סימן קא - פשיעה בגביית חוב במושב

 

ראשי פרקים:

        שאלה (טענת התובע)

       א. סוגיית האפוטרופוס והרועה

       ב. מיהו הנתבע

       ג. פשיעתו של הרועה

       ד. רשלנותו של התובע

       תשובה

       מסקנות

 

* * *

 

שאלה (טענת התובע)105

קניתי משאית ושילמתי עבורה כ-150,000 שקל. מהם כ-100,000 עבור המשאית עצמה ו-50,000 נוספים על חשבון עגלה ותוספות מתוצרת הארץ. שילמתי מס-ערך-מוסף על כל ההוצאות. עפ"י הנוהג מחזירים את המע"מ תוך ששה חודשים מיום הקניה. לשם כך מסרתי את הקבלות למזכיר הכפר כדי שיטפל בהחזר המס. מזכיר הכפר מסר את הקבלות כמות שהן להנהלת חשבונות לשם טיפול בהחזר המס. הקבלות היו משני סוגים: קבלה על הוצאות רגילות כמקובל, ושטר המכר של המשאית. בהנהלת חשבונות לא היו רגילים לסוג האחרון, ולכן טיפלו רק בקבלות הרגילות וביקשו עליהן החזר מס; ואכן המע"מ על העגלה והתוספות הוחזר במועד.

כששאלתי את המזכיר אם המע"מ הוחזר, ענה הנ"ל שאכן הוא הוחזר. אך לא שמתי לב שעל החשבון העיקרי לא הוחזר המע"מ. סמכתי על המזכיר ולא עיינתי בגוף החשבון. הטעות נתגלתה בביקורת מע"מ שהיתה בכפר; ולמרות שהדבר נתגלה כעבור ששה חודשים, הוגשה בקשה מיוחדת להחזר המע"מ לפנים משורת הדין בגלל הטעות. כעבור שנה מיום קניית המשאית אכן הוחזר המע"מ גם על המשאית, אולם בערכים של יום התשלום ובהפסד של כ-20% מערך הקניה. אני מאשים את המזכיר בכך שהתרשל במילוי תפקידו ובגללו נגרם לי הפסד, ולכן אני תובע את הכפר. הכפר צריך לפצות אותי על הפסד זה.

מזכיר הכפר תבע את הנה"ח לפצות את התובע. אולם זו טוענת שהטעות נגרמה בגלל שהקבלות היו נדירות, ואין היא רואה את עצמה אחראית לטעות; מה גם שהתובע לא התענין בנעשה בחשבון וסמך על המזכיר והנה"ח.

א. סוגיית האפוטרופוס והרועה

נראה לענ"ד שהדבר דומה למה שנאמר בסוגיא בב"מ (מ"ב ע"ב):

ההוא אפוטרופא דיתמי, דזבן להו תורא ליתמי, ומסריה לבקרא (רועה בקר). לא הוו ליה ככי ושיני למיכל, ומית.

אמר רמי בר חמא: היכי נדיינו דייני להאי דינא? נימא ליה לאפוטרופא זיל שלים אמר: אנא לבקרא מסרתיה. נימא ליה לבקרא זיל שלים אמר: אנא בהדי תורא אוקימתיה, אוכלא שדי ליה, לא הוה ידעינן דלא אכל.

ומסיקה הגמ':

מכדי בקרא שומר שכר דיתמי הוא, איבעי ליה לעיוני אי איכא פסידא דיתמי.

א"כ הרועה חייב משום שהיה צריך לשים לב אם לשור יש שיניים או לא. ואילו האפוטרופוס פטור משום שמסר לרועה. אף בנד"ד המזכיר דומה לאפוטרופוס, והנה"ח לרועה; והאחריות נופלת על הנה"ח. אלא שבאמת צ"ע מדוע הרועה אחראי יותר מהאפוטרופוס?

