קהילת חסד

קהילת חסד

במאמר זה יש הרהורים ומחשבות בעניין צדקה באופן פרטי וכללי בהתייחסות מיוחדת לרמת חסד וצדקה בקהילה

הרב גבריאל קדוש |

 

השנה, שנת מעשר עני היא גורם מזמן להעמיק במצוות הצדקה והחסד אשר שייכות לכל חלקי האוכלוסייה בכל התחומים כולם ולאו דווקא נתינת מערש העני מיבול הארץ. וכן התמודדות עם מצוות אלו ברמה שלקהילה או ישוב במציאות משתנה. במאמר זה יש הרהורים ומחשבות בעניין צדקה באופן פרטי וכללי בהתייחסות מיוחדת לרמת חסד וצדקה בקהילה

 

עולם חסד יבנה

 

יסודו של עולמנו ותקינותה של כל חברה במערכת הדאגה לזולת וגמילות חסד עמו, התורה קבעה את חובת הצדקה והחסד כמצווה של תורה לכל דבר עם מעלות מיוחדות ולא כמצוות הרשות או מידת חסידות. התורה חייבה את היחיד ואת החברה לעזור ולתמוך הן בממון והן בחסד שבגופו לעניים ולעשירים, לחולים ולזקנים, לנזקקים ולחסרי ישע, ליתומים ולאלמנות, ולכל מי אשר אינו עומד בפני עצמו, הן במובן הכלכלי והן במובנים אחרים: כנזקקות לחברה, עזרה מעשית או אפילו חסרון ביכולת ניהול חיים נורמאליים באופן עצמאי.

 

התורה כבר העידה כי שוויון כלכלי אינו בר השגה במציאות האנושית והעוני הוא חלק בלתי-נפרד ממנה."כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ". וכן דברי חז"ל על שאלתו של טונספרוס הרשע את רבי עקיבא "אם א-להיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם. א"ל אדרבה זו שמחייבתן לגיהנם?! אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו כששמע המלך לא כועס עליו...

אמר לו רבי עקיבא אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו כששמע המלך לא דורון משגר לו... (בבא בתרא י' ע"א).

 

התובנה העולה מדברי חז"ל אלו שישנה חובה בסיסית אשר מפעילה את האדם לעשות צדקה וחסד. לא יתכן שאדם ישאר אדיש לחברה שהוא חלק ממנה או אפילו אינו חלק ממנה. אין אנו חיים מנותקים מהעולם, נכון הוא שריבונו של עולם גרם לאדם זה להיות עשיר או נזקק, דבר שלכאורה מצדקות יתר יגרום לאדם לחשוב (טונספרוס הרשע...) שאל לנו להתערב בהנהגת הבורא ולפרנס את העני וזו בעיית העני שהוא עני והנזקק שהוא נזקק... לא. דווקא רבי עקיבא שגילה לנו עד היכן מגיעה אהבת הרע עד כדי "ואהבת לרעך כמוך", הוא זה שמחדש שאנו חייבים בקום ועשה לפעול למען הזולת, ויותר מכל זה הוא רצונו של הא-לוה שנסייע ונעזור. חשבון ההשגחה בין האדם לאלוקיו אינו מופר ע"י התערבותו של האדם. וכמו שיש מצווה להתרפא מרופא "ורפא ירפא- מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא", כך אין בהתערבות בדרכי ההשגחה בענייני צדקה וחסד הפרעה להשגחה האלוקית. ולכן כך יש לנו חיוב כיחיד וכחברה לדאוג לעני ולנזקק, יש כאן מעין אתגר חינוכי- אמוני לכל החברה לדאוג לצרכיו של הזולת. ויותר מכך יש כאן עניין להשלים את בריאתו של הקב"ה להיות עולם טוב יותר ומושלם יותר. כמו הסיפור המקביל עם ר"ע וטונספורס בשאלתו האם מעשה האלוה גדולים יותר או מעשה האדם גדולים יותר? והקשה עליו ממצוות ברית מילה שמשמש שמעשה האדם גדולים יותר והשיבו שהעולם נברא חסר בכדי שנוכל להשלימו ולשכללו.

