פאה פרק ז משניות א-ב: כל זית שיש לו שם בשדה אפילו כזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה במה דברים אמורים בשמו ובמעשיו ובמקומו בשמו שהיה שפכוני או בישני במעשיו שהוא עושה הרבה במקומו שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה ושאר כל הזיתים שנים שכחה ושלשה אינן שכחה רבי יוסי אומר אין שכחה לזיתים.
זית שנמצא עומד בין שלש שורות של שני מלבנים ושכחו אינו שכחה זית שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה במה דברים אמורים בזמן שלא התחיל בו אבל את התחיל בו אפילו כזית הנטופה בשעתו ושכחו יש לו שכחה כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו ר"מ אומר משתלך המחבא.
במשנה הוזכר פעמיים זית הנטופה כזית מיוחד, שדיניו שונים לעניין הלכות שכחה. מה מיוחד בזית זה?
הירושלמי מסביר בפשטות ש"נטופה – נוטף שמן", כלומר מדובר על שם תואר לזית שהשמן נוטף ממנו.
הרמב"ם בפירושו על המשנה מסביר: "נטופה – שם מקום, והרבה שמייחסים מיני אילנות למקום מסויים". במלאכת שלמה הזכיר שכך פירש גם הערוך, אלא שהבין ששם העיר הוא "טופה", והנ' היא תוספת. במשנה תורה (מתנות עניים ה כב-כג), לעומת זאת, כותב הרמב"ם שאילן רגיל יש בו שכחה בתנאים מסוימים, בתנאי ש"אינו ידוע ומפורסם במקומו". כדוגמה לאילן שהוא מפורסם במקומו מביא הרמב"ם את המקרים שבמשנה, כשאת זית הנטופה הוא משייך לאלו המפורסמים בשל שמם: "כגון זית הנטופה בין הזיתים, שהוא נוטף שמן הרבה". כלומר, הרמב"ם חזר כאן לדברי הירושלמי.
אולם ייתכן שאין סתירה. נראה כי אכן מדובר כאן על זן שמוצאו ממקום שנקרא נטופה, אולם ייחודו בכך שהיה נוטף שמן. הצירוף של שם המקום לתכונה הבוטנית של הצמח הוליד את הכינוי "נטופה", שהרי אילו מדובר היה רק במשמעות הבוטנית, היה נכון יותר לקרוא לו 'זית הנוטף'. בפירוש המשנה העדיף הרמב"ם כמפרש את הפירוש במשמעות של מקום, המתאים יותר מבחינה לשונית. לעומת זאת בחיבורו, שם הוא פוסק הלכה לדורות, העדיף הרמב"ם את המשמעות הבוטנית, הקיימת לדורות.
הגר"א בשנות אליהו על המשנה, וכן בביאוריו לירושלמי, הסביר שזית הנטופה יש בו מעלה ויש בו חיסרון. המעלה היא שיש בו שמן הרבה, אך יש בו גם חיסרון שהוא "נטופה", כלומר השמן הרב אינו משתמר בו היטב והוא נוזל ממנו, דבר הגורם לאיבוד תוצרת. נראה שעל פי דברי הגר"א הללו אפשר להסביר שאכן לזית הנטופה יש צד הפוטר משכחה ויש גם צד הפוך, המחייב בשכחה (ובכך הוא נחות משאר הזיתים המיוחדים שנזכרו במשנה).
עקיבא לונדון מסביר כי זית הנטופה היה זית בעל יבול רב, כ-30 ק"ג לעץ, כמות המקבילה ליבול של זיתי בעל של ימינו, והרבה מעל הממוצע בזיתים רגילים של ימי המשנה. הזית היה רך ולכן נטף שמן עוד לפני עיבודו בבית הבד, דבר שיכול, כאמור, גם להוות חיסרון.
שמו של היישוב נטופה השתמר בחורבת נאטף בקרבת עילבון, הסמוכה לבקעת בית נטופה שבמרכז הגליל התחתון. המיקום הגיאוגרפי מאפשר לשער כי זן זה נתן את פירותיו באמצע עונת המסיק, ולא היה לא מן המבכירים (המקדימים) ולא מן האפילים (מאחרים). פליקס משער כי זן הנטופה גדל בבקעת בית נטופה, אך לונדון מסייג ואומר כי הואיל והבקעה מוצפת במים בימות החורף, לעתים במשך שבועות מספר, לא ניתן לגדל בבקעה עצמה עצי פרי, כי הדבר יגרום לריקבון של שורשי העץ עקב מחסור בחמצן. גם כיום (וכך משתמע מאזכורי הבקעה בחז"ל) גידלו בבקעה רק דגנים וקטניות חד-שנתיים, כשאדמתה הרוויה במים מאפשרת לגדל גידולי קיץ כאבטיחים ומלונים ללא השקיה. לדעת לונדון, זית הנטופה גדל על שיפולי הגבעות הנישאות של הגליל התחתון ולא בבקעת בית נטופה עצמה.
יש גם להבין מה כוונת המשנה ל'זית הנטופה בשעתו'. ר' עובדיה מברטנורא מסביר כי הכוונה לכך שאף על פי שזית זה אינו מייצר כמות גדולה של שמן בכל שנה, הרי שהואיל ובשעתו, בשעה שהוא כן מייצר כמות גדולה של שמן הוא נקרא "זית הנטופה", דינו כזית מיוחד גם בשנים שבהן לא ייצר הרבה שמן.
פירוש דומה מובא בשמו של הגר"ח קנייבסקי שליט"א (מסכת פאה עם פירושים). הוא מסביר כי אף על פי שייחודו של עץ הזית ניכר רק בשעה שפירותיו נגמרים (וזו הכוונה "בשעתו"), כשבשאר השנה הוא נראה ככל עץ אחר, הרי שדינו כזית מיוחד.
פירוש מעניין מביא ר"ש סיריליאו. פירושו מתבסס על הירושלמי. לדבריו, זית הנטופה היה נחשב כזית מיוחד רק "בשעתו", בשלב מסוים בהיסטוריה שבו היו הזיתים נדירים. היה זה לאחר כישלון מרד בר כוכבא, כשהחריב אדריינוס הרשע את הארץ ולא נותרו בה כמעט זיתים, וכל זית שנותר היה חשוב מאוד. אולם כיום, כשברוך ה' הזיתים מצויים, כבר אין ייחוד יוצא דופן לזית הנטופה ודינו לעניין שכחה כדין זית רגיל.
כתיבה: הרב יואל יעקובי
מקור הערך:
ע' לונדון, סוגיות חקלאיות במטע בתקופת המשנה והתלמוד לאור מקורות חז"ל והספרות הקלאסית, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשס"ט, עמ' 77-76.
שבי דרום, ת.ד 18, ד.נ הנגב, 8536900
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
