כלאים ג, ב: כל מין זרעים אין זורעים בערוגה וכל מין ירקות זורעין בערוגה
שביעית ה, ח: מוכר לו פירות אפילו בשעת הזרע
הצמחת צמחים חדשים היא אחת הפעולות החשובות ביותר הנעשית באופן קבוע בעולם. האדם משתמש בצמחים השונים לשם ייצור מזון, בתעשייה, לצורך שימור קרקע, לשמירה על איכות הסביבה ועוד. כדי לספק את הצרכים יש להצמיח בכל שנה מיליארדי צמחים. לשם כך האדם מייעד שטחים רבים ברחבי העולם.
כדי שהזרעים ינבטו ויצמחו באופן מיטבי יש להכין את הקרקע כראוי. הכנת הקרקע כוללת כמה מרכיבים, ויישומם בשטח תלוי בגידול הקיים בקרקע, ובגידול שאותו מעוניינים לזרוע, ולכל גידול נעשית ההכנה המתאימה לו. הפעולות שנעשות הן: השמדת הגידול הקודם על ידי הפיכת הקרקע באמצעים שונים ובעומקים משתנים, חיטוי הקרקע (כימי או סולרי), פיזור זבל אורגני.
בלוח גזר (לוח שנמצא בחפירות העיר גזר בשנת 1908, ומיוחס ככל הנראה לתקופת דוד ושלמה. הלוח כתוב בכתב עברי קדום, והוא מתאר את חודשי השנה על פי המלאכות החקלאיות שנעשו באותו חודש) מובא בשורה הראשונה "ירחו אספ ירחו ז" ובשנייה "רע ירחו לקש". הכוונה ככל הנראה היא שלאחר עונת האסיף, מגיעה עונת הזריעה, ומדובר אפוא בזוג השני של חודשי השנה, חודשי כסלו וטבת. בגמרא בבבא מציעא קו, ב, מובא שהשנה מחולקת לשש עונות חקלאיות, זמן הזריעה התחיל בתשרי או בחשוון, לפני הגשם הראשון שיורד בתחילת חשוון, זמן זה נקרא "רביעה".
חז"ל הכירו בעובדה שלעתים ישנם פגעי מזג אוויר ומחלות שונות הפוגעות בצמחים, לכן המליצו לא לרכז את כל הזריעות לפעם אחת, אלא לפזר אותן לאורך זמן כדי שלפחות חלק מהיבול ישרוד.
בחז"ל מוזכרים שני אופני זריעה: האופן האחד הוא זריעה באמצעות כלי, על ידי שימוש ב"בורך המחרישה" שהוא: "עץ חלול כפוף עשוי כעין ברך שהמחרישה תקועה בו, ועושה בשוליו נקב קטן כשיעור שיצא ממנו גרעין אחד... ומוליך המחרישה והגרעינים נופלים מעט מעט". הייתה זו מחרשה ייעודית עם כלי מיוחד ששימש לזריעה, או שק זרעים מנוקב שהוצמד למחרשה. זריעה באמצעות כלים אלו נקראה בחז"ל: "מפולת שוורים".
האופן השני הוא פיזור הזרעים באופן ידני, כפי שאנו למדים מהביטוי: "מפולת יד", וכן "הזורע והרוח מסערתו... הזורע והרוח מסייעתו".
כמות הזרעים שנצרכה לזריעה באמצעות כלי הייתה גבוהה באופן משמעותי מכמות הזרעים שנצרכה לזריעה באופן ידני. בזמן חז"ל היה צורך לנצל באופן המיטבי ביותר את שטחי המזרע השונים, יחד עם שמירה על איסור זריעת כלאיים.
בארץ ישראל היה צורך לחפות את הזרעים בקרקע לאחר הזריעה, ואילו בבבל לא היה צורך בכך, זאת משום שקרקע ארץ ישראל היא יחסית קשה, והזרעים אינם מתכסים מאליהם, לעומת בבל, שאדמתה רכה יותר ולכן לא היה צורך בפעולה מיוחדת לאחר הזריעה. וכן, ייתכן שבארץ ישראל הזריעה נעשתה באמצעות פיזור הזרעים באופן ידני, ואילו בבבל הזריעה נעשתה באמצעות מכשירי זריעה.
בבית המקדש הוקרבו קרבנות רבים מהצומח, כגון קרבן העומר ומנחות שונות. כדי שהתבואה המובאת לבית המקדש תהיה תבואה באיכות גבוהה דיה, שמבשילה מוקדם, יש להביאה רק משדה שממוקם לכיוון דרום ושנזרע אחת לשנתיים, ובשנה שהשדה אינו נזרע חורשים אותו. הזריעה הזו מתבצעת שבעים יום בלבד לפני חג הפסח.
איסור זריעת כלאיים קיים בשני מקרים, איסור כלאי זרעים שעיקרו הוא איסור זריעת שני מיני צמחים חד-שנתיים זה ליד זה ללא הרחקה מתאימה, ואיסור כלאי הכרם- זריעת צמחים חד-שנתיים יחד עם זרע הגפן.
הזריעה היא אחת מארבע המלאכות שנאסרו בשמיטה במפורש בתורה, כפי שנאמר: "ובשנה השביעית שבת שבתון... שדך לא תזרע". ישנן מלאכות שמוגדרות כתולדות של מלאכה זו: זמירה, האסורה מהתורה, והשקיה שמותרת מהתורה, אך אסורה מדברי חכמים. מלאכת הזריעה היא מלאכה שנעשית הן בשדה והן בכרם, והיא שם כולל למלאכות האחרות הנעשות אף הן בשדה ובכרם, שגם הן נאסרו בשמיטה.
אחרוני זמננו דנו בשאלה כיצד להתייחס לזריעה שמתבצעת באמצעות כלי עבודה ולא בידיים. יש מי שסובר שמכיוון שלא מדובר בזריעה בידיים הדבר נחשב לשינוי באופי עשיית המלאכה, ואיסורה אם כן בשמיטה הוא מדרבנן בלבד, אולם יש מי שסובר שמכיוון שתוצאת המעשה היא בוודאות זריעה, אין משמעות לכך שהדבר נעשה באמצעות כלי, אלא יש להתייחס למעשהו כמעשה זריעה בידיים.
להרחבה ומקורות ראה אנציקלופדיה הלכתית חקלאית ערך 'זריעה'.
שבי דרום, ת.ד 18, ד.נ הנגב, 8536900
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
