סימן קי - שואל מכונית שלא מדעת הבעלים

 

ראשי פרקים:

 

       שאלה

       א. גונב על מנת למיקט ושואל שלא מדעת

       ב. חובת התשלום מדין גזלן

       ג. חובת התשלום מדין גנב

       ד. חיוב תשלומי כפל

       ה. גונב על-מנת להחזיר, מהתורה או מדרבנן?

       תשובה

       מסקנות

 

* * *

 

שאלה 114

אדם אחד נטל את מכוניתו של חבירו ללא רשות, והחזיר אותה לאחר מכן. מה דינו? בעל המכונית תבע את הגנב בפני המזכירות ודרש שיענישו אותו. ואכן מזכירות הכפר ראתה את המעשה בחומרה רבה, וביקשה להעניש את אותו חבר. אמנם אין דיני קנסות בימינו, אך אם נניח שיש למזכירות סמכות להעניש גנבים, האם היא רשאית לקנוס אותו בכפל, דהיינו: לשלם סכום השווה לערך מכונית, או משהו דומה לזה?

א. גונב על מנת למיקט ושואל שלא מדעת

כדי לעמוד על דינו של השואל שלא מדעת, יש לעיין במה שנאמר במסכת ב"מ (ס"א ע"ב) בענין דומה:

"לא תגנובו" דכתב רחמנא (ויקרא י"ט י"א), למה לי? לכדתניא: "לא תגנובו" על מנת למיקט (לצער). "לא תגנובו" על מנת לשלם תשלומי כפל (רש"י: שרוצה לההנותו, ויודע בו שלא יקבל).

ונראה לענ"ד ששואל שלא מדעת חמור מגונב על-מנת להקניט או על-מנת לשלם כפל. והראיה ששואל שלא מדעת חייב באונסין (ב"מ מ"ג ע"ב; רמב"ם הל' גזילה פ"ג הט"ו). ואילו בגונב על- מנת למיקט יש מחלוקת בין הפוסקים אם חייב באונסין: בקצוה"ח (סי' שמ"ח ס"ק א') הסתפק בשאלה זו, ודעתו נוטה לפטור. וכן פסק בערוה"ש (סעי' ג'), שפטור. ועי' חזו"א (ב"ק סי' כ' ס"ק ד' ד"ה נחית), הסובר שגונב על-מנת להחזיר חייב באונסין.

וכתב בטבעת החושן (סי' שמ"ח ד"ה והיה) שהסברא נותנת ששואל שלא מדעת חמור יותר מגונב על-מנת למיקט, כי שואל שלא מדעת מתכוון להשתמש בחפץ הגזול, בעוד שגונב על-מנת למיקט אינו מתכוון כלל להשתמש בחפץ הגזול. וגם החזו"א יודה לו, שלא חייבו באונסין אלא את המשתמש בגזלה. וא"כ יתכן שאינו עובר מהתורה, וחיובו באונסין הוא בגלל שימושו בחפץ. ולפי זה מי שסובר שגונב על- מנת למיקט עובר על "לא תגנובו" מהתורה (כפי שמשתמע מהסוגיא בב"מ), ק"ו לשואל שלא מדעת, שחייב מהתורה.

אמנם הלח"מ (הל' גניבה פ"א ה"א) כתב שגונב על-מנת למיקט אינו עובר מן התורה. ודייק זאת מלשון הרמב"ם (הל' גניבה פ"א ה"ב) והשו"ע (סי' שמ"ח סעי' א'):

ואסור לגנוב דרך שחוק או לגנוב על-מנת להחזיר או על-מנת לשלם... הכל אסור, שלא ירגיל עצמו בכך.

אך גם בעלי דעה זו, יתכן שיודו בשואל שלא מדעת ויאמרו שהאיסור הוא מן התורה.

אמנם ממה שכתב הראב"ד (מובא בשטמ"ק ב"ק צ"ז ע"א ד"ה אי) משמע שזה ששואל שלא מדעת הוא גזלן זהו רק קנס מדרבנן, ולדעתו צריך לומר שק"ו שגונב על-מנת למיקט אינו אסור אלא מדרבנן. אך יש לומר שאף אם אין ק"ו, לכל הפחות נראה ששניהם שווים; ואין סברה להקל בשואל שלא מדעת יותר מאשר בגונב על-מנת למיקט.

וא"כ יתכן לומר שגם גונב על-מנת למיקט וגם שואל שלא מדעת אסורים מדרבנן, וייתכן לומר ששניהם אסורים מהתורה, וייתכן גם לומר שגונב על-מנת למיקט הוא מדרבנן ושואל שלא מדעת הוא מהתורה. ועכ"פ לא מסתבר לומר ששואל שלא מדעת קל יותר מגונב על- מנת למיקט. (ועי' לקמן אות ה', שם הבאנו מהאנציקלופדיה התלמודית שגונב על-מנת להחזיר קל יותר מגונב על-מנת למיקט; שם אינו מתכוון להשהות את הגניבה אצלו, אך כשמשתמש בגניבה בוודאי דינו חמור יותר מגונב על-מנת למיקט).

