עשה רצונו כרצונך

השנה, שלובה היא פרשת כי-תשא בה מתואר חטא העגל עם פרשיית פרה אדומה, שילוב שיש בו את הביטוי המהותי בין החטא לכפרתו

הרב נתנאל אוירבך | תשפ"א
עשה רצונו כרצונך

הקדמה

"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה".[1]

מדוע פותחת פרשיית פרה אדומה במילים הכוללות את התורה כולה: 'זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה'?

מפשט פסוקי פרשיית פרה אדומה עולה שבאה היא לטהר מטומאת מת, טומאה הכרוכה בחטא העגל, כדברי הבבלי עבודה זרה (ה ע"א): "לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המוות שולט בהן, שנאמר אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם, חבלתם מעשיכם - אכן כאדם תמותון". ואכן, בדברי המדרש מוזכר טעם הפרה ככפרה על חטא העגל: : "משל לבן שפחה שטינף פלטרין של מלך. אמר המלך, תבוא אמו ותקנח את הצואה. כך אמר הקב"ה, תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל".[2] לעומת הטעמה זו לפרשיית פרה אדומה, מציין אותו מדרש את הדברים הבאים: "אמר הקב"ה, חוקה חקקתי לך גזרה גזרתי, ואין לך להרהר אחריה".

א"כ, מהו הקשר בין טעם הכפרה על חטא העגל לבין החוק והגזירה המבטאים את העדר הטעם? 

עניין נוסף הכרוך בפרשיית פרה אדומה הוא לימוד התורה, כדברי הרמב"ם (הל' תלמוד תורה פ"ג הי"ב) המציין את הפסוק מפרשייה זו כביטוי לקניינה של תורה:

אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה. אמרו חכמים דרך רמז, זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים.[3]

 

 'עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ'

כדי להבין עניינה של פרה אדומה יש להתחקות אחר מקורה, כמובא בפסיקתא (פיסקא יד):

מתהלך בתומו צדיק - זה היה אברהם, התהלך לפני והיה תמים, אשרי בניו אחריו...
כל מה שעשה אברהם למלאכים פרע הקב"ה לבניו... הוא הביא לפני המלאכים מים, שנאמר יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם... אמר לו הקב"ה, היא טהרתם של בניך, יהיו נותנים מן אפר פרה לתוך המים ומזים ומטהרים.

מהו הקשר בין תמימות אברהם בה פותח המדרש לבין פרה אדומה?

ועוד, בבבלי סוטה (יז ע"א) מבואר שאפר פרה אדומה ניתן בגין אמירת אברהם "ואנכי עפר ואפר", וא"כ מהו הקשר בין אפר הפרה לדברי אברהם?

ביאורם של דברים הוא כך:

הציווי הראשון על התמימות נאמר לאברהם: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים",[4] ומבאר הרב יוסף דב סולובייצ'יק שיסוד התמימות נעוץ בביטול הרצון האישי המנוגד לרצונו של הבורא.[5]

לדבריו,[6] המשכת התמימות של אברהם לבניו היא באמירתם 'נעשה ונשמע' כאשר עמדו תחת ההר, אמירה שהיוותה את שעבוד גופם החומרי ורצונותיהם לרצונו של הבורא ובזה הסירו מעליהם את החשבונות הרבים הנובעים מרצונם הפרטי המנוגד לרצון בוראם, 'מזימות ומחשבות של חטא'.[7] אולם, דווקא בגין חשבון הימים של שהות משה בהר הגיעו ישראל לחטא העגל, שהיווה את הביטוי לרצונם. לאמור, התיקון לחטאיו של האדם הבאים מתוך חשבונות רבים המבטאים את רצונותיו האישיים המנוגדים לרצונו של מקום, הוא בהליכה בתמימות, בשיבה אל המקור: "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר"[8], כשרצונו של האדם יהיה מכוון לרצונו של בוראו-יוצרו.

לאור יסוד זה נוכל להבין את עניינה של פרה אדומה שהינה חוקה ללא הבנת שכלו של אדם, המהווה בניין אב לכל התורה, 'חֻקַּת הַתּוֹרָה', להורות על השיבה למעמד סיני בו שעבדו ישראל את גופם החומרי ונטיותיהן האישיות לרצון בוראם.[9]

בכך יובנו דברי הבבלי שבת (פח ע"א) המתארת דו-שיח בין רבא למין, כאשר זה האחרון ראה שבעת לימודו של רבא זב דם מאצבעות ידיו ואמר לו שעם ישראל הוא עם פזיז המקדים את העשייה לשמיעה באמירתם 'נעשה ונשמע'. על כך ענה לו רבא: "אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם,[10] הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו וְסֶלֶף בּוֹגְדִים יְשָׁדֵּם".10 כמענה לאותו מין, השתמש רבא בפסוק בו מתואר עניין התמימות. וכך מבאר זאת הרב יעקב לורברבוים:

לזה השיב דאנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תמת ישרים תנחם, כלומר שאנחנו בוטחים בה' בלי לחקור עתידות וטעמים. וזהו הנקרא תם, כלומר שאינו חוקר אחר מצוות ה' וסומך על רחמי וחסדי ה' יתברך אשר דרכו רק להיטיב, ואף שאינו משיג, מחמת זה נקרא תם, כי תם נאמר על אינו משיג כדכתיב תביאני לא אדע, ולזה אמר קרא תמת ישרים תנחם.[11]

זוהי יסודה של הטהרה על החטא, השתעבדות הרצון לרצונו של הבורא, דבר המלווה בתמימות.