וכבר הוקשה הדבר לראשונים במקום. והרמב"ן (ד"ה מכדי) מסביר כך את הפטור של האפוטרופוס:

ואפשר משום דלא מינכר ביה שאוכלין בהנהו ככי דהוו ליה. ומזה שלא אכל ומת, איגלאי מילתא דמשום ככי דלא הוו ליה מית; או שהדבר צריך לבקיאין, ורוב אינן בקיאין, ואין כאן פשיעה.

ואחרים אמרו דמילתא דלא שכיחא הוא, ולא היה ליה לאסוקי אדעתיה שמא ניטלו שיניו, ולא הוה ליה לעיוני, אלא בתר דהוה ברשותיה הוה ליה לעיוני אי אכיל אי לא.

לפי התירוץ הראשון, צריך לשים לב גם לדבר שאינו שכיח; ואם לא שם לב לכך הרי הוא פושע, חוץ מדבר שצריך בקיאות מיוחדת. ולפי התירוץ השני, כל דבר שאינו שכיח אינו פשיעה.

ועל התירוץ השני קשה: א"כ מדוע הרועה חייב יותר מהאפוטרופוס, הרי מקרה זה אינו שכיח, ולכן אינו פושע? את הקושיא הזאת מתרץ הרמב"ן בהמשך דבריו, ואומר שהוא משום שיהוי הזמן. מכיון שהשור היה אצל הרועה זמן רב, יכול היה לשים לב לכך שהשור אינו אוכל. מה שאין כן באפוטרופוס, שלא היה יכול לשים לב לכך בזמן הקצר שהשור היה אצלו.

ולפי התירוץ הראשון של הרמב"ן, צ"ע בנד"ד, אם יש כאן פשיעה של המזכיר או של הנה"ח, שאע"פ שהדבר לא שכיח היו צריכים לשים לב אליו? אולם יתכן שמכיון שהנוהג הוא שהמזכיר אינו רואה את עצמו אלא בלדר להעברת החשבוניות לא היה צריך לשים לב אליהן. אך הנה"ח בוודאי חייבת לפי זה. ולפי התירוץ השני גם הנה"ח פטורה, מפני שהחשבוניות היו אצלה רק לעיון חד-פעמי; ומכיון שהדבר נדיר לא שמו לב, ואין כאן פשיעה.

ועוד, בשור שאינו אוכל, הימצאותו במשך זמן רב אצל הרועה חייבת להביא אותו לתשומת לב לתופעה שאינו אוכל. אך בקבלה הנמצאת בהנהלת חשבונות אורך הזמן אינו מעלה ואינו מוריד.

נמצא איפוא שהמזכיר בוודאי פטור, הן לפי התירוץ הראשון והן לפי התירוץ השני. ואילו הנה"ח חייבת לפי התירוץ הראשון בלבד, ולפי התירוץ השני היא פטורה; וא"כ יש כאן ספק. אלא שהנה"ח טוענת טענה חזקה: מדוע בעל החשבון לא שם לב? וזו טענה שאין עליה תשובה, ולכן נראה שיש לפטור את הנה"ח מתשלום.

ב. מיהו הנתבע

זאת ועוד. התובע נמנע במפורש לתבוע מישהו מסויים. הוא לא תבע את המזכיר, ולא את עובדי הנה"ח, אלא את המוסדות: הכפר, הנהלת החשבונות. ולכן נראה לענ"ד שהוא ויתר בכך על התביעה מהאשם העיקרי לטענתו (עי' כפות תמרים סוכה ל"ד ע"ב במשנה).

בנוסף לכך, עפ"י ההלכה המוסדות אינם חייבים על נזקי העובדים. עפ"י ההלכה העובד הוא האחראי לשלם את הנזק. אלא שהנוהג שהתפשט כיום, לפטור את העובד, הוא לפנים משורת הדין, כמסופר במעשה דרבה בר רב חנן (ב"מ פ"ג ע"א). ומכיון שכך אין לחייב את המוסדות על נזקי העובדים.

