סימן כב - הבאת אם נכרית לא"י ע"י בתה

ראשי פרקים:

       שאלה

       א. ריפוי גוי משום "איבה"

       ב. "דרכי שלום"

       ג. הכרת טובה כלפי גוי

       ד. ישיבת הארץ בגוי שאינו עובד עבודה זרה

       תשובה

       מסקנות      

* * *

שאלה 13

גיורת צדק, הגרה בארץ, פנתה בשאלה. אמה הגויה חלתה בחו"ל, ואין לה שם קרוב משפחה אחר. האם ביקשה מבתה להביאה ארצה, כדי שתהיה סמוכה אליה ותוכל לטפל בה. האם אינה אדוקה בדתה, אלא גויה רגילה. האם הדבר מותר, או שיש בו איסור משום "לא ישבו בארצך" ומשום "לא תחנם"?

מהתורה אין הגיורת חייבת לכבד את אמה, שהרי "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" (יבמות כ"ב ע"א), ואמה הביולוגית אינה נחשבת עוד לאמה מבחינה הלכתית. מיהו כתב הרמב"ם (הל' ממרים פ"ה הי"א):

הגר אסור לקלל אביו העכו"ם ולהכותו, ולא יבזהו, כדי שלא יאמרו באו מקדושה חמורה לקדושה קלה, שהרי זה מבזה אביו; אלא נוהג בו מקצת כבוד.

וצ"ע מהו "מקצת כבוד"? שהרי אם אביו עכו"ם, אסור לו לרחם עליו ולתת לו מתנת חינם, ואסור לו לרפאותו אפילו בשכר אלא משום "איבה". וכך כתב הרמב"ם (הל' עבודת כוכבים פ"י ה"א-ה"ב):

אין כורתין ברית לשבעה עממין... ואסור לרחם עליהם, שנאמר "ולא תחנם".

מכאן אתה למד שאסור לרפאות עכו"ם אפילו בשכר. ואם היה מתיירא מהן, או שהיה חושש משום איבה מרפא בשכר, אבל בחינם אסור.

וגר תושב, הואיל ואתה מצווה להחיותו, מרפאין אותו בחינם.

בעיה נוספת שצריך לעמוד עליה היא אם מותר להביא גויה ארצה.

א. ריפוי גוי משום "איבה"

מצאנו שמשום איבה מותר לרפאות גוי, אך לדעת הרמב"ם (הל' עבודת כוכבים פ"י ה"ב) הדברים אמורים בשכר ולא בחינם. אמנם הרמב"ן (בתורת האדם, מובא בב"י יו"ד סי' קנ"ח ד"ה ומ"ש לפיכך) סובר שמותר אפילו בחינם; אך מהגר"א (סי' קנ"ח ס"ק ד') משמע שהכריע כדעת הרמב"ם. אלא שכתב: "הכל לפי הענין". ומסתבר שבנד"ד יש איבה. שאם הבת לא תסייע לאמה יולדתה תהיה כאן איבה חמורה. ומסתבר שבנד"ד יהיה מותר לרפאותה גם בחינם. כי כל החילוק בין חינם לשכר, הוא משום שהרופא יכול להתחמק מהחולה ולומר שאינו חייב לרפאותו בחינם. אך בת אינה יכולה לומר לאמה שאינה יכולה לרפאותה; שכן אם לא היא, מי יסייע לה?

ואולי זהו ההסבר להלכה שנאמרה במסכת גיטין (ס"א ע"א):

ת"ר: מפרנסים עניי עכו"ם עם עניי ישראל... מפני דרכי שלום.

וכך פסקו הרמב"ם (הל' עבודת כוכבים פ"י ה"ה) והשו"ע (יו"ד סי' קנ"א סעי' י"ב). וקשה, הרי אסור לתת לגוי מתנת חינם (רמב"ם שם הל' ד'), ואפילו במקום איבה. וא"כ מדוע מותר לתת להם צדקה מפני דרכי שלום, והרי אפילו מפני איבה לא התירו אלא בשכר ולא בחינם? וע"כ צריך לומר שבמקום שנמצאים עניי עכו"ם יחד עם עניי ישראל, אי אפשר להתחמק מהם ולתת רק לעניי ישראל ולא לעניי עכו"ם, כי תהיה כאן איבה חמורה; ובמקום שאי אפשר, מותר לתת אפילו מתנת חינם.

ואע"פ שלא מצינו שהתירו איסורי תורה במקום איבה, נראה שאיסור "לא תחנם" שאני, שכן הוא אמור רק במתנת חינם. אך כאשר יש שיקול תועלתי או ערכי, אין זו מתנת חינם. ועי' ר"ן (לרי"ף גיטין דף כ' ע"ב, ד"ה כל), שכתב לענין שחרור עבד לצורך קיום מצוות עשה:

וכיון דאיכא מצוה, לא משום חנינה דידהו קעביד אלא לצורך עצמו.

