אנגלית: Mustard; שם מדעי: Sinapsis alba; ערבית: חרדלא
חרדל הוא מן המינים הנפוצים בארץ שהיה מקובל לאכלם בתקופת המשנה ולאחריה. הוא נזכר עשרות פעמים במשנה בהקשרים שונים.
חרדל הוא סוג ממשפחת המצליבים, לחרדל שני מינים מרכזיים: חרדל השדה (צהוב) וחרדל לבן. החרדל הוא עשב חד שנתי שעיר, גובהו 60-15 ס"מ. עלי הכותרת צהובים, אורכם 12-6 מ"מ. אורך עלי הגביע 5-4 מ"מ. ייתכן כי הכרוב השחור, שגם הוא ממשפחת המצליבים, נקרא אף הוא בזמן חז"ל חרדל.
הפרי גלילי, ישר. והוא מסתיים במקור דמוי חרוט בלתי נפתח. המקור קצר בהרבה מהחלק הקשוותי. מרבית אורכו של הפרי נפתח על-ידי קשוות במהלך הקיץ או במכות של טיפות הגשם הראשונות.
החרדל נחשב כיום כעשב רע בשדות תבואה, בעיקר על קרקעות כבדות. הוא יוצר מרבדים צהובים בשטחים אלה ובשדות בור.
זנים תרבותיים של החרדל מגודלים בהיקף רחב ברוב האזורים הממוזגים בעולם. חרדל לבן מגדלים בעיקר באירופה ומשתמשים בזרעים, שהם החלק הנאכל בצמח, לתיבול. מהזרעים הטחונים מפיקים את אבקת החרדל וממנה מייצרים את ממרח החרדל. שמן חרדל, המשמש לסיכה ולתעשיית הסבון, מפיקים כיום מזרעי קרוב משפחה של החרדל – הכרוב השחור. החרדל, כמו מינים אחרים במשפחה (כרוב, צנון, לפתית ועוד), מכיל תרכובות בשם גליקוזידים המשמשות כחומר מוצא לשמן החרדל שהוא בעל טעם וריח חריפים. שמן זה משמש לצמח כמנגנון הגנה מפני אוכלי עשב. טעמים חריפים אלו הם המושכים אותנו והפכו צמחים אלו לצמחי תבלין ומאכל.
החרדל הוא צמח שמזיק לתבואה, ולכן אסור לאדם לסמוך אותו לשדה תבואה של חברו, אך מותר לסמוך חרדל לשדה ירק מכיוון שאינם מזיקים זה לזה, כמובא במשנת כלאים ב, ח. כמו כן, אברהם אבינו שחט שלושה עגלים כדי לתבל בחרדל את לשונותיהם, מתנות הכהונה היו נאכלות צלי ובחרדל, ועוד.
לא רק לזרעי החרדל יש טעם, גם לשאר חלקיו יש טעם והם שימשו למאכל, ולכן לדעת רבן גמליאל הם חייבים במעשר כמובא במשנה מעשרות ד, ו: "תמרות של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן חייבות במעשר", במפרשים נאמרו מספר הסברים לתמרות: לולבי החרדל (נראה שמדובר בקדקוד הצמח), הגבעולים שלו, או חלקי הצמח הראשונים לאחר הנביטה. א' דנין מציין כי גם כיום ניתן לקחת עלים צעירים, גבעולים צעירים או ניצני פריחה כדי לתבל את המאכל.
הקוצר את החרדל במספר מקומות, אפילו באותו שדה, מפריש פאה מכל חלק בנפרד, כמובא במשנה פאה ג, ב: "מודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבת או חרדל בשלשה מקומות שהוא נותן פאה מכל אחד ואחד". ייתכן שהדבר נובע מן העובדה שההבשלה של החרדל אינה מתרחשת באופן אחיד, או שמכיוון שמדובר בתבלין הזריעה הייתה בשטחים קטנים.
בארץ הוכרו שני מינים: חרדל סתם, ללא כינוי מיוחד, וחרדל המצרי, שהובא ממצרים. לדעת פליקס סתם חרדל בחז"ל הוא הכרוב השחור, ואילו חרדל המצרי הוא חרדל לבן.
החרדל משמש כדימוי ליחידת גודל קטנה ביותר, כפי שמוכח מכמה מקורות בדברי חז"ל, כגון בדיני הוצאה בשבת, וביחס לטומאה, שגרגר החרדל הנמצא במרכזו של הכלי מסמל את הדבר הנמצא במרחק הרב ביותר מדפנותיו משום שגם אם נניח שהטומאה מועברת אליו על ידי מגע בין גרגר לגרגר הרי שמספר מעברי הטומאה גדול מאוד. החרדל מהווה גם סימן לגודל כתם המטמא את האישה, או לצבעו.
החרדל מזיק לדבורים, עד כדי ששניהם הוזכרו במשנה כמינים שאינם יכולים לחיות בכפיפה אחת, ולדעת רבי יוסי הדבורים אף מזיקות לחרדל: "מפני שיכול לומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מן דבוראי הרחק דבורך מן חרדלאי שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלאי". רש"י במקום מפרש: "ואת החרדל מן הדבורים - שאוכלין את החרדל ומחדד את פיהם ואוכלות את דבש שלהן". כל חלקי צמח החרדל מכילים את שמן החרדל החריף במידה כזו או אחרת. הריכוז הגבוה ביותר הוא אמנם בזרעים, אך גם הצוף והאבקה שהדבורה אוספת עלולים להכיל את החומר הרעיל הזה. כדי לצמצם את ההשפעה הרעילה על הדברים המפיקות אותו יש להפחית את ריכוז החומר, זאת אפשר לעשות באמצעות צריכה מוגברת של דבש שהוכן ממקורות אחרים.
רבי יוסי אף מוסיף שיש נזק בכיוון ההפוך, כלומר הדבורים מזיקות לחרדל. הנזק הוא בלשון המשנה: "שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלאי". לפירוש רש"י לגלוגי החרדל הם פרחיו. אכילת הפרחים גורמת לנזק שהרי ללא הפרחים אין פרי ואין זרעים.
על אף שהחרדל הוא ממשפחת המצליבים, ואינו ממשפחת הפרפרניים, ואם כן אינו מוגדר קטנית מבחינה בוטנית, לנוהגים בפסח איסור קטניות אין לאכלו.
ביבליוגרפיה: מ' רענן, פורטל הדף היומי.
שבי דרום, ת.ד 18, ד.נ הנגב, 8536900
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