ב. חובת התשלום מדין גזלן

לאור מה שאמרנו, שדינו של השואל שלא מדעת הוא לפחות כמו גונב על-מנת למיקט, צ"ע, איזה תשלום יש להטיל על אותו חבר שלקח את מכוניתו של חבירו?

נאמר במסכת ב"ק (צ"ז ע"א):

איתמר: התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה; אמר רב: רצה שכרה נוטל, רצה פחתה נוטל. ושמואל אמר: אינו נוטל אלא פחתה. אמר רב פפא: לא פליגי הא דעבידא לאגרא, הא דלא עבידא לאגרא. ואי בעית אימא: הא והא דעבידא לאגרא הא דנחית לה אדעתא דאגרא, הא דנחית לה אדעתא דגזלנותא.

וא"כ בנד"ד, שהמכונית אינה עומדת להשכרה, צריך לשלם לו את הפחת, דהיינו: הוצאות דלק ובלאי.

אמנם החזו"א (ב"ק סי' כ' ס"ק ג' ד"ה הגר"א) כתב שאם הפחת לא שינה את הגזילה, אינו משלם את פחתה. ומדבריו יוצא שבשינוי קל כזה, של בלאי, פטור מלשלם. מיהו את הוצאות הדלק בוודאי חייב לשלם, שהרי שרף בנזין של זולתו, ומה לי בנזין בתוך מיכל הדלק במכונית ומה לי במקום אחר?

אלא שגם אם נאמר כן, זהו מעיקר הדין; אך ודאי שגם החזו"א יודה שאם יש כוח בידינו להעניש את הגזלן, מן הראוי שישלם לפחות את כל הפחת, אם לא יותר מזה; שהרי בוודאי כלפי שמים חייב לשלם את כל הפחת, ק"ו מגרמא בנזיקין.

בנתיה"מ (סי' שס"ג ס"ק ו') כתב בשם הרשב"א (ב"ק צ"ז ע"א ד"ה אמר, הא) שמ"מ אין לו דין של גזלן, משום שלא נתכוון לגזול. ונפק"מ לענין השברים, שאם החפץ הגזול נשבר, יכול להחזיר את השברים ולהשלים עליהם את החסר, ואם הוזלו האחריות אינה עליו, כיון שלא קנאה. מיהו קנסוהו לענין אונסין, כדין שואל שלא מדעת. ובטבעת החושן פירש את ההבחנה בין חיוב אונסין לפטור שברים, שאמנם אין לו דין גזלן לקנות את השברים, מיהו לא גרע משואל שחייב באונסין (וזאת היא סברת רבא, סנהדרין ע"ב ע"א, עי"ש).

ולפי זה אין להעניש אותו כגזלן גמור. וצ"ע איזה עונש ראוי להטיל עליו.

ג. חובת התשלום מדין גנב

בדין "גונב על-מנת למיקט" כתב בשטמ"ק (ב"מ ס"א ע"ב ד"ה ע"מ):

יש מפרשים דמיירי שהוא אינו רוצה לעכב הגניבה בידו, אלא הוא גונב כדי לצערו. ולא נראה, דהא מעשים בכל יום שעושים כן. לכך יש מפרשים דוודאי בדעתו לעכב הגניבה בידו, אבל אינו גונב בשביל שום הנאה, אלא כדי לצערו.

ולפי זה צ"ע בגונב על-מנת להחזיר, האם עובר משום "לא תגזול" מן התורה? אך בשו"ע (סי' שמ"ח סעי' א') הוסיף:

אסור לגנוב... ואפילו על-מנת להחזיר... או כדי לצערו הכל אסור.

ומשמע שעובר על איסור מהתורה. וא"כ יש איסור גם בעל-מנת להחזיר. ופירוש "על-מנת להחזיר" הוא שלקח את החפץ לצורכו, על-מנת להחזיר אותו בעינו (סמ"ע ס"ק ב'), וכן הסיק בקצוה"ח (ס"ק א') עפ"י הרמב"ם (סהמ"צ, ל"ת רמ"ד) שאפילו הגונב על-מנת להחזיר הוא בכלל האיסור. ולכאורה דינו כדין שואל שלא מדעת. וא"כ צ"ע אם יש לו דין גנב או דין גזלן. ונפק"מ לענין כפל. ונראה לענ"ד לפשוט חקירה זו, ולומר שהשואל שלא מדעת יש לו דין גנב, מפני שאינו גוזל בידים אלא רק משתמש בחפץ שאינו שלו.

