מילון ערכים לסדר זרעים

חזור למפתח הערכים

חרוב

 

אנגלית:  Carob, Locust treeשם מדעי: Ceratonia silique משפחה: הקטניות - Fabaceae

 

כללי

החרוב אינו נזכר בתנ"ך, אך הוא נזכר רבות במשנה ובתלמוד ובמקורות חז"ל השונים. ממצאים ארכיאולוגיים מצביעים גם כן על הימצאות חרובים בארץ ישראל מתקופת בית שני ואילך. חרובים גדלים בארץ לאורך החוף, בהר, בשפלה ובעמקים. באזורים מסוימים החרוב נפוץ מאוד, ואף חברת הצומח נקראת על שמו: "חברת החרוב ואלת המסטיק".

שמות של כמה יישובים בארץ קשורים לעץ החרוב ולפריו. בין אלה הוא מגדל חרובא, וכפר חרובא שמקומו מזוהה בדרום רמת הגולן, ועל-שמו נקרא הקיבוץ כפר חרוב.

כיום אין מטעי חרובים רציפים נפוצים בישראל. קק"ל משלבת נטיעת עצי חרוב בתוך יערותיה באזור השפלה ובמורדות המערביים של הרי יהודה, בירושלים, בכרמל ובגליל. בחורש הים תיכוני צומחים עצי חרוב שנשתמרו מן העבר או שנזרעו באופן טבעי במהלך השנים. השימוש המסחרי בפירות החרוב לא רב, עושים בו שימוש בעיקר צרכני מזון הבריאות.

החרוב הוא עץ ירוק עד בעל נוף רחב ומרשים בגודלו וביופיו, אשר מגיע לגובה של עד כ- 10 מ'. גודלו של העץ ונפח שורשיו הצריכו הרחקה יתרה, כפולה מההרחקה של אילנות מאכל, מבתי העיר ומבורות המים שמא יזיקו, וכן יש לגזמו במקרה שהוא מצל על חלקה שכנה כמובא במספר משניות במסכת בבא בתרא.

החרוב אף הוזכר כאחד העצים שהיו רגילים להשתמש בהם לצורך עצי המערכה כמובא בגמרא במסכת תמיד כט, ב.

לחרוב ערך תזונתי וקלורי גבוה והוא יכול לספק את הצרכים התזונתיים של האדם במשך פרקי זמן ארוכים.

 

אזכורו בסדר זרעים

במשנה בפאה ב, ד הובא שבשל גבהו הרם של החרוב, שניתן לראותו ממרחק רב, אפשר להשאיר פאה אחת בלבד מכל החרובים שבעיר, בשונה מזיתים שמהם יש להשאיר פאה מזיתים שבכל צד.

במשנה במסכת כלאיים א, ב הוזכר החרוב כמין שאינו כלאיים עם פול המצרי, במקרה זה לא מדובר באילן, אלא בסוג של ירק שפירותיו דומים לחרוב. לדעת ז' עמר כנראה מדובר בלובית ארוכת תרמיל.

החרוב הוא עץ ירוק עד (שעליו אינם נושרים בשלכת) ולכן מובא בתוספתא שביעית ה, יב שמכיוון שעליו מצויים על העץ כל השנה לא ניתן להבחין בין עלים הקדושים בקדושת שביעית לעלים שאינם קדושים ולכן אין חובה לבערם בזמן הביעור.

חיוב החרובים בתרומות ומעשרות: בירושלמי מעשרות א, א למדה הגמראמכך שהתורה כתבה "מפרי העץ" ולא כתבה בסתמא פרי העץ שלא כל פירות האילן חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות, ולכן חרובי שיטה וצלמונה וחרובי גדירה פטורים. נחלקו הרמב"ם והראב"ד בהלכות מעשר פרק א אם פטור זה הוא ביחס לכל החרובים, או רק לחרובים שהוזכרו בירושלמי.

