החוזר מעורכי המלחמה וחנוכת הבית בארץ ישראל

החוזר מעורכי המלחמה וחנוכת הבית בארץ ישראל

מי אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו- במה שונה מלחמת מצווה שאין מתחשבין בטירדתו ובחוסר הריכוז של הלוחם? הרי גם שם מורך לב ופחד הם תחילת הנפילה...

הרב יאיר גנז | תשע"ב
א. החוזרים מעורכי המלחמה משום ולא ימס את לבב אחיו 
נאמר (דברים כ, ה): 
" מי אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו, פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו"; 
ובמשנה (סוטה פ"ח מ"ז): 
"במה דברים אמורים, במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". 
יש לעיין האם הכרזה זו רשות היא או חובה? האם יכול הלוחם לבחור באפשרות להשאר בשדה המערכה למרות שבנה בית חדש וכו'? 
אמנם, בפשטות ניתן לחלק בין "הירא ורך הלבב" שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה, והתורה נותנת טעם מפורש "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" שאכן ילך וישוב לביתו, אבל בבית חדש ואישה חדשה (ארוסה) אם מתגבר ורוצה להשאר, מדוע שלא ישאר?! 

נראה שהדבר תלוי בהסבר המצוה וטעמה: 
רש"י (שם) בפירושו לתורה כותב: "ודבר של עגמת נפש הוא זה". ראב"ע (דברים שם) מוסיף ומבאר: 
"והטעם כי ליבו וכל תאותו לחנוך ביתו, והנה ליבו לביתו, לא למלחמה, על כן ינוס ויניס אחרים". 
כך מבאר גם בעל ספר החינוך (מצוה תקכו): 
"כי כל אלו בני האדם חלושים מאד מבוא במלחמה כי מחשבתם נתפסת הרבה על הדברים הנזכרים בכתוב ואלו יניאו לב חבריהם וכענין שכתוב בפירוש ולא ימס את לבב אחיו" 
היינו שאדם שבנה בית חדש או אירס אישה דעתו טרודה וטרופה עליו, ואינו יכול להתרכז במלחמה ויגרום מורך בלב חבריו, ולכן נוכחותו מפריעה בעת הקרב וצריך לחזור לביתו. כלומר יש כאן אומדן דעת של התורה שדברים כאלו כה חיוניים לאדם עד שאמדו שלא יוכל להלחם באופן מרוכז, ולכן חובה עליו לחזור לביתו, כרמו או אישתו. 

בעל התורה תמימה (דברים כ, ה) מכריע בשאלה האם החזרה חובה או רשות עפ"י הגמרא (סוטה מד ע"א): 
"כי יקח איש אישה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר" - "יכול בצבא הוא דלא יצא אבל יספיק מים ומזון ויתקן דרכים ? ת"ל, ולא יעבור עליו לכל דבר, ומאחר דכתיב ולא יעבור מה ת"ל לא יצא בצבא ? לעבור עליו בשני לאוין עכ"ל, הרי מפורש שמי שפטור מלצאת ויצא, עובר בלאו" 
ומוסיף בעל התורה תמימה : 
ואין לומר דשאני אישה חדשה, דהא כיוון דטעם הדבר משום עגמת נפש מאי שנא הכא והתם ?! 
א"כ לדבריו חובה על כולם לחזור[1]. 
 
מלחמת הרשות ומלחמת מצווה
עפ"י הנ"ל יש לעיין במה שונה מלחמת מצווה? מדוע במלחמת מצווה אין מתחשבין בטירדתו ובחוסר הריכוז של הלוחם? הרי גם שם מורך לב ופחד הם תחילת ניסה ותחילת נפילה, שהרי על כן צוו שלא לערוץ ולא לפחוד במלחמה (חינוך, מצוה תקכה) ואם יפחד "כל דמי ישראל תלויין עליו, והרי הוא כאילו שפך דמי כולם אם יפחד וישוב אחור ימינו" ומדוע רק במלחמת מצווה אנו מאמינים ביכולתו של הלוחם להתגבר ודורשים זאת ממנו כמבואר ברמב"ם (הל' מלכים פ"ז הט"ו): 
"ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו… ולא ירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באישתו ולא בבניו… וכל המתחיל לחשוב ולהרהר… ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו… הרי זה כמי ששפך דמי הכל… והרי מפורש בקבלה ארור עושה מלאכת ה' רמיה וכו'" 
א"כ, אם מדובר בפחד ובהתגברות על הפחד מה לי מלחמת רשות ומה לי מלחמת מצווה[2]? מדוע במלחמת מצווה יוצא אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, מי צריך לוחם טרוד? איזה מפקד לא יוותר על לוחם ירא ורך לבב? 

