מילון ערכים לסדר זרעים

שדה לבן

מקורות שהוא מוזכר בהם:

שביעית ב, א:  עד אימתי חורשין בשדה הלבן ערב שביעית עד שתכלה הליחה כל זמן שבני אדם חורשים ליטע במקשאות ובמדלעות אמר ר' שמעון נתת תורת כל אחד ואחד בידו אלא בשדה הלבן עד הפסח ובשדה האילן עד עצרת.

הגדרתו

שדה הלבן הוא שדה שזורעים בו תבואה וקטנית, הוא נקרא כך מכיוון שאין בו אילנות ולכן אין בו צל. אפשרות נוספת למקור כינוי זה היא שכשהתבואה מבשילה היא נראית לבנה.

לדעת פליקס, רוב השדות בארץ בזמן המשנה היו שדות בעל, דהיינו שדות המבוססים על מי הגשמים ולא על השקיה. מכיוון שבארץ ישראל עונת הגשמים היא בחורף בלבד, וכן השקיית השדות היא מורכבת בשל הקושי הרב להוביל את המים מהנחלים או הבארות אל השדה, קיים צורך משמעותי להגיע לניצול מיטבי של הגשמים. חלק מכך הוא ניצול מיטבי של רטיבות הקרקע, שדה הלבן הוא שדה בעל שזרעו בו תבואה.

בירושלמי מובא שחרישה בשדה הלבן היא מכיוון שהבעלים מעוניין לזרוע בשדה זה, לכן מותר לחרוש בו בערב השמיטה רק כאשר תיתכן אפשרות לזרוע בשדה זה בשנה השישית. המדד להיתכנות הזריעה הוא הרטיבות שקיימת בקרקע. כל עוד ישנה רטיבות ניתן לזרוע בשדה, ולכן מותר לחרוש אותו, אך כשאין רטיבות, לא ניתן לזרוע ולכן ניכר שהחריש הוא לצורך השמיטה ולא לצורך השנה השישית.

גם כיום ישנם גידולי קיץ, כגון תירס וסורגום, שנזרעים לקראת סוף החורף, קרוב לזמנם של הגשמים האחרונים של החורף, ולעתים די בתזמון נכון של הזריעה, כשהאדמה רוויה דיה, כדי שלא יהיה צורך להשקות שוב את השדה לאחר הזריעה.

הרבצה

פעולה נוספת שנעשתה בשדה הלבן היא "הרבצה", כמובא בגמרא במועד קטן ו, ב. מטרת הפעולה היא השקיית השדה בכמות מסוימת של מים כדי לגרום לזרעים המצויים שם לנבוט. לדעת פליקס, מטרת "ריבוץ העפר", שהוזכר במשנה שביעית ב, י, שנחלקו רבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקב האם מותר לרבץ את העפר בשביעית, היא השקיה מוקדמת בזמן שאין בשדה גידולים, כדי להנביט את עשבי הבר ולרכך את האדמה, וכך להקל על החרישה לאחר מכן ולהמית את עשבי הבר.

ציד האישות

דין נוסף הקשור לשדה הלבן הוא ציד האישות (החולד) ממנו. לדעת תנא קמא (מו"ק ו, ב) מותר לצוד את האישות במועד ובשביעית כרגיל, אך לדעת חכמים מותר לצודה רק שלא כדרכו, אך משדה האילן מותר לצודה כרגיל, אולם אישות הקרובה לשדה אילן מותר לצודה כרגיל גם משדה לבן.

החולד הוא בעל חיים שהתזונה המרכזית שלו היא שורשים, פקעות ובצלים, וייתכן כי שורשי התבואה הגדלים בשדה לבן בלבד אינם מהווים מזון מספק עבורו, לכן הנזק שהוא יוצר שם אינו משמעותי, לעומת שדה אילן, שבו שורשי האילנות משמעותיים יותר, הנזק גדול יותר ולכן מותר להשמידו כרגיל אם הוא מזיק שם.

מקורות הערך:

י' פליקס, החקלאות בא"י בימי המקרא, המשנה והתלמוד, ירושלים תש"ן.

י' פליקס, ביאור למסכת שביעית, ירושלים תש"ם.

מ' רענן, פורטל הדף היומי, צדין את האישות ואת העכברים משדה האילן ומשדה הלבן – חולד.