבעיים, אם נרצה לדבוק בהם לחידוש מצוה, לא ניתן לתת להם משקל יותר מאשר סימנים שאינם מובהקים, בגלל הספיקות המשמעותיים שהם מותירים.

עוד צריך לחלק בין סימני מינים שהתורה או חז"ל נתנו בידינו את סימניהם לסימנים שהוסקו בדרכים אחרות. בעוד שהסימנים הראשונים הם מוחלטים ואין לזוז מהם, הרי בסימנים שהוסקו נופלים הרבה ספיקות אם דרך הסקת המסקנות נכונה, ופירושי הסימנים שונים וכמובן שמכוונים לבעלי חיים שונים.

  1. אומדנא

חכמים ור' אחא חולקים האם הולכים עפ"י אומדנא במקום בו אין המציאות ברורה (ב"ב צג ע"ב, שבועות לד ע"א), והלכה כחכמים שאין הולכים אחר אומדנות להוציא ממון או להרוג רוצח (רמב"ם הל' נזקי ממון פ"ח הי"ד, הל' סנהדרין פ"כ ה"א). ובטעם הדבר כתב הרמב"ם בסהמ"צ (ל"ת רצ בתרגום הרב קאפח):

האזהרה שהוזהרנו מלהוציא לפועל את העונשים על פי אומד חזק ואפילו קרוב לוודאי... ואל יקשה בעיניך דבר זה ואל תחשוב שזה דין עוול, לפי שהדברים האפשריים, יש מהם שאפשרותם קרובה ומהם שאפשרותם רחוקה מאד, ומהם בינוניים בין אלו, והאפשר רחב מאד. ואילו הרשתה תורה לקיים עונשים באפשר הקרוב מאד, אשר כמעט קרוב למחוייב המציאות כדוגמת מה שהזכרנו (עיין בדוגמא שהביא הרמב"ם שם) - כי אז היו מקיימים את העונשים במה שהוא יותר רחוק מזה ובמה שהוא עוד יותר רחוק, עד שיקיימו את העונשים וימיתו בני אדם בעוול באומדן קל לפי דמיון השופט. לפיכך סתם יתעלה את הפתח הזה...

היינו: באומדנא - מכיון שההשערות משלימות בה את העובדות - החילוק בין השערה קטנה לגדולה אינו מוגדר, ויש חשש שיגיעו לענישת מוות עפ"י השערה בלבד. אולם רק בדיני נפשות קיים הלאו שלא לענוש עפ"י אומד.

אמנם מצאנו הלכה שסומכים בה על אומדנא.

נחבל כיצד - היו מעידים אותו שנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול, ואמר לו חבלת בי והוא אומר לא חבלתי - הרי זה נשבע ונוטל.

המקרה הוא שאת החבלה עצמה העדים לא ראו אלא את נסיבותיה ותוצאותיה. וכתב הרמב"ם באותו ענין (חובל ומזיק פ"ה ה"ד):

קנס קנסו חכמים לאלו השוטים בעלי זרוע, שיהא הנחבל נאמן ונשבע בנקיטת חפץ שזה חבל בו חבל זה, ונוטל מה שראוי לו, והוא שיהיו שם עדים. כיצד - היו שני עדים מעידין אותו שנכנס לתוך ידו שלם ויצא חבול, ולא ראוהו בעת שחבל בו, והוא אומר לא חבלתי, והלה אומר אתה חבלת בי - הרי זה נשבע ונוטל.

הראב"ד (בהשגה שם) חלק וכתב:

אמר אברהם: לא היה קנס אלא שאין דרך בני אדם לחבל בעצמן. ע"כ האמינוהו לזה בשבועה.

ונראה שגם לפי הראב"ד צריך לומר שיש כאן תקנת חכמים, וכדברי הרמ"ה (סנהדרין לז ע"ב ד"ה ומתמהינן):

ההיא תקנתא דרבנן היא...