ד. חיוב תשלומי כפל

לאור מה שכתבנו שהשואל שלא מדעת הוא גנב, יש לעיין אם חייב בתשלומי כפל.

ולכאורה יש להוכיח שאינו חייב כפל, מתוך לשון הרמב"ם (הל' גניבה פ"א ה"ב) שלא כתב "על-מנת לשלם כפל" אלא רק "על-מנת לשלם". וכתב הלח"מ (שם) בפירוש הדברים, שכוונת הלוקח היא שאם החפץ יאבד, ישלם את דמיו. ומשמע שאם אבד, חייב באונסין (מיהו יש לומר שאמנם הלוקח סבור כן, אך האמת לא כך), אך אינו חייב כפל. אך בסהמ"צ (ל"ת רמ"ד) כתב הרמב"ם: "לא תגנובו על-מנת לשלם ארבעה וחמישה"! וצ"ע.

וכן לפי גירסתנו בגמרא (ב"מ ס"א ע"ב) ולפי מה שפירש רש"י (ד"ה על מנת), דגרסינן "לשלם תשלומי כפל" משמע שחייב כפל (מיהו יש לומר כנ"ל, שזה מה שהלוקח סבור, אך אין זו האמת). ושמא אין לומר שחייב כפל אלא כשהתכוון להשאיר את הגזילה אצלו עד שיתפסו אותו, ובעל-כרחו ישלם כפל. אך אם לקח על-מנת להחזיר, אינו חייב כפל, שהרי א"כ כוונתו להיות "מודה בקנס", שפטור (רמב"ם הל' גניבה פ"א ה"ה). אך זה לא מסתבר. ומסתבר לומר שסתם גונב על-מנת לשלם כפל בהכרח מתכוון להחזיר, אם כי לא מרצונו, שהרי אז ייפטר מהכפל, אלא בעל-כרחו. אך סוף-סוף אינו נוטל את הגניבה למען עצמו וכדי לזכות בה.

מיהו כל זה לפי גירסתנו בגמרא ולפי פירוש רש"י. אך לדעת הרמב"ם, שלא גרס כן, יתכן שבאופן זה אינו חייב כפל.

ה. גונב על-מנת להחזיר, מהתורה או מדרבנן?

ואין לומר שאם חייב באונסין, גם חייב בכפל; שכן יש לחלק, כמו שכתבנו לעיל (אות ב') בשם הנתיבות.

מיהו יתכן שהקשר בין חיוב אונסין לחיוב כפל תלוי בשאלה אם איסור זה, של גונב על מנת להחזיר, הוא מדרבנן או מן התורה: שאם נאמר שהוא מדרבנן, יתכן שאמנם רבנן לא קנסו כפל, אך חייבו אותו באונסין, משום שמסתבר להטיל עליו את כל האחריות למה שעשה. והרמב"ם הולך לשיטתו (שם), שסובר שאיסור זה הוא מדרבנן, שהרי נתן טעם לדבר שלא יתרגל לגנוב, ולא הביא את הפסוק "לא תגנובו". אך לפי גירסתנו בגמ' ולפי פירוש רש"י, איסור זה הוא מן התורה מריבוי הפסוק "לא תגנובו", ולכן חייב גם כפל.

ובאנציקלופדיה תלמודית (ערך "גנבה", ח"ו עמ' ר"ו הע' 30) הוכיחו שאלו הסוברים שהגונב על- מנת להחזיר אינו עובר בלאו מהתורה, ע"כ סוברים שגונב על-מנת למיקט הוא איסור תורה. שאם נאמר שהוא מדרבנן, מה איכפת לנו בכוונתו? ורצונם לומר שאם האיסור הוא מדרבנן, והטעם לכך הוא שלא יתרגל לגנוב זה שייך בכל ענין, גם אם מתכוון להחזיר. אך אם האיסור הוא מן התורה יש חילוק בין מתכוון להשהות לבין מתכוון להחזיר, שאז אין לו שם "גנב" כלל. ולפי זה ע"כ צריך לומר שהגונב על-מנת לשלם כפל מתכוון להשאיר הגניבה אצלו עד שיתפסוהו ויאלצוהו להחזיר את הגניבה; אך זה שהחזיר את הגניבה מעצמו, לא ישלם כפל; וכן הדעת נותנת, שהרי מחזיר גניבה עדיף ממודה, ומודה בקנס פטור.

ואף לפי פסק השו"ע (סי' שמ"ח סעי' א') שכתב שגם במתכוון להחזיר אסור, ע"כ זה רק מדרבנן; ולפי מה שכתבנו מסתבר לומר שאין בו חיוב כפל. אך קשה, שהרי השו"ע נקט גם "על-מנת לשלם כפל". וצריך לומר שזוהי סברתו המוטעית של הגנב, או שגם באיסור גניבה דרבנן שייך כפל, ומדרבנן; וצ"ע.

