חנופת הארץ

חנופת הארץ

לאחרונה, מנסים להפריד בזהות הלוחמה בטרור עם מאבקנו על הארץ. בנכונות לוותר על חלקים מארץ ישראל תמורת הסכמים עם גורמי הטרור- יש כרסום בעמדה המוסרית שלחמה בטרור, בטענה שיהיה שקט ושלווה.

הרב דורון ותקין |

א. מדינת ישראל לוחמת בעוז נגד הטרור הרצחני, היא שומרת על עמדה של צדק, לא להיכנע לרוצחים - כי כל וויתור יש בו כרסום בעמדה, שאחריתו יאוש ואוזלת היד מהמלחמה הקשה. הקו הנוקשה שהעמיד את המדינה בראשי הלוחמים בעולם נגד הטרוריזם, מיצג את האמת מהצד המעשי ומהצד המוסרי. לאורך השנים היו במלחמה זו טהרה וניקיון דעת במחיר של שכול, צער, כאב וייסורים של הנפגעים והלוחמים כאחד ושל העם היהודי בכלל. המעשה הציוני; עליה, התיישבות, הקמת המדינה וחיינו בה, היו משאת הרצח וההרס של המחבלים. לכן כל חיזוק ביחס לארץ ישראל היה זהה למאבק בטרור ומוצדק מוסרית.

 

לאחרונה, מנסים להפריד בזהות הלוחמה בטרור עם מאבקנו על הארץ, כאילו הם ערכים שונים: ישנה נכונות לוותר על חלקים מארץ ישראל תמורת הסכמים עם גורמי הטרור, בתנאי שיחיו עמנו בשלום. לכאורה מידה של צדק יש בטענה - נצחנו את הטרור! הוא יפסק - ונוכל לחיות בשלווה ובביטחון. אלא שהגלגל חוזר בהתגברות הטרור, ובאכזבה מדוע לא הצלחנו?! הכניעה וההסכמה לוותר על ארץ ישראל הלא היא הייתה מטרת הטרור, והוא משיג את מבוקשו. יש כאן כרסום בעמדה המוסרית שלחמה בטרור בוויתור על הארץ בטענה שיהיה שקט ושלווה.

 

מהי הזהות בין מאבקנו על הארץ ללוחמה בטרור - האם הם תיומת אחת, או שמא הם ערכים נפרדים ואולי סותרים?

 

ב. התורה כותבת במצוות ערי מקלט (במדבר לה, לג-ד): "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ. וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."

 

הגמרא במסכת שבת (לג ע"א) דורשת על הפסוק הזה: בעון שפיכות דמים בית המקדש חרב, ושכינה מסתלקת מישראל, שנאמר (במדבר לה לג): "ולא תחניפו ולא תטמא" וגו'. הא אם אתם מטמאים אותה אינכם יושבים בה ואיני שוכן בתוכה".

לומדים מדרשת חז"ל שיש קשר בין עוון שפיכות דמים והשראת שכינה בישראל. ניתן להבין שהקשר הוא בעצם מבנה החיים החברתי, כמו שהיה בזמן הבית הראשון, שחטא זה היה בין העבירות החמורות עליהם חרב הבית. כיון שהחיים החברתיים - האיגוד החברתי של עם ישראל חרב. במצב כזה אין מקום לבנין המקדש ולהשראת שכינה. ביסוד חיי העם ישנה רקבוביות שגורמת לגלות מהארץ והחסרת השכינה ממנה.