חז"ל הרחיבו בחשיבותה של מצוות הצדקה עד כדי כך שהתבטאו שהיא מקרבת את הגאולה  וכך דרשו חז"ל: "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר (ישעיה נו): כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות" (ב"ב י ולא עוד אלא עובר בעשה כלשון הרמב"ם "וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון" (מתנות עניים פ"ז ה"ב) ומי שמשתמט מקיום חובת הצדקה נחשב כאילו עובד עבודה זרה (ב"ב י, א), כי הוא משלים עם החסרונות שיש בעולם, כדרכם של עובדי עבודה זרה, שאינם מאמינים באפשרות לתקן את העולם (טונספורוס הרשע...). אמרו חכמים: "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (משנה סנהדרין ד, ה). ועל ידי שאנו מתמודדים עם הקשיים שישנם בעולם, ומסייעים לנזקקים, אנו פעלים עם א-ל "לתקן עולם במלכות שדי".

 

הצדקה כמצווה

 

התורה מחייבת אותנו "עַל כַּן אָנֹכִי מְצַוְךָ לֵאמֹר: פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ" (דברים טו, יא). וכן בנביא מִשְׁפַט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו, וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם" (זכריה ז, ט-י).

 

מצוותיה של תורה הנוגעות לעניים ולנזקקים כוללות מערכת של חיובים באופן אישי ובמסגרת  ציבורית.

המתבונן בדברי תורה וחז"ל יגלה שמצוות הצדקה והסד פשטה צורה ולבשה צורה, מכל מתנות העניים שבתורה: מעשר עני, לקט שכחה ופאה, נתינה לכהנים את תרומותיהם ומעשרותיהם ועד לחיוב למנות גבאי צדקה בכל עיר וכן קופת תמחוי, חברה קדישא לקבורת מתים וכד' וכן כל החיוב לדאוג לעניים לקיום המצוות כמתנות לאביונים בפסח, יין לליל הסדר (קמחא דפסחא), נר לשבת ולחנוכה (מחזר על הפתחים...) ועוד רבים המקורות שהטילה עליה התורה וחייבו אותנו חכמים לדאוג לנזקקים.

עד כדי מיסוד עניין הצדקה והחסד למסגרת קהילתית מרכזית עם גבאי צדקה, קריטריונים קבועים לזכאים. וודאי שמרכיבים כאופי החיים הציבוריים, תרבות, עיסוק, מעמדות ועוד עניינים רבים יקבעו את  ההשלכות למעשה באופן קיום פעילות החסד הציבורית והיחידית.

 

אין שום ספיק שהחשיבות הגדולה והיקף המצוות הכרוכות בעניין הצדקה והחסד מגלות על החשיבות העצומה שהתורה ייחסה למצוות אלו. מספיק להתבונן בהקדמתו של בעל ה"חפץ חיים" בהקדמה לספרו אהבת חסד נראה כיצד הוא סוקר שכל התורה היא חסד מאדם הראשון ואילך עד שהחפץ חיים מפסיק את סקירתו בחומש שמות בפרשת משפטים כי בעצם היה צריך לכתוב את כל התורה...

 

קהילת חסד:

 

הרמב"ם פסק בהלכות מעשר עני (פ"ט ה"א)

"כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזירין על העם מערב שבת לערב שבת ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעה ימים וזו היא הנקרא קופה וכן מעמידין גבאין שלוקחין בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת ומיני מאכל או פירות או מעות ממי שמתנדב לפי שעה ומחלקין את הגבוי לערב בין העניים ונותנין לכל עני ממנו פרנסת יומו וזהו הנקרא תמחוי.  מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה אבל תמחוי יש מקומות שנהגו בו ויש מקומות שלא נהגו בו והמנהג הפשוט היום שיהיו גבאי הקופה מחזירין בכל יום ומחלקין מערב שבת לערב שבת"

 

האם אנו כיום יכולים לקחת את המודל שהרמב"ם קבע ולאמצו במדויק לחיינו? נראה לי שוודאי שלא. באופן כללי וודאי שצריך לקבוע אחראים על ענייני הצדקה. אך נראה שחייבים אנו להעמיד את סוגיית החסד לבחינה מחודשת בין אדם לחברו ובחברה הישראלית העכשווית. פעילות החסד של המוסדות הממלכתיים ועמותות החסד למיניהם ויתכן שבחינה אמיצה ומדוקדקת תצריך שינוי משמעותי בסדר העדיפות שלנו להתנדב מזמננו ומכספנו.

 

נראה שכולם יסכימו שמאות ואלפי עמותות החסד וודאי פועלות לשם שמיים (ואין, חלילה, בחריגים ללמד על הכלל ולפסול אותו) וכן התארגנויות מקומיות של גמ"חים מבורכים של הלוואות כספים, מענקים, חלוקת אוכל ולבוש, ארוחות חמות, סיוע וייעוץ רפואי, עזרה וסעד בבתי זקנים ובבתי חולים ועוד תחומים רבים ומגוונים שאפילו לא העלנו על מחשבותינו קיימים כיום. (גמ"ח טרמפים בישובים, גמ"ח שמר-טף וכד'...)

