הכמון הוזכר במשנת דמאי ב, א כאחד מהמינים שאם נרכשו בחוץ לארץ יש להפריש מהם מעשרות מדין "דמאי", ולא ניתן לתלות שהוא גדל בחוץ לארץ: "ואלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום הדבילה והתמרים והחרובים האורז והכמון האורז שבחוצה לארץ כל המשתמש ממנו פטור".
בירושלמי מבואר שאין הכוונה לכל סוגי הכמון, אלא רק לכמון שניתן להבחין באופן מיוחד שגדל בארץ ישראל (לשון הירושלמי היא שכמון שגדל בקיפרוס – מקום בחו"ל – הוא "עקום", לעומת הכמון שגדל בארץ שהוא "ישר").
הכמון הוזכר גם במשנת תרומות י, ד, כצמח שמוסיפים אותו לאש שמבעירה את התנור, והוא נותן טעם בפת. במקרה שנתנו כמון של תרומה בתוך התנור, הפת עצמה לא מקבלת את דין התרומה מכיוון שהפת לא קלטה את טעם הכמון אלא רק את ריחו: "תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו הפת מותרת שאין טעם כמון אלא ריח כמון".
הכמון הוזכר בספר ישעיהו (כח, כה) כחלק ממשל האיכר שמתאר את תהליך הכנת הקרקע לזריעה, ואת הזריעה עצמה. הרד"ק ביאר מדוע הכמון נזכר במשל זה: "והפיץ קצח וכמון – כי לכל אחד מן הזרעים יש משפט היאך יזרע והקצח והכמון צריך לזרען במקום שהעפר כתות הרבה ודק מאד".
במשנה בשבת מוזכר שימוש נוסף בכמון: מניחים את הכמון יחד עם איספלנית על מקום המילה כדי לרפא את פצע המילה.
הפרשנים השונים תמימי דעים כי הכמון שהוזכר במשנה הוא צמח הכמון שמוכר לנו כיום, Cuminum cyminum. אחד הממצאים המוקדמים ביותר לכמון הוא באתר הארכאולוגי עתלית-ים (הסמוך לעתלית). זרעי כמון אף נמצאו במספר אתרים ארכיאולוגיים בסוריה ובמצרים.
הכמון הוא צמח תבלין חד-שנתי ממשפחת הסוככיים. תפוצתו הטבעית היא ממרכז אסיה. הכמון כצמח תרבות צריך קיץ ארוך של כשלושה עד ארבעה חודשים עם טמפרטורת יום של 30 מעלות בממוצע.
הכמון צומח עד לגובה של 30–50 ס"מ, דומה בצורתו לצמח הקימל ועליו גזורים או מנוצים. הפרחים הם קטנים ולבנים או ורודים. הפירות הם דו-זרעונים בצורת סהר וגודלם כ-2 מילימטר. צמח הכמון צומח במקומות חמים ובשמש מלאה, בקרקע חולית ומנוקזת היטב. פירות הצמח משמשים להפקת תבלין הכמון (בכל פרי יש זרע אחד).
המרכיב העיקרי בשמן האתרי של הכמון הוא קומינל (cuminaldehyde).
שבי דרום, ת.ד 18, ד.נ הנגב, 8536900
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
