כלאים א, ו: הזאב והכלב כלב הכופרי והשועל העזים והצבאים היעלים והרחלים הסוס והפרד הפרד והחמור החמור והערוד אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה.
כלאים ח, ו: שור בר מין בהמה ורבי יוסי אומר מין חיה כלב מין חיה ר"מ אומר מין בהמה חזיר מין בהמה ערוד מין חיה הפיל והקוף מין חיה ואדם מותר עם כולם למשוך ולחרוש ולהנהיג.
הערוד הוזכר פעם אחת בלבד בתנ"ך, ביחד עם הפרא: "מי שלח פרא חופשי, ומוסרות ערוד מי פיתח" (איוב לט, ה).
הן במשנת כלאים, והן בגמרא במסכת ברכות מוזכר הערוד כבעל חיים הדומה לחמור. בדיני כלאים, הדין הוא שלמרות הדמיון ביניהם אסור להרביעם זה בזה משום איסור כלאים. וכן מובא בתוספתא שאסור לרתום חמור וערוד יחדיו, ויש בכך משום איסור "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו".
במסכת ברכות הובא שההבחנה בין החמור לערוד היא מדד לכמות האור הנצרכת כדי להבחין בין תכלת ללבן, הסימן לכך שכבר התחיל היום ומותר לקרוא קריאת שמע של שחרית. מובן, אם כן, שמדובר בשני מינים דומים שנצרכת רמה מסוימת של אור כדי להבחין ביניהם.
במשנה במסכת כלאים בפרק ח הובא שהערוד הוא "מין חיה", מתוך שהמשנה הוצרכה לבאר את מין הערוד, מובן שהחמור שהוזכר עמו הוא מין בהמה. ההבדל בין חיה לבהמה הוא שחיה הוא שם כולל לבעל חיים שאינו מבוית, לעומת בהמה שהוא שם כולל לבעל חיים מבוית (אנציקלופדיה תלמודית).
הערוד הוא בעל חיים ממשפחת הסוסיים (Equidae), והוא מזוהה כאחד משלושת הקבוצות של מיני החמור. ישנו קושי רב לזהות בוודאות אם הערודים שמוכרים בימינו הם אותם ערודים שהוזכרו במשנה, אולם, לדעת רוב הפרשנים והחוקרים הערוד הוא מין של חמור בר, אלא שנחלקו הדעות בפרטים: יש סוברים כי החמור והערוד הם שני זנים של חמור הבר השונים במקצת זה מזה וכי הערוד הוא- Equus hemionus onager- אונאג'ר, ואילו החמור הואEquus Kiang אוEquus asinus . או שמדובר בחמור-הבר האפריקאי. ויש סוברים שהערוד הוא שם נרדף לפרא, וכי מדובר באותו מין. לדעת רבים מהחוקרים, חמור הבית כפי שמוכר לנו כיום בוית מהערוד.
הערוד נראה כחמור בעל ראש גדול ואפרכסות אוזניים ארוכות. הוא חי בערבות, באזורי מדבר, במישורים ובאזורים מבותרים ומטפס היטב במדרונות תלולים. מסיבה זו החמור שבויית ממנו יעיל יותר בטיפוס בהשוואה לסוס. הערודים מסוגלים לשרוד בתנאי מדבר קשים בהסתפקם במזון דל ביותר ובמים מועטים. כדי לשרוד ימים חמים על הערודים להסתתר רוב היום בצל עצים או סלעים. הערודים זקוקים לשתיית מים סדירה לפחות אחת לשלושה ימים. בתקופות בצורת הם נאלצים לנדוד למרחקים בחיפוש אחר מזון ומים. יכולתם של הערודים לעמוד בתנאים קשים תורמת אף היא ליתרונות של החמורים שבויתו מהם כבהמת עבודה.
הערוד היה מצוי בעדרים קטנים באזורנו ובמיוחד במדבר סוריה ובערבות מסופוטמיה ופרס, בראשית המאה העשרים עדיין היו מצויים ערודים במדבר סוריה ומשם היו עוברים לעתים לעבר הירדן המזרחי. בעבר ניסו לביית את הערוד ולאלפו ונשתמרו ידיעות על רתימת מרכבות ורכב מלחמה לחמורי בר, אבל משנתברר כי הסוסים יצלחו יותר לשימוש חדלו מניסויים אלו בחמורי הבר. גם בגמרא מסופר על אבני ריחיים שהניעו ערודים (ע"ז טז, ב), ובשר הערוד נחשב למאכל תאווה לאדם וגם לאריות בזירות רומיות (מנחות קג, ב).
הערודים הושבו בתשל"ג לחי בר ביוטבתה, אך עדיין לא הושבו לטבע.
מקורות הערך:
ערך "חמור" וערך "ערוד", אנציקלופדיה מקראית, ירושלים תשל"ב.
החי והצומח של ארץ-ישראל: אנציקלופדיה שימושית מאויירת, רעננה 1988, כרך 7.
י' פליקס, בעלי החיים שבתשובת ה' לאיוב, נתיבות לתרבות ולחינוך תורניים בתפוצות, ירושלים תשל"ז
מ' רענן, פורטל הדף היומי, "חמור וערוד – בין זאב לכלב", וכן: "שדומה לערוד במדבר – ערוד".
ז' עמר, "פרא וחמור ומה שביניהם", לשוננו עו (תשע"ד), עמ' 265-283.
שבי דרום, ת.ד 18, ד.נ הנגב, 8536900
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