 

ג. על פי הלימוד שמביאה הגמרא, ניתן להבין שעוון שפיכות דמים גורם להסתלקות השכינה וגלות מהארץ מפני חנופת הארץ. מפרש הכלי יקר (שם במקום) שחנופת הארץ אינה רק בעיה חברתית, אלא קלקול רוחני בקשר לארץ, וממנו התוצאות הקשות של חורבן וגלות, לכן ארץ ישראל לא נותנת את פירותיה מפני החנופה. החנופה היא צורת הקשר בין תושבי הארץ הדרים עליה לארץ. הארץ מוציאה את פירותיה בצדק למי שעובד אותה, מעבד את אדמותיה ביושר - זוכה ליהנות מתנובתה ופירותיה. עיבוד האדמה מלמד על ההבנה ביחס בין ישראל וארצו. קשר של עמל וחיים, קשר של השקעה נכונה שממנו באה הסייעתא משמיא ומאירה פניה בשפע כלכלי מהארץ. אבל, חלילה, ישנם מקרים של שפיכות דמים והרוצח נוטל את דמי הנרצח ונותנם לארץ, הארץ "בולעת" - מקבלת בעל כורחה את החיים הללו אליה, האדם המת שב אל עפרו ואל מקורו. אבל כיון שיש במעשה הזה הפך החיים זו חנופה לארץ. במקום שהיא תשיב חיים היא שוממת את תושביה, חורבן וגלות באים לעולם. ז"ל של הכלי יקר:

 

"ביאור הענין כך הוא כי הארץ דומה כאלו פערה פיה לבלי חק לבלוע את כל מה שעליה… כי באמת הארץ אינה שבעה לעולם, והרשעים הרוצחים מחניפין את הארץ ליתן לה דבר לבלוע, וזה החנופה כי כל הנותן דבר אל הבלתי ראוי לה כדי שיחזור גם הוא ויתן לו דבר מה, זהו הנקרא חנופה. וכן הדבר שהארץ מחנפת לרשעים ליתן להם את יבולה וכל צרכיהם אשר מן הארץ מוצאם, וכן מקום לדור ולהתקומם עליה אף ע"פ שהרשעים אינן ראויין לכל זה, כמ"ש והארץ חנפה יושביה. וז"ש כי הדם יחניף את הארץ כי הרשע נותן לה הדם לבלוע כדי שהארץ תתן לו לעומת זה מסלתה ומשמנה על כן לא יכופר לארץ כי אם בדם שופכו, וכפרה זו על מה שהחזיקה הרוצח אפילו רגע אחת כי חנופה תחשב לה הדבר ויאמרו ששניהם מחניפים זה לזה…" . מדבריו למדנו למרות שהארץ סובלת ומקבלת כל מה שנעשה עליה, סופגת את דם הנרצח, עדיין ממשיכה להניב את פירותיה בעין יפה. כשהחיים מאבדים את ערכם הבסיסי - את צלם אלוקים, אזי הארץ צריכה כביכול לחפות על המצב המקולקל הזה.אם נחזיק בארץ בעל כורחה דהיינו בניגוד לייעודה האלוקי, בניגוד למה שמתאים לה - להצמיח חיים לאדם ולבריאה - היא מאבדת את כוחה ואונה, מקלקלת ומשרכת את דרכיה.

 

ד. נזקי החברה במחלה של שפיכות דמים כפול הוא: הנזק הממשי של אובדן חיי אדם ללא דין משפט וצדק, אבל קשה ממנו הוא נזק השחיתות המוסרית, שחיי אדם אינם שווים - חסרי ערך. בהקשר לנזק הזה מבאר הרב קוק (עין איה שבת ח"א, עמ' 188) את הקשר בין ישוב הארץ לבין שפיכות דמים בחנופת הארץ. שפיכות הדמים היא רעה חולה במערכות חיים עמוקות, לכן פתרונות טכניים של סידור החיים ללא תיקון שורשי בערכים הפנימיים לא יביאו מזור אלא אכזבה, יש בהם חנופה - תיקון קוסמטי אבל לא אמיתי, וז"ל: "במצבם של ישראל פנימה מונח כח יותר גדול מהגורם המעשי לבדו, כי אין השקטת החיים מתגרות, כל עיקר החיים. כי סוף כל סוף מה בצע בחיים אם הם שפלים, ובאין מטרה עצמית נעלה, גם אם לא תעשה החברה הקיבוצית רעה לעצמה". כלומר, תיקון החברה הוא יותר מסידור החיים ומניעת מעשי הפשע של הרצח, יש צורך בניקיון הדעת וטהרת החיים בשיאם, בהם חיי האדם חוזרים להיות ערך מרכזי כי בצלם אלוקים נבראו.