תשובה

אמנם אדם זה, ששאל רכב שלא מדעת בעליו, עבר איסור (מדאורייתא או מדרבנן), ומעיקר הדין היה מקום לומר שחייב בתשלומי כפל.

מיהו בזמן הזה, שאין לנו דיינים סמוכים הדנים דיני קנסות, אין תשלומי כפל. ואף שמנדין על דברים אחרים (שו"ע סי' א' סעי' ה'), אין מנדין על תשלומי כפל, כמו שכתבו הש"ך (חו"מ סי' א' ס"ק י"ד) והסמ"ע (ס"ק י"ח). ומה עוד שהלה הודה, ויש אומרים שגם בזה"ז הודאה פוטרת מקנס, לפחות כשלא באו עדים אחר-כך (עי' קצוה"ח סי' א' ס"ק ו', נתיה"מ שם ס"ק ה').

וא"כ מסקנתנו היא, שאין לנדות את הנתבע על תשלום הכפל, בגלל כמה ספיקות שיש כאן:

א. שמא הוא מוגדר כגזלן ולא כגנב.

ב. שמא בגניבה כגון זו אין משלמין כפל.

ג. שמא הודאה בקנס פוטרת בזה"ז, ולפחות אינה מחייבת בקנס.

ד. בזה"ז אין מנדין על כפל.

ונראה גם שמידת הדין אינה מצדיקה שעל שימוש ללא רשות ברכב ישלם דמי רכב שלם, שהוא סכום גבוה מאד. ואילו היה לו דין גנב גמור, זוהי מידת הדין. הוא רצה שהרכב יהיה שלו לגמרי, בידיעה שהנגנב יפסיד את כל הרכב, ולכן גומלים לו מדה כנגד מדה, והוא צריך לשלם כפל. אך כאשר אינו נוטל את הרכב על-מנת לזכות בו לגמרי, אלא לשימוש זמני אמנם צריך להעניש אותו על כך, אך לא בתשלום כפל.

אך פטור בלא כלום אי אפשר. ואם תפיסת הניזק היתה יכולה להועיל, היה מותר לנו לומר לבעל הרכב לתפוס משהו מנכסי השואל כדי שהלה לא יעשה מעשה כזה בפעם אחרת. אך אין אנו יכולים להורות לניזק לתפוס כפל. מיהו, מכיון שיש ספק ספיקא לרעתו של בעל הרכב, ואפילו אם יתפוס משהו, למ"ד ספק ספיקא מוציא ממון 115 יוציאו ממנו את מה שתפס. אך גם לסוברים שאין מוציאין, אין לנו להורות לו לכתחילה שיתפוס. ונראה שראוי לקנוס אותו בסכום מסוים עפ"י החלטת המזכירות למען ישמעו וייראו ולא יזידון עוד. ואע"פ שאין לנו בי"ד סמוכין, מטילין קנסות עפ"י ז' טובי העיר (סמ"ע סי' א' ס"ק כ'), ולדין זה הדבר בסמכותה של מזכירות הכפר (ועי' לעיל סי' ב' אות ט').

מסקנות

א. שואל שלא מדעת חמור מגונב על מנת למיקט. ולהרבה שיטות הוא עובר על איסור תורה.

ב. לשואל שלא מדעת אין דין "גנב", ואף לא דין "גזלן", שהרי אינו תוקף בידים.

ג. הגונב על-מנת לשלם כפל אמנם לדעת רש"י (ולפי הגירסא בגמרא שבדפוסים) חייב כפל, אבל לדעת הרמב"ם יתכן שהוא פטור מכפל (מכוח ההשוואה בין מש"כ במשנה תורה למש"כ בסהמ"צ).

ד. שואל שלא מדעת, יש להסתפק אם חייב כפל; ומסתבר שלפי מה שנפסק בשו"ע שאיסורו מדרבנן, אינו חייב בתשלומי כפל.

ה. בזה"ז, שאין דיני קנסות נוהגים, יש לנבחרי הציבור סמכות לקנוס עבריינים.

 

 

 

 

114 ניסן תשכ"ז. 

115 עי' תוס' (כתובות ט' ע"ב ד"ה אי, י"ב ע"א ד"ה וניחש); ועי' שב-שמעתתא (שמעתא א' פרקים כ"ג-כ"ד), שכתב שרק כשיש כתובה מוציאין ממון בספק ספיקא. ובקונטרס הספיקות (כלל ו' ס"ק ז') כתב שרוב הפוסקים חולקים על המהר"י ן' לב שהסתמך על התוס' הנ"ל להוציא ממון מספק ספיקא.