ועוד הוסיף הרמ"ה (שם):

אבל היכא דלא ראוהו שנכנס לתוך ביתו שלם ויצא חבול, דאיכא למימר דילמא חבול הוה, ואם תמצי לומר שלם הוה כיון דלא ראוהו שנכנס תחת ידו דילמא אחרים חבלי ביה - לא תקינו ליה רבנן דמשתבע ושקיל. והיינו דקא פטרי רבנן גבי גמל האוחר בין הגמלים לגמרי כדאיתא בפרק המוכר פירות (ב"ב צג ע"ב)...

אמנם העדים הם תנאי באותה הלכה, וע"כ ללא עדים הדין הוא המוציא מחברו עליו הראיה, אא"כ הודה החובל. והוסיף הרמ"ה:

וההיא דאמר רב יהודה: לא שנו אלא במקום שיכול לחבול בעצמו אבל במקום שאין יכול לחבול בעצמו נוטל שלא בשבועה - התם ליכא מאומד כלל. וכי אמרינן עדות מאומד פסולה בדיני ממונות, הני מילי היכא דאיכא למימר דלאו איהו אזקיה, מיהו באומדן דעתא מסתברא דאיהו אזקיה. אבל היכא דוודאי נכנס לתוך ידו שלם ויצא חבול, וידעינן בוודאי דלא איניש אחרינא חבל ביה ולא איהו חבל בנפשיה - הא ליכא ספיקא במילתא, וכי האי גוונא לאו אומדנא, דזו היא עדות המתקיימת ידיעה בלא ראיה, והני מילי בדיני ממונות, אבל בדיני נפשות פסולה...

וע"כ מכונה הלכה זו בשם "ידיעה בלא ראייה", ובדיני נפשות נחלקו הראשונים אם הולכים עפ"י ידיעה בלא ראייה זו.

נראה שהדיון דילן, בענין זיהוי הארגמונים כחלזון התכלת, כל ראיותיו הן אומדנות - היינו הערכות ולימוד סימנים הנובעים מצירוף מדרשים והלכות העוסקים בעניני החלזון; אולם אי אפשר לתת להם חוזק של עדות או מסורת. ואף הסימנים אינם כאלה שניתן להתבסס עליהם בלבד וע"כ לפנינו אומדנות. וצ"ע רב במידת חוזקן (ועי' דברי הרב קוק זצ"ל בסיום פרק זה).

  1. הוכחות מדעיות

עיקר ההתבססות של הסוברים שהארגמונים הם חלזון התכלת היא על מסקנות מתחומי מדע שונים: הסטוריה, ארכיאולוגיה, ביולוגיה ימית ובלשנות (עי' ספר "התכלת" לרב מ. בורשטיין). וראוי לתת את הדעת על משקל דבריהם בבירור עובדות וודאותן, כשעל פי דבריהם תפסקנה הלכות.

ואלו דברי הרב קוק זצ"ל בתשובתו ביחס למציצה במילה (דעת כהן סי' קמ):  

אבל כ"ז אינו מועיל אלא אם נחליט שדברי הרופאים הם מוחזקים אצלנו כוודאי. אבל באמת נראה שדבריהם בכלל אנו מחזיקים רק לספק, שגם בעצמם אי אפשר שיחזיקו דבריהם בתורת ודאי, שלפעמים יש שאחד וגם רבים מניחים יסוד מוסד בחכמת הרפואה (והה"ד בכל החכמות), ורבים מחליטים הדבר לדבר אמת, ואח"כ בא דור אחר וחקרה, שכל דבריהם מהבל המה, ומה שזה בונה זה סותר, ואין דבריהם כ"א באסמכתא ואומדנא. א"כ יש לכל דבריהם דין ספק, ומה שסומכין עליהם להקל באיסורים, לענין יוה"כ ושבת, היינו משום דאפילו בספק נפשות ג"כ נתנו כל איסורי תורה להידחות (בר מהני תלת)... והנה להביא ראיות שאין דברי הרופאים כ"א בגדר ספק, כמעט למותר הוא באשר חכמיהם בעצמם אומרים כן, ועלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה, בכ"ז נביא איזו ראיות (ועיי"ש בראיותיו).