מעם ישראל נתבעים חיים מתוקנים מאד, שיהיו למופת ודוגמא לשאר העמים. את הערך הזה מלמדת ובונה בנו ההתאמה לארץ ישראל. השאיפה לבנין הארץ ולחיים מדיניים מסודרים לפי הרוח הגבוהה שהארץ תובעת מאיתנו כדי לחיות בה. במצב של שפיכות דמים הפגיעה היא בחיים הכלליים של העם ולא רק בפרטים הניזוקים, כדברי הרב קוק (שם, בהמשך דבריו): "ישיבת ישראל בארץ ישראל נעוצה הרבה בהפעולה הכללית שלה". בדברי הרב משתמעת הבנה חדשה לחנופת הארץ, לא מדובר בשפיכות דמים דווקא, אלא שהארץ דורשת הבנה והתנהגות שיש בהם התאמה בין החיים הפנימיים לחיצוניים. אם יש חריגה בין הפנים לחוץ, אפילו שבמובן החיצוני נראה שמתאימים לנורמה, כיון שזו התאמה חיצונית - אין בה ממש והיא מחניפה את הארץ. העמדת הפנים בחיים הכלליים היא החנפת הארץ.

 

ה. ישובה של ארץ ישראל כולל בוודאי את סידור החיים המדיניים והפנימיים בהשקט ובטח, אבל אין בכך את היעוד הסופי שלנו כחברה. נתבעים אנחנו לחיי עם אלוקיים. חיים של השראת שכינה בהם ערכי התורה והמצוות באים לידי מילוי, ומהם הזרמה של כוחות והרמת המוסר של החברה, שלא נחניף את הארץ.

 

לכן במצבנו היום בו אנו נלחמים על הארץ, זו אותה המלחמה נגד הטרור שמנסה לשבש את חיינו בכל דרך אפשרית. יש קשר זהותי ואמיתי בין המוסר של ישראל וערכה של ארץ ישראל. כיון שבמסירות גדולה ממשלות ישראל, כוחות הביטחון, ואזרחים רבים מסכנים את חייהם ומוסרים את נפשם על המלחמה הזו, יש בכוחנו להעפיל אל ההבנה מהי הארץ עבורנו, דרך ההתעלות והמאבק הקשה, שהוא עצמו מגביה אותנו להבנה המתאימה שאי אפשר לוותר על חלקים מהארץ. לכן מובן שאם מנסים להחלישנו בתביעה ובאחיזה בארץ, מחלישים אותנו בעמידה איתנה במאבק בטרור, שהוא תואם וזהה לתביעת החיים הפנימית של ארץ ישראל .

 

אנחנו משקיעים במסירות נפש גדולה, את מיטב כוחנו ויכולתנו כדי להתמודד עם הטרור שמנסה לעקור אותנו מהארץ, אבל מצד שני אנחנו מוותרים על חלקים מארץ ישראל. בדרך כזו אי אפשר להילחם בטרור ולהצליח מפני שיש בזה חנופת הארץ. השקעה רבה שאמורה לחבר אותנו לארץ כביכול והיא הלחימה בטרור, אולם למעשה מנסים להחליש את אחיזתנו בה ומוותרים על חלקים מהארץ. נשנס מותניים, נחזיק בכל כוחנו ומאודנו דרך הצדק המוסרי הלוחם בטרור בכל עוז - ללא פשרות בארץ ישראל, שהיא נותנת לנו את הכח וההצדקה למגר את אויבינו, להעמיד נכונה את היחס לחיי אדם במלחמה על הארץ.