מילון ערכים לסדר זרעים

רגלת הגינה

רגלת הגינה  Portulaca oleracea, חלגלוגות, פרפחינה

שם בערבית: רִגְ'לֶה, בָּקְלֶה, פַרְפָחִינָה

תיאור בוטני

רגלת הגינה היא צמח חד-שנתי ממשפחת הרגלתיים (Portulacaceae). זהו צמח קיצי שרוע, גבעוליו ועליו בשרניים. רגלת הגינה פורחת במשך רוב השנה, משבט עד תשרי. הפרח צהוב, פתוח רק בבוקר, ושעותיו ספורות – כבר באותו יום הוא נובל, חלק מהפרחים אף אינו נפתח. רגלת הגינה תורבתה באירופה ונחשבת כאחד משמונת מיני הצמחים השכיחים ביותר בעולם. בסוג מאה מינים, בארץ גדל רק מין אחד, שככל הנראה הוא מין פולש, ולא מין מקורי שגדל בארץ. רגלה גדולת-פרחים משמשת גם כצמח הנשתל בגינות נוי. שם המין מציין את שכיחותו בגינות, שם הוא נפוץ כעשב רע שקשה להיפטר ממנו. הצמח משתלט בעזרת גבעוליו הארוכים. גבעולים אלו יחד עם העלים המזכירים בצורתם כף רגל העניקו לרגלה את שמה.

רגלת הגינה דורשת לנביטתה קרקע לחה, אור ומידות חום גבוהות, תנאים שמתקיימים בשדות ובגינות מעובדות ומושקות בקיץ. באין מתחרים עשויים פרטים של רגלת הגינה להגיע לממדים גדולים. א' דנין מציין כי צמח זה הוא אחד הצמחים שמתפשטים בקלות בגדות הכנרת בשנים שבהן מפלס הכנרת יורד.

רגלת הגינה משמשת מאכל לאדם (סלט, קציצות, חמיצה ועוד) ובארץ-ישראל שימשה בעבר להאבסת תרנגולות. הרגלה מקובלת מאוד על ערביי הארץ ועל עדות ישראל כירק בר המשמש למאכל.

זיהוי הרגלה 

הרגלה מופיעה כמה פעמים במסכת שביעית, המשנה (פ"ז מ"א) ציינה רשימה של צמחים שיש לנהוג בהם את כל דיני השביעית, אחד מצמחים אלו הוא הרגילה: "כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה... יש לו שביעית... והרגילה". לדעת רבים מהפרשנים במקום ה"רגילה" מזוהה כ"חלגלוגות".

אזכור נוסף מובא במשנה נוספת (פ"ט מ"ה), וממנה ניתן אף ללמוד על מבנה הצמח: "רבי שמעון אומר כל ירק אחד לביעור, אוכלין ברגילה עד שיכלו סגריות מבקעת בית נטופה", מפרש הרמב"ם במקום:

"ורגילה, 'אלרגלה' וכבר פירשנוה. ויש בה רירית מרובה ולפיכך מתקיימת בארץ, ואם כלתה ממקום זה, הרי היא מצויה במקום אחר שהוא לח יותר ממנו, אע"פ שאין אנו רואין אותה אפשר שהיא באיזה מקום נסתר לפי שכך הוא דרך הצמח הזה, ויודע שכבר יבשה מכל המקומות ושלא נשאר ממנה כלום כשייבש ירק פלוני מבקעת בית נטופה והיא ארץ לחה מאד ולפיכך נקראת בית נטופה, וגם אותו ירק מתקיים בארץ והוא הסנריות, והיה ידוע באותו המקום ואין אנו מכירים אותו".

תיאורו של הרמב"ם, "ויש בה רירית מרובה", הולם היטב את העובדה שגבעולי הרגלה ועליה עסיסיים ובשרניים.

כאמור, הרגלה מזוהה כחלגלוגות, בגמרא בראש השנה כו, ב מובא שתלמידי החכמים לא ידעו מהם החלגלוגות, עד ששמעו את שפחתו של רבי שראתה מישהו שמפזר את הפרפיחנים, ואמרה לו: "עד מתי אתה מפזר חלוגלוגך?" ואם כן ישנה הקבלה נוספת בין הרגלה, החלוגלגות והפרפחינים. הקבלה זו בין חלגלוגות לפרפחינים מובאת גם בירושלמי במסכת עירובין. אי לכך לדעת רבים הצמחים "רגילה", "חלגלוגות" ו"פרפחינא" המופיעים בספרות חז"ל מזוהים ככל הנראה עם רגלת הגינה, ומדובר בשמות נרדפים לאותו צמח וכך מזהים אותו רוב הפרשנים והחוקרים. ז' עמר מדייק מדברי הרמב"ם שהחלגלוגות היה שמו של הזן המתורבת שעליו רחבים, ואילו זן הבר שעליו קטנים יותר נקרא פרפחינה או רגלה.

מין זה הוזכר בעוד כמה מקומות, בגמרא בעירובין כח, א הם הוזכרו כמין מאכל שניתן להשתמש בו לצורך עירובי חצרות, אחד התנאים לכך הוא שבני החצר ישתתפו ביניהם בדבר מאכל.

מתוך דברי המשנה בשביעית (פ"ז מ"א) המכלילה את הרגלה בקבוצת הצמחים "כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה" אנו לומדים שהרגלה ראויה למאכל אדם.

הרגלה צמחה בדרך כלל כצמח בר ולכן סתמה מן ההפקר ופטורה ממעשרות: "הפיגם והירבוזין השוטים והחלגלוגית כוסבר שבהרים והכרפס שבנהרות והגרגר של אפר פטורין מן המעשרות ונלקחין מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהם נשמר וכו'" (שביעית ט, א)

הרגלה אף נמנית עם חמשת הדברים המביאים את האדם לידי טומאה: "תנו רבנן: חמשה דברים מביאים את האדם לידי טומאה, ואלו הן... וחלגלוגות" (בבלי יומא יח, ב).