הצד היפה שבדבר שב"ה רואים את גילויי החסד האדירים של המונים אשר לרבים מהם זה ממש מפעל חיים, החסד בעצמו מוליד חסד, אדם שמתנדב או מנדב מכספו או מזמנו נבנה ערכית ומוסרית מעצם הנתינה וכך בונים אנו ב"ה חברה של חסד, אך מצד שני הריבוי הגדול מעמיד בסימן שאלה את כל הצד הציבורי-הממלכתי של "מדינת רווחה" ישראל כ"כ גאה בה. וודאי שאם קורה שמוסדות השלטון הממלכתיות מפנות אנשים לעמותות פרטיות לצרכי חסד מכיוון שאין בכוחם לסייע להם, נראה הדבר משונה ומוזר גם יחד.

 

אך נראה שמקצוע החסד צריך לימוד עמוק וכל פעול חסד מחייבת בדיקה יסודית שאכן למרות ה"לשם שמיים" של הנותן שלא יתברר שבנתינתו יש נזק למקבל. אם לדוגמה חלוקת  מזון באופן קבוע למשפחות נזקקות גורמת לבעל הבית להימנע מלעבוד כי בלאו הכי מקבל הוא את פרנסתו בכבוד.. האם יש בכך תועלת או נזק? האם חלוקת קיצבה קבועה לאדם הנזקק באמת אך אינו יודע לכלכל את חשבון הבנק שלו כיאות בגלל סדר עדיפות מוזר וכד' כך שהוא מפתח תלות נסתרת וגלויה שכל מה שהוא יעשה בסוף ימצא ה"צדיק" שיצילו מנפילה, יש בעזרה תועלת או נזק?

 

וודאי שחייבת להיות תודעת שיש גם צדדים שאינם רצויים ב"מידת חסד" אשר אינה במקומה הראוי לה ולא במידה ובאופן שהיא נעשית. ישנם מצבים שיש במידה זו לקלקל ולהשחית דרכם של בני אדם בתלות בנותני החסד, במנטאליות של "מגיע לי" שיש לה השלכות אישיות וציבוריות קשות, בהנצחת מצב האבטלה, ובצדדים הרפואיים של ניתוחים וכד' שלא תמיד השיקול הרפואי הוא המוביל. שמעתי את מנכ"ל עמותת פעמונים אשר סיפר על לוקחי גמ"חים בשביל להחזיר גמ"חים וכן הלאה עד שהאדם מקשר בין שני בעלי גמ"ח בכדי שיסתדרו ביניהם...

 

המודל של עמותת "פעמונים" או "ג'וב קטיף" (אשר דואגת למקומות עבודה למגורשי גוש קטיף והיה ראוי להרחיב את הפעילות למעגלים נוספים)  ראויים לאימוץ.

יש לקחת בחשבון כל מקרה לגופו, יש ומשפחה מסוימת תרגיש פחות נורא אם גוף חיצוני יטפל בה דוגמת "פעמונים" אשר מעורבים בניהול הכלכלי של הבית ומעמידים את הבית על רגליו בזכות עצמו ע"י ניהול כלכלי נכון, חיסכון ועזרה בחובות העבר. אך ישנם מקרים שדווקא התערבות פנימית של חברים טובים, בני משפחה וכד' תניב את התוצאות הברוכות. לפעמים הפניה לעבודה צריכה דווקא להיעשות ע"י צד שלישי ולא ע"י האדם הנזקק לעבודה וכד'. בכל אופן העיקרון הוא שהעזרה בישוב אינה באופן מקרי שמישהו ניגש לרב וסיפר לו על משפחה פלונית וכד' אלא ישנה וועדה המקבלת אחריות ומידע על החברים ותמיד ידה על הדופק לבחון את הזקוקים לעזרה ואת אלא שכדאי לדאוג שלא יהיו זקוקים לעזרה.. ברור לכולנו שהחיסיון בעזרה הוא הערך העליון בנתינת הצדקה והעזרה.

 

ננסה להציע נקודות למחשבה ובדגש של חסד בתוך קהילה, אך וודאי שניתן להרחיב את היריעה מניסיונם ותבונתם של רביו וטובים העוסקים בעניינים אלו.