בכך יובנו דברי הרמב"ם (הל' מקוואות פי"א הי"ב) בעניין הטומאה והטהרה:

דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים, וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב.

אפר הפרה ומי המקווה אינם מטהרים כשלעצמם, אלא חוק וגזירה הם שיש להזות מי חטאת ולטבול במקווה מים, חוק וגזירה המהווים את הבסיס לטהרת הלב.

בחטאיו של האדם נוטה הוא אל החומריות, אל רצונותיו האישיים המנוגדים לרצונו של בוראו, הטהרה תגיע לו דווקא באמצעות חוק וגזירה, בעשיית מעשה ללא עירוב דעתו האישית, בחוסר הבנה ובתובנה אלא הוא יקיימה כי כך גזר הבורא. זהו המפתח לטהרה והכפרה, 'הדבר תלוי בכוונת הלב', בשעבוד רצונו האישי לזה של בוראו, הפך החשבונות הרבים אותם ביקש לו האדם לעצמו בנטותו אחרי דעותיו האישיות המנוגדות לרצון בוראו.

לפיכך פותח המדרש בתמימותו של אברהם, 'אנכי עפר ואפר', בו הוא משעבד את עצמו לרצונו של בוראו, שזהו המפתח לכפרת פרה אדומה המכפרת על הנטיות החומריות מרצונו של מקום. בזכות 'יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם' - בזכות רחיצת הרגליים המסמלות את שקיעת האדם באדמה-בחומריות,[12] בזכות רחיצת ההרגלים של האדם הנוטה מרצון בוראו לרצונו האישי המנוגד לו יתברך - זכו בניו של אברהם לטהרה.

 

פרה, תורה וטומאה

בזה יבוארו גם העניינים הנוספים שנקשרו לפרה אדומה, כפרה על חוסר לימוד תורה וטהרה מטומאת מת, ששורש אחד להם - ביטול הנטייה החומרית של האדם ושעבודה לרצונו של בוראו.

על לימוד תורה נאמר: "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל",[13] כאשר ההדגשה היא להמית את 'עצמו', את העצמיות האישית ושעבודה לרצונו של נותן התורה,[14] כשם שהיה הדבר בהר סיני בו ישראל השוו רצונם לרצונו יתברך.

טומאת מת באה לעולם בעתיו של נחש[15] וחזרה שוב בחטא העגל,[16] כאשר ההבנה בכך היא[17] שבנטיית האדם לחומריות המתכלה מנתק הוא את עצמו ממקור החיים הנצחיים המשוללים ממוות,[18] לכן פרה אדומה מכפרת על טומאת מת וחטא העגל ששורש אחד להם - הימשכותו של האדם לרצונותיו האישיים, לחשבונות הרבים ואי-ההליכה בתמימות אחרי בוראו-יוצרו.

מדברים אלו למדים אנו, שכפרת פרה אדומה היא חוק וגזירה, וזו עצם הכפרה על כלל החטאים הנובעים מרצונותיו האישיים של האדם ומושרשים מנטיית החומריות. באה היא החוקה, השמיעה לצו האלוקי הבלתי מובן לו לאדם, בכך הוא משעבד את רצונו לרצון בוראו במטרה לכפר על נטיית הרצון האישי מרצונו ה

 

[1] במדבר (יט, ב).

[2] מדרש (במדבר רבה, פרשה יט).

[3] שבת (פג ע"א). ראה: רמח"ל (אוצרות רמח"ל, ח"ד עמ' שמט), שעמד על הקשר בין לימוד תורה לכפרת פרה אדומה, ולדבריו הכפרה היא על עוון חוסר העיסוק בתורה ביגיעה ועמל.

[4] בראשית (יז, א).

[5] בית הלוי (פרשת לך-לך).

[6] בית הלוי (דרשות, דרוש יז). ראה עוד: פחד יצחק (חנוכה, מאמר ט אות ד).

[7] רש"י (קהלת ז, כט). ראה עוד: נפש החיים (א, ו).

[8] קהלת (ז, כט).

[9] לאור זאת יש לבאר את הסיבה לציווי על פרה אדומה עוד לפני מתן תורה, במרה (ראה רש"י, שמות טו, כה: "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק"), שהרי יסוד התורה כולה הוא בשעבוד הרצונות האישיים לרצונו של הבורא, כשם שהקדימו 'נעשה ונשמע' לתורה.

[10] משלי (יא, יג).

[11] נחלת יעקב (שבת פח ע"א).

[12] ראה: רש"י (בראשית יח, ד) המבאר פסוק זה על טהרה מעבודה זרה שהיא הביטוי לשיא הנטייה החומרית.

[13] שבת (פג ע"א).

[14] מכתב מאליהו (ח"ב עמ' תרמו-תרמז).

[15] זוהר (חיי שרה, קלא ע"א); ראה עוד: בבא בתרא (יז ע"א).

[16] עבודה זרה (ה ע"א).

[17] מהר"ל (חידושי אגדות, בבא בתרא יז ע"א).

[18] ראה: גר"א (אדרת אליהו, בראשית ב, ט).