מיהו יש לומר שהנוהג לפטור את העובד מנזקים שגרם תוך כדי עבודתו מטיל את האחריות על המעביד שהוא ישלם. ואע"פ שלפי ההלכה אין המעביד צריך לשלם את נזקי העובד וכך מבואר בב"ק (ד' ע"א), שאפילו עבד ואמה שהזיקו, אין רבם חייב לשלם משום שהם בני דעת מ"מ הנוהג הקיים כיום מטיל את האחריות על המעביד. ולכן היה מקום לחייב את הכפר או את הנה"ח בתשלום.

ג. פשיעתו של הרועה

והנה צ"ע בגוף הסוגיא בב"מ (מ"ב ע"ב). הגמ' אומרת על הרועה: "מכדי בקרא שומר שכר דיתמי הוא, איבעי ליה לעיוני". מדוע הנחת הקושיא צריכה להתבסס על כך שהוא שומר שכר, הרי אפילו אם היה שומר חינם היה חייב בפשיעה? וכתבו התוס' (ב"מ מ"ב ע"ב ד"ה נימא) שהאפוטרופוס עצמו היה חייב בפשיעה אלמלא טענתו "אנא לבקרא מסרתיה". וקשה: הרי האפוטרופוס הוא שומר חינם, וחיובו הוא בפשיעה בלבד, ומדוע הרועה חייב רק משום שהוא שומר שכר?

וצריך לומר שרמת החיוב בפשיעה היא יחסית, והיא תלויה ברמת השמירה שהתחייב בה. שומר חינם חייב רק בפשיעה חמורה, ואילו שומר שכר חייב גם בפשיעה קלה יותר. שהרי גניבה ואבידה, יש בהן צד פשיעה, אלא שאין די בפשיעה זו לחייב שומר חינם, אולם שומר שכר חייב בה. וכמו שמצינו בתוס' (ב"מ פ"ב ע"ב ד"ה וסבר) לענין נתקל פושע או טבח אומן שקלקל, שזהו כעין גניבה או אבידה; ולכן שומר שכר נחשב לפושע ושומר חינם אינו נחשב לפושע. ועי' רש"י (ד"ה ומשלם), שכתב: "וכאן אין פשיעה כל כך".

וא"כ יש לומר שהוא הדין כאן: הרועה לא פשע לגמרי, שהרי הניח את השור בין השוורים ונתן לו לאכול עם כולם, אך מאחר שהוא שומר שכר, היה עליו לשים לב יותר; ומכיון שלא שם לב במיוחד הרי הוא נחשב לפושע כעין גניבה ואבידה. לעומת זאת המצב באפוטרופוס חמור יותר: אלמלא טענתו "אנא לבקרא מסרתיה" הוא היה יכול לדעת אם אוכל או לא, כי היה לו רק שור אחד, ואם לא שם לב אליו הרי הוא פושע גמור; ואפילו אם היה שומר חינם, היה חייב (וכך משמע מדברי הרשב"א, ד"ה מכדי).

ולפי זה יש להקשות על מה שכתבנו: אמנם המזכיר דומה לאפוטרופוס; אולם הוא שונה ממנו, שכן הוא מקבל שכר, והיה עליו לשים לב יותר. אלא שטענת האפוטרופוס "אנא לבקרא מסרתיה" נכונה גם כאן: "אנא להנה"ח מסרתיה"! וזו טענה טובה גם לשומר שכר. ובפרט שכאן התובע עצמו לא שם לב, ואינו יכול לבוא בטענות למזכיר שישים לב יותר ממנו.

ד. רשלנותו של התובע

והנה המזכירות טענה שהתובע עצמו לא דאג לברר אם קיבל החזר מע"מ, ומשום כך אין לו זכות לבוא בטענה על המזכיר או על הנה"ח. טענה זו, יתכן שהיא תלויה במחלוקת המג"א והחוק-יעקב בהל' פסח (או"ח סי' תמ"ג):

לדעת המג"א (ס"ק ה'), שומר שלא מכר את חמצו של המפקיד לפני פסח, נחשב לפושע, וחייב לשלם למפקיד את הנזק שנגרם לו. והביא ראיה ממסכת ב"מ (צ"ג ע"ב), שם נאמר ששומר חינם שהיה יכול להציל ולא הציל, נחשב לפושע, וחייב. ואע"פ שגם המפקיד היה יכול למכור את החמץ, אין לנפקד לסמוך על המפקיד, והוא היה חייב למכור את החמץ.