מהתורה שיעור תרומה גדולה המיועדת לכוהן הוא כל שהוא, חז"ל הגדירו שיש לתת אחד מארבעים, אחד מחמישים או אחד משישים. במקרה של החרוב, מכיוון שאדם אינו מקפיד עליו וכנראה לא מדובר בפרי חשוב השיעור שיש לתת ממנו הוא השיעור הקטן ביותר – אחד משישים.

 

פריחת החרוב

פרחי החרוב מדיפים ריח אופייני וחזק המושך אליו חרקים. פריחתו העיקרית בסתיו, וזהו העץ הים תיכוני היחיד שפורח במועד זה. הפרחים אדומים או צהובים, ערוכים באשכולות או בשיבולים על ענפים בני שנתיים ויותר ולעיתים אף על הגזע. תופעה זו אופיינית לעצים טרופיים.

התפרחת של החרוב נקראת "לולבי החרובים", תפרחת זו עשירה בחלבונים וראויה למאכל על ידי כבישתה ביין או בשמן כמובא במשנת שביעית ז, ז. יש לעובדה זו כמה השלכות: אכילתם ביום כפור, קנייתם בכסף מעשר שני, קדושת שביעית, ועוד.

בהלכות שביעית קיים דין שאין לגרום להפסיד את הפירות, חז"ל קבעו בכל מין את שלב התפתחות הפרי שבו אסור לחתוך את העץ מכיוון שבכך הוא גורם להפסדת הפרי, בחרובים שלב זה נקרא "משישלשלו", כמובא במשנה שביעית ד, י, ומדובר בחנטה.

 

פרי החרוב

לאחר ההאבקה מתפתח תרמיל מוארך וקשה שאינו נפתח. במשך החורף הפרי קטן ורק בתחילת הקיץ הוא מגיע לגודלו הסופי ולצורתו כתרמיל בשרני בלתי נפתח שאורכו כ- 20 ס"מ ורוחבו כ-2 ס"מ. תהליך ההבשלה מסתיים בחודשים יולי-אוגוסט, בתחילה מופיעים על התרמילים הירוקים כתמים כהים, כמובא במשנה מעשרות א, ג. ובהמשך צבע הפרי הופך לחום-כהה ועוקצו חום כולו. שלב הגידול המחייב את הפירות בהפרשת תרומות ומעשרות נקרא עונת המעשרות. בחרובים, שלב זה הוא "משינקדו", כשיתחילו להתהוות על הפרי נקודות שחורות.

היו שנהגו לייבש את הפרי בציבורים בשדה או בראש הגג. הפירות מבשילים בדרך כלל בעונה אחת בכל הארץ, אי לכך הביעור שלהם בשנה השמינית הוא גם כן בזמן אחד, בשונה מעצים אחרים שבהם הביעור מתבצע לפי אזורי גידול שונים. זמן ביעור החרובים הוא זמן הביעור המאוחר מבין הפירות.

תכולת המים בפרי היבש והבשל נמוכה למדי ואולי מכאן שמו חרוב – יובש = חרבה, אם כי יש הסבורים שהשם ניתן על שום דמיון הפרי לחרב. הפרי מבשיל לאחר כשנה.

זרעי החרוב מעוגלים, צבעם חום, קליפתם קשה מאוד, ומרקמם חלק. הם בעלי משקל זהה בדרך כלל, בין 0.18 – 0.21 גרם, הם אינם מאבדים מים ומשקלם נשאר קבוע. עובדה זו הפכה אותם בימי קדם למידה אוניברסלית. ייתכן כי בימי המקרא הזרע נקרא גרה או קראט. זהו מקור המילה קראט (KARAT), שהיא יחידת משקל (חמישית הגרם – 200 מיליגרם), המשמשת עד היום להערכת מתכות יוקרה ואבנים טובות. מלבד הזרעים שבתוכו, מכיל התרמיל עסיס מתוק הנקרא "דבש חרובים". הפרי נאכל ע"י בהמה ואדם ונחשב כמאכל עניים וחייב מעשרות (מעשרות ג, ד; דמאי ב, א).

 

מקור הערך: אנציקלופדיה הלכתית חקלאית ערך 'חרוב'.

 

toraland whatsapp