מילון ערכים לסדר זרעים

אבטיח

אנגלית: watermelon; שם מדעי:  Citrullus lanatus; משפחה: דלועיים

מקורות שהוא מוזכר בהם:

האבטיח הוזכר במספר מקומות במשנה, כגון: מעשרות א, ד: "ובירק הקשואים והדלועים והאבטיחים והמלפפונות התפוחים והאתרוגין חייבים גדולים וקטנים".

רקע כללי: אבטיח הוא מין שיח ירק שרוע חד-שנתי ממשפחת הדלועיים שפירותיו משמשים למאכל. האבטיח הוא חד-מיני ושייך למחלקת הדו-פסיגיים. פרחי האבטיח גדולים ובודדים, וצבעם צהוב בהיר. הפריית האבטיח נעשית על פי רוב על ידי חרקים ובעיקר דבורים. ירק האבטיח הוא ענבה גדולה המכילה זרעים רבים. משקל הפרי 1 - 20 ק"ג בדרך כלל ורובו (כ-92%) עשוי מים. צבע הפרי ירוק מבחוץ ואדום או ורוד מבפנים. יש אבטיחים שקליפתם או ליבתם צהובה. טעמו של הפרי מתוק ועסיסי.

מקובל בין המפרשים והחוקרים כי זיהויו של האבטיח המקראי זהה לאחד מזני האבטיח המוכרים כיום.

ביות: מקורו של האבטיח הוא באבטיח הבר, פרי דומה לו אך קטן יותר, כנראה אבטיח הפקועה או הדומה לו. ענפיו משתרכים על האדמה, ואורכם עשוי להגיע עד למטר וחצי. פירותיו הם מעין אבטיחים המגיעים לגודל של עד 12­-15 סנטימטרים. בניגוד לפירות האבטיח המתוקים, אבטיח הפקועה שציפתו לבנה הוא מר, רעיל ולא אכיל. עם זאת, הצמח הוא בעל ערך רפואי רב. הצמח מגלה הסתגלות לתנאי יובש במדבר ובקרקע חולית, בין היתר בזכות היותו מעמיק-שורש. בארץ גדל אבטיח הפקועה בקרקעות חוליות בצפון הנגב ובמישור החוף, וכן בערוצי נחלים בנגב ובערבה. תפוצתו העולמית משתרעת במדבריות צפון-אפריקה ודרום-מערב אסיה.

צבעו וטעמו של האבטיח: על טעמו המר של האבטיח הבלתי מבוית אחראי גן אחד בלבד ועל כן אפשרי שמפעם לפעם גדל אבטיח בר ללא טעמו המר. את האבטיחים הללו ריבו במהלך הדורות, כך הפך צמח אבטיח לא מר, ובמהלך השנים נעשה אף מתוק יותר ואדום יותר כבימנו. הגן האחראי על הצבע האדום נמצא לא אחת בקירבת הגן האחראי על המתיקות. ועל כן ככל שטעמו של האבטיח הפך ממר לתפל ומתפל למתוק, בד בבד עם שינוי הטעם גם צבע ציפתו של האבטיח השתנה בהדרגה מלבן ועד ציפת אדומה המצויה בהווה.

האבטיח בארץ ישראל בימי הבית הראשון: בספר במדבר במהלך הנדודים במדבר סיני נזכרים בני ישראל בירקות אשר אכלו במצרים וכך נאמר: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה... זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה... וְאֵת הָאֲבַטִּחִים". מהקשר הירקות הנוספים המצוטטים בפסוק ניכר כי האבטיח המוזכר בו אינו מן הירקות המתוקים. בספר מלכים נזכר ככל הנראה אבטיח הפקועה. שם מסופר על בני הנביאים ההולכים עם הנביא אלישע בזמן הרעב.

האבטיח בארץ ישראל בזמן המשנה: במשנת כלאים מצאנו מספר שימושים לאבטיח הבר: "... אין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח שתהא זורקת מימיה לתוכו...". נראה שהיה שימוש באבטיח כמקור מים זמין לנטיעת ייחור כדי שייקלט בקרקע בתקופת יובש או בקיץ. בימי חז"ל היה מקובל אצל החקלאים כי זריעה של אבטיח ביחד עם תפוח יוצרת מלפפון (מלון). נחלקו התנאים האם "המלפונות" (המלון) והאבטיחים כלאיים זה בזה.

מזרעיו של אבטיח זה עשו ככל הנראה שמן, כפי שנזכר במשנת שבת: "וחכמים מתירין בכל השמנים... בשמן פקועות...". אבטיחי הפקועה היבשים שהתרוקנו מתכולתם שימשו כשפופרות – כעין כלי קיבול אשר בתוכם שפכו שמן, ובתוך השמן הניחו פתילה והדליקו את נרות השבת או נר למאור. כפי שהובא במשנה בכלים: "מחצלת הקש ושפופרת הקש... רבי שמעון אומר אף של פקועות כיוצא בהן".

נראה כי במהלך ימי המשנה ולאחר מכן בתקופת התלמוד גבר קצב ברירת זני האבטיח שאינם מרים ומתוכם בררו זנים בעלי טעם מתקתק הערב לחך, כפי שמובא במספר משניות שבהן הוזכר האבטיח בקבוצה אחת יחד עם תאנים, ענבים ורימונים.

ריבוי: את האבטיח ניתן להרבות בשני אופנים: האחד בזריעה של זרעי אבטיח מזנים מבוררים. דרך נוספת מקובלת מאוד בהווה היא על ידי שתילה של שתילים מורכבים שאותם מכינים כשלושה חודשים טרם השתילה על פי הכנה והזן המבוקש. הכנה היא על פי רוב כנת דלעת העמידה יותר למחלות קרקע ועלים ועליה מרכיבים את זן האבטיח המבוקש, הרכבה זו דומה מאוד להרכבת עצי פרי, אך היא זו בעייתית מבחינה הלכתית, מכיוון שמדובר בשני מינים שונים.

הפוסקים התייחסו לשני מיני אבטיחים, אחד לאכילה והשני שהיה לצורך שתיית מימיו, האבטיח שנועד לשתיית מימיו שימש כמאכל שגרם לשלשול. הפוסקים דנו בשאלת הברכה על המין שמיועד לשתיית מימיו. וכן האם יש בעיה של ברירה כששותים את המים בלבד.

הזרעים והנוזלים של האבטיח נקראו "מעי אבטיח" בלשון המשנה, נחלקו התנאים אם האדם מעוניין בהם ויש לחלקים אלו חשיבות או שאין בהם חשיבות.

לאבטיח ישנם זנים העשירים בגרעינים שמיועדים לפיצוח, וישנם זנים המיועדים למאכל. בשל כך דנו הפוסקים במספר השלכות הלכתיות; כגון כיצד יש לאכלו בשבת ולהימנע מאיסור בורר, האם יש הבדל לדיני ברכות בין אבטיח שמיועד לגרעינים ובין אבטיח שמיועד לאכילת בשרו, ועוד.

מקור הערך: אנציקלופדיה הלכתית חקלאית