עולה מדבריו שההסתמכות על הערכות של מדענים אינה נחשבת כוודאות, וממילא לפנינו אומדנות שיש להתחשב בהן, אך כוחן כאסמכתא לדברי חכמים, ולא יותר מכן.

  1. זיהוי מחודש ע"י חכמים

מצינו בחז"ל חידוש זיהויים. בכמה פרטי הלכות נזכר ששכחום וחזרו ויסדום: בענין אותיות מנצפ"ך (שבת קד ע"א, מגילה ג ע"א), שיעורים של עונשים (יומא פ ע"א), הקפת המזבח בערבות (סוכה מד ע"א), וכן תרגום התורה (מגילה ג ע"א). אולם נראה שכל ההחזרה והחידוש נשענים או על נביאים (צופים אמרום, וברש"י מגילה שם : נביאי הדורות) או על רוח הקודש או לפחות הסכמה של רוח הקודש.

ובמס' זבחים (סב ע"א) שואלת הגמרא:

בשלמא בית, מינכרא צורתו (רש"י: בשלמא בית ידעו אנשי כנסת הגדולה מה קדוש לעזרה ומה קדוש להיכל. שניכרים צורתו - יסודות החומות"). אלא מזבח, מנא ידעי (רש"י: מקומו היכא)? ומתרצת הגמרא: אמר ר' אלעזר: ראו מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו. ור' יצחק נפחא אמר: אפרו של יצחק ראו, שמונח באותו מקום. ר' שמואל בר נחמני אמר: מכל הבית כולו הריחו ריח קטורת, משם הריחו ריח אברים.

פשוט שכל שלש הדעות מתכוונות לאבחנה ברוח הקודש ולא לראייה והרחה פיזיים. כל זאת ללא הדעות של ראב"י ור' יוחנן (בסוגיא שם), שלשיטתם נביא הורה על המקום. ומתאימים הדברים לשיטת הרב קוק זצ"ל (גנזי ראי"ה ליום העצמאות):

ובייחוד מבורר אצלי שכל הספיקות המעכבים את תכנית בנין בית המקדש - מצד התכלת למשל, ומצד ייחוס הכהנים, מצד דיוקי המדות של מקום המזבח וכיו"ב - רוח הקודש תסייע לבירור ההלכה, ויצטרפו לזה אומדנות ברורות, וקיום עפ"י בי"ד גדול מוסכם.

הרב קוק זצ"ל מזכיר מספר תנאים: רוח הקודש, אומדנות ברורות וקיום ע"י בי"ד גדול המוסכם על כלל האומה. ואמנם דברים אלו נכתבו לגבי פרטים המסופקים בבית המקדש, ובענינים אחרים ניתן לכאורה לטעון שאין צורך בבירורים כה רבים. אבל נראה שמגמת דברי הרב קוק היא להסביר מדוע במקדש אי אפשר לגשת לפעולות מעשיות מצד הספיקות ההלכתיים בעניינו. ובמקומות אחרים יתכן שניתן לקיימם מצד הספק לפחות בחלקם, מה שבמקדש אינו ניתן מצד חילול הקודש ועונשיו.

סיכום

לקיום מצוה בוודאות יש צורך במסורת ברורה על מכשירי המצוה. באין מסורת, ניתן להסתמך על סימנים ואומדנות. אמנם הללו אינם חזקים דיים כך שאפשר יהיה להסתמך עליהם בוודאות, וע"כ נופלים ספיקות באמיתות הזיהוי. וממילא כל מצוה שתיעשה באותו מכשיר אינה ודאית; ויש לשקול אותה כספק מצוה, על כל המשתמע מכך.