 

חסד למעגל הפנימי:

 

נראה שבישובים, קהילות סגורות וכד' אפשר לבנות מודל אשר יענה על צרכי היחיד בקהילה: להקים וועדת צדקה שיהיו חברים בה מלבד הרב גם חבר מזכירות או וועד הקהילה וכן עובד\ת סוציאלית במידה וקיימת בקהילה, נוסף על אנשי הקהילה חייבים לשתף את המוסדות הציבוריים בעניינים עקרוניים באופן שיהיה קשר עם מחלקות הרווחה של השלטון המקומי.  ועדת צדקה (אולי רצוי וועדת 'חברים') תקבע קריטריונים ברורים עם מרחב לחריגים שבהם יבואו ליידי ביטוי השאלות הבאות: אופן העזרה כספית,חומרית או סיוע מעשי. אופן נתינת החסד. הטיפול בחריגים בחברה: מכורים לסמים ולאלכהול, מוגבלים, תשושים, חולים וזקנים ובודדים. אופן הנעת החברים לקבלת אחריות על עצמם ועל אחרים בחברה. מובטל מרצון- האם לחייבו לעבודה?

הרעיון הוא להקים קופת צדקה לנזקקי פנים ו\או גמ"ח ישובית אשר פעמיים בשנה  בימים נוראים ופורים-פסח, וכן להקצות ממנה קרן לפניות חיצוניות דחופות.

 

חסד למעגל חיצוני

 

תופעת ה"שנור" מבית לבית הינה תופעה המתרחבת והולכת ובמיוחד במקומות ישובי קטנים שישנה גישה קלה ומהירה לבתים. נראה שוודאי במקומות ישוב של משפחות דתיות הדבר מהווה תופעה גדולה ורחבה. אנשי העיר אשר הקבצן אמור לעבור את האינטרקום או את הכלב בכניסה לבית חושב פעמיים האם כדאי לו המאמץ לטלטל עצמו מבית לבית. המודעות בעיר שלא לפתוח דלתות למי שלא מכירים ומזהים רבה יותר מאשר בישובים הקטנים, כך שנוצר לחץ גדול על הישובים הקטנים ויש בכך הרבה פעמים הטרדה לבני המשפחה. הקושי רב הוא גם בבחינת אמיתות הצורך לצדקה והאם כל מכתב המלצה נבדק ע"י נותנו לאשורו או שהוא ניתן כאסמכתא למכתב שרב אחר נתן והאו גם סמך על קודמו וכן הלאה...

*םף9,מודל שנוסה בישובי גוש קטיף היה מודל מוצלח אשר חסך את רוב התקלות והוא שאנשי הישובים לא פתחו את ידם למתן צדקה אלא אם כן היה אישור מהרב האזורי אשר בחן את המקרים והגביל לזמן את המגבית בבתים (לחודש-חודשיים ועד שעה מסויימת בערב), ה בחינה בדרך כלל היתה ע"י שיחת טלפון לאדם שכתב את מכתב ההמלצה או לאדם מוכר שמכיר את המקרה. אני חייב לציין שהעבודה היתה יחסית לא גדולה מכיוון שבסה"כ היה סינון טבעי בגלל הפחד להגיע לגוש קטיף. (וסימן היה בידינו שאם יש ריבוי שנוררים סימן הוא שהמצב הבטחוני השתפר...). צריך לבחון האם הדבר מעשי בישובים בעלי נגישות גבוהה שיש שם ריבוי גדול מאוד של פניות.

בכל אופן נראה שההדרכה צריכה להיות של "לא להתעלם" אך מצד שני במקרים הרגילים אשר אין אינפורמציה מדויקת ואמינה להסתפק במתן מועט. וודאי שעקרון החיסיון הוא דבר עקרוני בכל מערכת של נתינה, צדקה וחסד.

 

נסיים בתפילה:

 

הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת.כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם ;אָז

יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח.וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ : אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה,

תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי (ישעיהו נח)

אָבִינוּ. רְעֵנוּ זוּנֵנוּ פַּרְנְסֵנוּ וְכַלְכְּלֵנוּ וְהַרְוִיחֵנוּ. וְהַרְוַח לָנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ מְהֵרָה מִכָּל צָרוֹתֵינוּ. וְנָא אַל תַּצְרִיכֵנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ לֹא לִידֵי מַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם וְלֹא לִידֵי הַלְוָאָתָם. כִּי אִם לְיָדְךָ הַמְּלֵאָה. הַפְּתוּחָה. הַקְּדוֹשָׁה וְהָרְחָבָה. שֶׁלֹּא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם לְעוֹלָם וָעֶד (ברכת המזון)