ב. החוזרים מעורכי המלחמה משום מצוות ישוב א"י 
והנה יש לשאול מדוע דווקא המארס אישה, החונך בית או הנוטע כרם צריכים לחזור מעורכי המלחמה? 
יתכן שמתוך תשובה לשאלה זו ניתן יהיה להבין טעם אחר בציווי החזרה מעורכי המלחמה ובו תיושב קושיתנו. 

יש דין של הירא ורך הלבב שיחזור ויספק מים ומזון ויתקן דרכים, ויש דין של הנוטע, המארס והבונה שאינם סניף של מורך לב וטירדה (שלא כרש"י, ראב"ע ובעל החינוך) אלא דין מחודש שיבואר ע"י דברי הירושלמי (סוטה פ"ח ה"ד): 
" הבונה בית - פרט לבונה בחו"ל שאינו חוזר, דכתיב ולא חנכו - את שמצוה לחונכו, יצא זה שאין מצוה לחונכו…" 
בהקשר לנודר לצום עשרה ימים ובאחד מהימים צריך לעשות דבר מצווה, כתב המגן אברהם (לשו"ע או"ח סי' תקסח ס"ק ): 
"והוצרך לדבר מצוה - כגון לסעודת מצוה… דחנוכת הבית בארץ ישראל הווי סעודת מצוה אבל לא בחו"ל". 
כלומר מצוות חנוכת הבית קשורה במצוות יישוב ארץ ישראל ודווקא זו נחשבת סעודת מצווה משא"כ בית בחו"ל. 

ועל פי זה ניתן, כאמור, להבין טעם נוסף בדין החוזר מעורכי המלחמה ביחס לחוזרים בגלל אישה, כרם או בית שאין הטעם בחזרתם משום פחד ומורך, טרדה ועגמת נפש משום שאז מה לי בית בחו"ל ומה לי בית בארץ ישראל, ומה לי ההבדל באומדן הנפש בין אישה בארץ ישראל לבין אישה בחו"ל, הרי בשניהם הטירדה שווה?! 

אלא נראה שיש כאן יסוד חדש בו מדבר הירושלמי על "עורף חזק", שהרי יכולת העמידה במלחמה נובעת לא רק מן היכולת להלחם ומהפעלת טקטיקות קרב, אלא מעצם היכולת להחזיק מעמד בעורף באופן בריא הנותן כוח, תעצומות וביטחון ללוחמים. 
א"כ נישואין, בניית בתים, נטיעת כרמים הם חלק ממערך המלחמה. 
כך ניתן להבין את טעם דברי הברייתא (סוטה מג ע"א):
"אין לי אלא בית, מניין לרבות בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות? ת"ל אשר בנה מכל מקום. יכול שאני מרבה אף בית שער אכסדרה ומרפסת? ת"ל בית, מה בית הראוי לדירה אף כל הראוי לדירה". 
משום שכל אלו הם צרכים הנדרשים לבניין וליישוב, ובעת מלחמה הם הופכים להיות חלק ממערך המלחמה. נשיאת אישה או נטיעת כרם בזמן לחימה מופקעים מהיותם מצווה אישית והופכים להיות משימה לאומית לחיזוק ההתיישבות וממילא לחיזוק מערך המלחמה, היינו, שמעתה זהו סעיף בדיני כיבוש ומלחמה. לפיכך אף הלוחם שהכריזו על חזרתו עקב אירוסיו או בניית ביתו או נטיעת כרמו לא יוכל להישאר במערך המלחמה גם אם אינו מפחד, גם אם יודע ויכול להתגבר על טירדתו, משום שעתה משימתו - כחלק מהמלחמה - היא חיזוק העורף, היא בניית בית, עבודת כרם וחיזוק ההתיישבות. זוהי ערכה של מצוות ישוב הארץ בעת מלחמה שדינה כדין מלחמה עצמה. 