בבירור הראיות לענין תכלת הארגמונים נדון בפרק הבא.

פרק ב' - התאמת הארגמונים לחלזון התכלת

א. תכלת אינה כשרה אלא מן החלזון

בתוספתא (מנחות פ"ט ה"ו) נכתב:

תכלת אין כשרה אלא מן החלזון. שלא מן החלזון - פסולה.

וכן כתוב בברייתא דציצית:

שאין צובעין תכלת אלא בחלזון.

והרמב"ם (ריש הל' ציצית) כתב:

ולוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע וכורכין אותו על הענף, וחוט זה הוא הנקרא תכלת.

ובהמשך (ציצית פ"ב ה"ב) פרט הרמב"ם את תהליך צביעתו:

ואח"כ מביאין דם חלזון, והוא דג שדומה עינו לעין הים, ודמו שחור כדיו...

וכן דבריו בפיה"מ (מנחות פ"ד מ"א):

וחוט זה נקרא תכלת והוא אמרו "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת", ואינו אצלנו היום לפי שאין אנו יודעים צביעתו, לפי שאין כל גון תכול בצמר נקרא תכלת, אלא תכלות מסויימת שאינה אפשרית היום...

ובהל' כלי מקדש (פ"ח הי"ג) כתב הרמב"ם:

ותכלת האמורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כעצם שמים, שהוא פתוך מן הכוחל.

והעיר המשל"מ:

כדומה לדברים כתב בריש הל' ציצית, ולא ידעתי למה לא ביאר רבינו שצבע זה צריך שיהיה בדם חלזון; ואף אם ימצא צבע אחר שיהא עינו דומה לעצם השמים פשיטא דלא מהני כיון שאינו מדם חלזון. ובריש פ"ב מהל' ציצית ביאר רבינו שתכלת האמור בציצית הוא מדם חלזון, ופשיטא שגם כאן הדין כן, ואולי סמך על מה שכתב בהל' ציצית.

ויש מן האחרונים שרצו להוכיח משתיקת הרמב"ם בהל' כלי מקדש מענין החלזון, שבתכלת המקדש אין צורך שמקורה יהיה דווקא מן החלזון. עי' "עיר הקדש והמקדש" (ח"ה עמ' מג-מו) שדן בכך והביא את החולקים בדבר. אמנם נראה שלגבי ציצית כולם תמימי דעים שאינה כשרה אלא מן החלזון.

ב. זהוי הארגמן והתכלת המלכותית ע"י החוקרים

במקורות הזרים - בספרי היסטוריונים (פליניוס) וחוקרים (אריסטו) - ישנם תיאורים על החלזון בו צבעו את הארגמן והתכלת המלכותית (לצביעת בגדי מלכים), סדרי חייו ודרך הפקת הצבע. התיאורים הם של החלזון ממנו הפיקו את ה"פורפור" - צבע הארגמן, והחלזון ממנו הפיקו את ה"יאקינט" - הפורפור הסגול-כחול. כמו כן באתרים ארכיאולוגיים ליד מתקני צביעה עתיקים נותרו המוני קונכיות של הארגמונים שבורות מול בלוטת הצבע, ומלמדות על העבר כי מהן הופקו חומרי הצביעה.

בעולם נתגלו בסה"כ ארבע פיסות אריג כחולות שמקור צבען זוהה מארגמונים. אף אחת מהן לא מפתילי ציצית. שאר האריגים בצבע תכלת זוהו כחיקויים מן הצומח (קלא-אילן).

ג. תכלת הציצית מקורה מחלזון הארגמן

רקע כללי

העקרון החוזר בכל דברי המזהים החדשים שחלזון התכלת בציצית הוא אותו חלזון ממנו הופקו הארגמן והתכלת המלכותיים בעולם הקדום.

