הקלין שבדמאי השיתין והרימין והעוזרדין ובנות שוח ובנות שקמה ונובלות התמרה והגופנין והנצפה וביהודה האוג והחומץ שביהודה והכסבר רבי יהודה אומר כל השיתין פטורין חוץ משל דופרה כל הרימין פטורין חוץ מרימי שקמונה כל בנות שקמה פטורות חוץ מן המוסטפות (דמאי א, א)
המשנה פותחת ברשימת "הקלין שבדמאי". על פניו מדובר בפירות הפטורים מחובת הפרשה של דמאי, בגלל שמדובר בדמאי שהוא בעצם ספק.
אולם בירושלמי נחלקו על כך ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש. ר' יוחנן סובר שהנכללים ברשימה זו פטורים גם מטבל ודאי, כשידוע בוודאות שלא הופרשו מהפירות תרומות ומעשרות כלל. הסיבה שנוסח המשנה הוא "הקלין שבדמאי" היא בגלל שמשנה זו פותחת מסכת שדמאי הוא הנושא שלה, ולא בגלל שמדובר דווקא על דמאי ולא על טבל ודאי. לעומתו, ר' שמעון בן לקיש סובר שהפטור הוא רק בדמאי, אולם במקרה של טבל ודאי גם הנכללים ברשימה זו יתחייבו בתרומות ובמעשרות.
הגר"א ב'שנות אליהו' (הביאור הארוך) מסביר בירושלמי שההבדל בין ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש נובע מהבנתם השונה את טעם הפטור של הקלין שבדמאי. ר' יוחנן סובר שפירות אלו גדלים כהפקר, או לפחות אינם נשמרים על ידי בעליהם שבעצם מפקירים אותם מלכתחילה, ולכן הם פטורים מתרומות ומעשרות כדין הפקר שפטור מחובת הפרשה. הדבר נכון גם לגבי פירות שידוע בוודאות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות, שהרי פירות הפקר כלל אינם חייבים בתרומות ומעשרות.
לעומתו, ר' שמעון בן לקיש סובר שטעם הפטור הוא העובדה שמדובר בפירות נחותים, בעלי ערך כספי נמוך. גם אנשים שבדרך כלל אינם מקיימים את חובת ההפרשה בשלמותה, חוסכים ואינם מפרישים מעשרות ותרומת מעשר, הרי שמכיוון שמדובר בפירות זולים, לא אכפת לבעליהם לקיים בהם את מצוות ההפרשה בשלמותה. לשיטת ר' שמעון בן לקיש, כשידוע שלא הופרשו מפירות אלו תרומות ומעשרות יש חובה להפריש מהם, וכל החידוש הוא רק במקרה של ספק אם הפרישו בצורה מלאה, שאז נאמר שבגלל ערכם הדל יש להניח שהפרישו.
השקמה מזוהה בוודאות עם עץ השקמה המוכר לנו (פיקוס השקמה). מין אילן זה שייך לסוג פיקוס (ממשפחת התותיים) שכלולים בו כאלף מינים, בו חברה גם התאנה. ואכן, הפרשנים מרבים לתאר את השקמה כמין של תאנה, למשל: "תאנים מדבריים", כלשון הרמב"ם בפירושו למשנה. השקמה אינה גדלה בר בארץ, אך היא הובאה כבר לפני אלפי שנים לאזור, בתחילה למצרים ומשם לאזורים החמים בארץ ישראל ולמספר מקומות נוספים באזור.
אף על פי שפירות השקמה אכילים, היא גודלה בארץ לצורך תעשיית העץ. לאחר שענפיה נקצצו פעם אחת (וחדלו להיות "בתולת השקמה"=שקמה שלא נקצצה מעולם), הם צימחו בפעם הבאה קורות ישרות. מכיוון שמדובר בעץ שהיה חשוב לאדם ונשמר על ידו, אך לא בשל פירותיו, נוצר לפירותיו מעמד כזה המאפשר את מחלוקת ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש, כלומר: הוא אינו עץ בר מחד גיסא, אך מאידך גיסא הערך של פירותיו נמוך.
"חוץ מן המוסטפות" – הפועל סט"ף מפורש על ידי פרשני המשנה כביקוע, וזו משמעות המילה בארמית. פעולה זו מזכירה פעולה דומה, הנעשית במין קרוב, בתאנה, ועליה אנו שומעים במסכת שביעית (ב, ה): סיכת התאנים וניקובן. ביקוע פגות השקמה הוא גם אחד ההסברים למעשיו של הנביא עמוס שהיה "בולס שקמים" (עמוס ז, יד, על פי תרגום השבעים והגאונים). פציעת הפגות ימים אחדים לפני ההבשלה מגרה את העץ להפריש גז אתן (אתילן), המחיש את תהליך ההבשלה (ראה בערך "סיכה"). מהירות ההבשלה מונעת גם התפתחות של צרעות וזחלים המאפיינת את מחזור החיים של הפגות. מציאות זו יוצרת פרי בעל ערך כלכלי רב יותר מאשר ללא הסיטוף, ולכן ר' יהודה סובר שרק בנות שקמה לא מוסטפות פטורות מן הדמאי.
הבוטנאי יעקב גליל סבור כי סיטוף/ביקוע השקמה מועיל להוצאת פגות טובות למאכל. השקמה, שמוצאה בטבע במזרח אפריקה, מבשילה את פגותיה באמצעות סימביוזה (מערכת יחסי גומלין) שהיא מקיימת עם צרעה מסוימת שמטילה את ביציה בתוך פגת השקמה. הצרעה זוכה לבית חם עבור צאצאיה, אך אינה מזיקה לפגה ואף מסייעת לה להבשיל את זרעיה (הצרעות הצעירות עוזבות את הפגה בשלב מסוים). אולם כאשר הובאה השקמה לפני אלפי שנים למקומות מרוחקים ממקום גידולה הטבעי, לא הגיעה אתה הצרעה המאביקה. מכיוון שכך, היא איננה מייצרת פגות ראויות מספיק לאכילה (לפחות באותו זן של שקמה שהיה בארץ בימי המקרא וחז"ל). פעולת הסיטוף נועדה ליצור מה שנקרא במינוח המדעי "פרתנוקרפיה", כלומר יצירת פירות שאינם משמשים לריבוי. הריבמ"ץ והר"ש אומרים שבנות שקמה מוסטפות הן פגות שקמה בשלות שנתבקעו מאליהן, ולא באופן יזום על ידי האדם. ייתכן שהייחוד בפגות אלו, שבגללו ר' יהודה מוציא אותן מרשימת הקלין שבדמאי, הוא העובדה שהגיעו לבשלות מבלי שהתמלאו בצרעות, כפי שקורה פעמים רבות בפגות שקמה בשלות.
כתיבה: הרב יואל יעקובי
שבי דרום, ת.ד 18, ד.נ הנגב, 8536900
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