ראיה לכך שהחוזרים מעורכי המלחמה, משום מצוות ישוב א"י נגעו בה, יש להביא מהגמ' (שם): 
"אמר ר' פפא זאת אומרת כרם של שני שותפין אין חוזרים עליו" 
ושם בגמרא : משום "דכל חד וחד לא קרינא ביה כרמו". 
וברש"י שם : 
"לא קרינא ביה כרמו, המיוחד לו, שאין לך גפן שאין לשניים חלק בה". 
א"כ, בכרם של שותפים יש מי שיחזיק את הכרם. אמנם בדין בית של שותפים לא נתבאר הדין אם חוזרים או לא ומתוך שהגמרא לא דנה בכך[3], מסתבר לומר שכן יחזרו, משום שכרם של השותפים כבר קיים ונטוע ויש מי שיעבדהו ויחזיקו. אבל בית - ככל שיותר משפחות נבנות וגרות בבתים, כך יש יותר אחיזה ביישוב הארץ. לכן שברור שמדין יישוב הארץ נגעו בה ולא רק משום עגמת נפש[4]. 

הבדל בין מלחמת הרשות למלחמת מצווה 

לאור הנ"ל יובן ההבדל בין מלחמת מצווה, שבה אין חוזרים מעורכי המלחמה לבין מלחמת הרשות שבה חוזרים. כ"כ יובן ההבדל בין הנוטע, הבונה בית והנושא אשה בא"י לבין מי שעושה כן בחו"ל. 
בדרך כלל יש דין "ירושה" ורק אח"כ שייך דין "ישיבה"[5], אבל כאשר יש מפגש בין שני הדברים, ושניהם צריכים להיעשות כאחד - מכריעה התורה שבמלחמת הרשות ישיבה וחיזוק ההתישבות עדיפים ולכן חוזרים. לעומת זאת, במלחמת מצווה שזהו עצם הכיבוש או ההגנה ובלא זה אין בכלל מקום ישיבה ואין בידינו את ארץ ישראל כלל, בזה אין מקום לחזור אפילו אם היה עסוק ביישוב הארץ, שהרי ללא הכיבוש והירושה לא תתקיים כלל ההתישבות ואז יוצא "אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה"[6].
 
ג. דין חנוכת בית בחו"ל 
נראה שיש נפקא מינה מההסבר הנ"ל. 
הפיתחי תשובה (יו"ד סי' קעט ס"ק ד) מביא תשובת החתם סופר (סי' קלח) אודות מה שכתב בצוואת ר"י החסיד דיש סכנה בבונה בית אבנים חדש או במקום שלא היה בית מעולם וכו', שנהגו אינשי לשחוט תרנגול ותרנגולת ולהניחם בבית שבונה אי איכא בזה משום דרכי האמורי[7] עיי"ש, והעיר ע"ז שם: 
"ואולי בבונה בית אבנים שלא לצורך, להרחיב לו משכנות בחו"ל ולהתייאש מן הגאולה, וה"ה המרחיב דעתו לבנות במקום שלא היה בית, כדי להוסיף על ישיבת חו"ל, הרי בניינו בסכנה ואינו מצוה להגן, אבל אנו בעוונותינו הרבים צרכנו מרובים וכו', לדעתי איכא מצוה להמציא מקום דירה לשה פזורה וכדאי להגן, וטוב שיחנוך את הבית בתורה ובתפילה זמן מה". 
מדבריו, נשמע בבירור שכיוון שבישיבת חו"ל יש סכנה טוב שיחנוך ביתו בתורה ובתפילה שיהיה כדאי להגן ותהיה סעודת מצווה, אבל בארץ ישראל שעצם הישיבה היא היא המצווה, וחנוכת הבית היא חלק ותחילתה של מצוות יישוב ארץ ישראל, הרי שאין צורך בסיבה כדי להפוך את הישיבה ואת הסעודה לסעודת מצווה, ואין צורך בדברי תורה כתנאי להפוך את הסעודה למצווה, אלא עצם הישיבה היא המצווה ומתוך כך הסעודה היא מצווה, ובה עצמה השמחה וההגנה משמיא.
 