בחופי ארץ ישראל מצויים שלשה סוגים של ארגמונים: ארגמון קהה-קוצים, ארגמון חד-קוצים, ארגמנית אדומת-פה. לחלזונות אלו יש בלוטת צבע, שבהיותה בגוף החלזון היא חסרת צבע. לאחר הוצאתה היא הופכת להיות חומר צובע שבתהליכים כימיים ניתן להביאו לגוונים שבין סגול- שחור דרך אדום-ארגמן לכחול-טורקיז.

הסתמכות העוסקים בזיהוי היא על: מקורות הסטוריים וארכיאולוגיים וחקירתם, מחקרים ביולוגיים-ימיים ובלשנות. מתוך מקורות חכמינו נותר לנו נוסח מירושלמי (ריש ברכות), המובא בראבי"ה, ובו מצויינת התכלת כ"פורפירין". ממנו ניתן להסיק שמקורות הפקת צבע התכלת זהים למקור הפקת ה"פורפור" - הארגמן. כמו כן כותב זאת רבי בנימין מוספיא בעל מוסף הערוך (ממגורשי ספרד) ובעל החוות יאיר בספרו מקור חיים (הם אינם מביאים ראיות לדבריהם).

אין בידינו אף פתיל תכלת אחד מן הימים שהתכלת נהגה בישראל. שום טלית בציציותיה לא נשתמרה לנו מאז (וזאת על אף שעולה מהתלמוד ומהפוסקים שהיו קוברים את המתים בטליתותיהם המצוייצות), ממילא אי אפשר להסתמך על אנליזה כימית כדי לזהות את מרכיבי התכלת ועל ידם את המקור ממנו ניטלו. חוטי התכלת (המלכותית) שנמצאו אינם יכולים להוות הוכחה מוחלטת למקור תכלת הציצית, כי מניין לנו שהמקור אחד? המחקר המדעי בשטחים שונים ובדיקתם זה כנגד זה, הוא עדיין בגדר מחקר מדעי שיש בו ספיקות, וללא עוררין עדיפה ממנו עדות ישירה ומסורת.

אף ההסתמכות על אתרי צביעת הארגמן, אין בה כדי להוכיח על צביעת תכלת הציצית באופן ברור. שהרי לא נמצאו באתרי הצביעה חוטי תכלת של ציצית אלא קונכיות שנשברו מול בלוטת הצבע, ובחלק מן המקומות נמצאו שיירי צבע נוטים לארגמן.

פרט למקורות שצויינו, אין לא במקורותינו ולא במקורות זרים זיהוי מפורש לחלזון ממנו צבעו את התכלת לציצית. כל זיהוי מאוחר מתבסס על הסקת מסקנות מהידוע בש"ס ומחידוש סימנים והשלכתם על תכלת הציצית.

שוחחתי עם פרופסור צבי קורן ממכללת שנקר לטקסטיל ברמת גן, מגדולי המומחים של הצבעים בעולם העתיק, והוא אמר שאי אפשר להוכיח בוודאות שתכלת הציצית הופקה מהארגמונים. 

יש מן הרבנים המבררים את הנושא שהתבססו יותר על סימני החלזון אשר נלקטו מהש"ס ומהראשונים (כאדמו"ר מראדזין וכרב הרצוג), ויש שבררו בדרך האלימינציה (הוכחה בדרך השלילה) ופסלו את כל בעלי החיים הבאים בחשבון עד שהגיעו לארגמונים (כרב טבגר במאמר "התכלת" בסוף ספרו "כליל תכלת"). עפ"י כל הדרכים צריך לברר אם ניתן לקיים את מצוות פתיל התכלת בציצית או שעדיין המצוה גנוזה מאתנו. כמו"כ צריך לברר אם בעיות אחרות שהועלו, כגון הצבע המדויק וכדו', נפתרו אף הן.

 

למעבר לחלק א'

למעבר לחלק ג'