החוק-יעקב (ס"ק ח') חולק וסובר שמכיון שהמפקיד היה יכול למכור ולא מכר אינו יכול לבוא בטענות אל השומר שלא מכר, והשומר פטור. אלא שנימוקו של החוק-יעקב הוא שהשומר חייב למכור את החמץ רק מדין השבת אבידה: ושומר אבידה שלא הציל את האבידה עבר עבירה אולם פטור מלשלם. ולפי זה, מי שתפקידו לטפל ברכוש זולתו ולדאוג להחזר המע"מ זוהי אחריותו. ואינו דומה לשומר שאינו חייב אלא לשמור, וכשנשקפת סכנה לרכוש אינו חייב למוכרו אלא כמשיב אבידה, וכמו שכתב בשו"ע הגר"ז (סעי' ט'). מה שאין כן במי שכל תפקידו הוא לטפל ברכוש ולמנוע ממנו נזק, שזוהי אחריותו; ולכן יש לומר שהוא חייב לשלם.

אולם בהמשך הדברים הביא החוק-יעקב את דברי הרמב"ם (הל' שאלה ופיקדון פ"ז ה"ד) והשו"ע (חו"מ סי' רצ"ב סעי' ט"ז), שאם המפקיד היה עם השומר באותה מדינה הרי זה לא יגע בו אע"פ שאבד. וטעם הדבר הוא משום דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה, וכאבידה מדעת דמי. וא"כ בנד"ד, שהבעלים נמצאים כאן ולא העירו דבר על המע"מ, הם שהפסידו על עצמם.

אך נראה שאעפ"כ אין המקרים דומים: שם, שהפירות נרקבים, או חמץ בערב פסח, כשהמפקיד יודע מה עלול לקרות לרכושו והוא לא נוקף אצבע הרי זו אבידה מדעת. אך בנד"ד, שהתובע לא ידע מהנעשה, אינו כאבידה מדעת. אם כי יש מקום להתפלא עליו ששאל את המזכיר אם המע"מ הוחזר, והמזכיר אמר לו שכן, והוא לא טרח לשאול כמה הוחזר לו. אך מ"מ אין הדבר דומה לאבידה מדעת. ובפרט יש לומר שהחבר בדרך כלל סומך על המזכיר שהוא יטפל בענייניו הכספיים. אלא שבנד"ד המזכיר עצמו לא ידע שיש כאן מקרה מיוחד המחייב טיפול מיוחד, והוא פעל בתום לב.

תשובה

המזכיר פטור מאחריות לנזק. אמנם אי אפשר לומר שהיתה כאן אבידה מדעת. אך עדיין קיים הנימוק האחר שהעלינו, שהמזכיר לא יכול היה לשים לב, עפ"י שיטת עבודתו, שהמקרה מחייב טיפול מיוחד; ולכן יש לפטור את המזכיר מאחריות לנזק. ולגבי הנה"ח יש ספק אם היא חייבת. ומכיון שהמוציא מחבירו עליו הראיה, אין לחייב אותה בתשלום מעיקר הדין.

מסקנות

א. שכיר שהזיק לאדם אחר במהלך עבודתו חייב לשלם את הנזק. לפי הנוהג המקובל כיום, ששכיר אינו משלם, חובת התשלום מוטלת על המעביד.

ב. הגדרת "אונס" ו"פשיעה" בחיובי שומרים היא יחסית למידת האחריות שקיבלו על עצמם.

ג. שומר אינו חייב לעשות במקום המפקיד דברים שהיה עליו לעשות בעצמו.

 

 

 

 

105 אדר תש"ן.