 
________________________________________ 
[1] ונראה שדבר מפורש ברש"י (דברים כ, ז ד"ה פן ימות במלחמה): "ישוב פן ימות שאם לא ישמע לדברי הכהן - כדאי הוא שימות" - ומכאן שזוהי חובה; (הערת מערכת, י.פ.). 
[2] אולי ניתן לחלק בין שני סוגים של מלחמת מצוה, אם מדובר במלחמת הגנה "עזרת ישראל מיד צר", שאז "כל אשר לאיש יתן בעד נפשו" (איוב ב' ד') וחובה להתגבר מול כובש ומאיים. אך אם מדובר במלחמת כיבוש הארץ, אולי שם יש מקום לעיין במצבו הנפשי של הלוחם, וצ"ע. 
[3] אבל כן דנה ב"אישתו" של שניים כגון בשומרת יבם כך בגמ': "חמישה אחין ומת אחד מהן כולן חוזרין, דכל חד וחד קרינא ביה אישתו". 
[4] נראה שאין מהשמטת הגמ' ראיה שבבית של שותפים - חוזרים מעורכי המלחמה, ובשו"ת שאילת דוד (יו"ד סי' ח) כתב בפשיטות שבכה"ג אינו חוזר והביא ראיה מפורשת מהירושלמי (סוטה פ"ח ה"ו): הנושא את האיילונית… אינו חוזר… אפי' שומרת יבם לחמישה אחים ודכוותה אפי' בית לחמשה אחין - תמן אין כל אחד ואחד ראוי לישב בו…"; (הערת מערכת י.פ.). 
[5] עפ"י הרמב"ן מצוה ד'. 
[6] נקודת המוצא של הכותב שהחוזרים מעורכי המלחמה - משום מצוות ישוב א"י נגעו בה, וראיתו המרכזית מדברי הירושלמי שאין חוזרים מעורכי המלחמה בחנוכת בית בחו"ל. אך אפשר לומר שכוונת הירושלמי אינה שמצוות ישוב הארץ היא סיבה לכל החוזרים מעורכי המלחמה אלא זהו גדר במצוות חנוכת הבית. כלומר שהתורה אמרה שחוזר בגלל חנוכת הבית אך זהו רק כשיש מצוה לחנוך את הבית, אבל במקום שאין מצוה וכלל לא היית צריך לבנות ולחנוך - בכה"ג אינו חוזר. בנוסף יש לברר מה הדין בנוטע כרם ובנושא אשה בחו"ל. 
לגבי נוטע כרם ולא חיללו בחו"ל, נראה שתלוי במח' הרמב"ם (הל' מאכ"ס פ"י הט"ו) שאין דין נט"ר בחו"ל, ולשאילתות דרב אחאי גאון (פ' קדושים סי' ק אות ו) ורוב הראשונים (עי' רמב"ן ר"ה י, רשב"א בשו"ת ח"ג סי' רלא) הסוברים שיש חיוב חילול בכרם רבעי גם בחו"ל. אלא שהדבר מפורש בירושלמי פ"ח ה"ה): "יכול הנוטע כרם בחוצה לארץ יהא חוזר תלמוד לומ' ולא חללו את שמצוה לחללו יצא זה שאין מצוה לחללו…", ולכאורה זוהי קושיא גדולה לראשונים הנ"ל, וכן הקשה בס' קהילת יעקב (ברכות, מביאו הנצי"ב העמק שאלה לשאילתות שם). ועוד קשה מדוע הרמב"ם לא הביא ראיה לדבריו מהירושלמי ומדין חוזר מעורכי המלחמה, ותלה את הדין בחובת רבעי בסוריא. ובנוסף הרמב"ם מביא דין זה בתור "ויראה לי" שזהו סימן שאין לדין מקור כמבואר בדברי הרמב"ם (אג' הרמב"ם הוצ' הרב שילת, ח"ב עמ' תמג) ובקונט' תשובה מיראה (האדר"ת). ומכאן ראיה לדברי הכותב שיש להבחין בין דין נטע רבעי לבין חוזר מעורכי המלחמה, ולדבריו אפשר לומר שאף אם יש דין נטע רבעי בחו"ל, מ"מ אינו חוזר מעורכי המלחמה כי משום מצוות ישוב א"י נגעו בה. אך הנצי"ב (שם) הסביר בצורה שונה שגם הראשונים הסוברים שיש חובה לחלל בחו"ל, זהו רק אם רוצים לאכול אך אין מצווה לחלל את הרבעי ולכן אינו חוזר מעורכי המלחמה. 
בהקשר לנושא אשה בחו"ל, עי' בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ט סי' מא) שמציין שבניגוד לדין בונה בית ונוטע כרם - דין זה לא מובא בירושלמי וברמב"ם, ולכן מסיק שהנושא אשה בחו"ל - חוזר מעורכי מלחמה ושם מבאר שמשום עוסק במצווה פטור מן המצווה נגעו בה ולא כהסבר הכותב שמשום יישוב א"י נגעו בה. (הערת מערכת י.פ.). 
[7] שם כתב החת"ס "אבל טוב יותר שלא לחוש לדברים אלו וכיוצא בהם, שלא הוזכרו בש"ס ובפוסקים ולא ר"י החסיד חתום עליהם" עיי"ש.