ועי' דברי-חיים (ח"ב, או"ח סי' כ"ה), שבמקרה מיוחד התיר חילול שבת דאורייתא משום איבה.

ובהלכות מלכים (פ"י הי"ב) כתב הרמב"ם:

אפילו העכו"ם, ציוו חכמים לבקר חוליהם, ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום. הרי נאמר "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו", ונאמר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

והנה מתוך דבריו עולה שלבקר חוליהם מותר גם כשהם לבד, ואינם נמצאים בין חולי ישראל. שכן רק בקבורת המת ובפרנסת עניים כתב "עם מתי ישראל" ו"בכלל עניי ישראל", ולא בביקור חולים. משמע שביקור חולים נעשה כלפי חולי עכו"ם גם כשהם לבדם. ועיין בראשונים שם: רשב"א (ד"ה הא דתניא), ר"ן (ד"ה וקוברין) וריטב"א (ד"ה והא. בהוצאת מוסד הרב קוק הדברים מיוחסים לרבנו קרשקש), שכתבו שגם בקבורה ופרנסה עושים כן אפילו כאשר הגויים לבדם, בלא ישראלים. וכן כתבו הט"ז (יו"ד סי' קנ"א ס"ק ט') והש"ך (ס"ק י"ט). וצ"ע א"כ, מאי שנא ביקור חולים וכדו' מריפוי, שאסור בחינם?

והנראה אולי לומר שהמדובר בחולה מוכר לו, שאם לא יבקרנו, תהיה לו איבה. ומכיון שעל ביקור חולים לא נוטלים שכר, עליו לבקרו בחינם. והדבר מותר משום דרכי שלום. וצ"ע. 14

)והנה יש לחלק בין "איבה" לבין "דרכי שלום". דרכי שלום מותרים גם כאשר אין "איבה", כלומר: כשאין חשש שהגויים יפגעו בישראלים בגלל התנהגותו של אדם מישראל. וא"כ צ"ע, מדוע אסור לרפאות בחינם, אמנם אין כאן איבה, אך יש בזה משום דרכי שלום? 15 וצ"ע(

ב. "דרכי שלום"

והנה הרמב"ם סיים הלכה זו בפסוק: "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו". וקשה: הרי ההיתר הוא משום דרכי שלום, ואלמלא כן היה אסור לקבור מתיהם, לפרנסם ולבקרם, וזאת למרות הפסוק. וע"כ הפסוק לא מתייחס לעכו"ם אלא לאנשים אחרים? ועיין שיירי קרבן (לירושלמי גיטין פ"ה ה"ט ד"ה וקוברי) שהוכיח מזה שהרמב"ם הביא את הפסוק הנ"ל, שאף הוא סובר כשיטת הרשב"א, הר"ן והריטב"א, שבכל המקרים האמורים מסייעים לנוכרים גם כשהם לבדם, כי התורה ציוותה לרחם עליהם. וקשה, הרי התורה אסרה לרחם עליהם, שנאמר "לא תחנם"!

והנראה לומר בזה שמצד עיקר הדין נאמר "ורחמיו על כל מעשיו", וזה כולל גם עכו"ם, ואולי אף את שבעת העממין. וזה שהתורה אסרה לרחם עליהם הוא כאשר אנו נלחמים בהם. והא גופא, התורה ציוותה עלינו להילחם בהם, משום שאינם מקיימים את שבע מצוות בני נח, ולכן אינם ראויים לרחמים. כי מי שרוצח, גונב, אוכל אבר מן החי וכו', אין מקום לרחם עליו. נמצא איפוא שמצד עצמו היה ראוי לרחם גם עליו, אך מצד הנהגתו הרעה, חסרת הרחמים, אין מקום לרחם עליו. אך כאשר אין אנו נלחמים נגדו, אם משום שאין ידינו תקיפה, ואם מסיבות אחרות חוזר המצב לדינו המקורי שיש לרחם עליו. וכשעושים זאת לשם קיום מידת הרחמים שלנו, אין זו מתנת חינם.

אמנם יש לעיין בדברי רש"י (סנהדרין ע"ו ע"ב ד"ה והמחזיר) שכתב בטעם ההלכה שהשבת אבידה לגוי אסורה:

השווה וחיבר גוי לישראל, ומראה שהשבת אבידה אינה חשובה לו מצוות בוראו, שאף לכותי הוא עושה כן, שלא נצטווה עליהן.

אך יתכן שאין בהשבת אבידה ענין של רחמים על המאבד. וא"כ במקום שיש בו משום רחמים על הגוי, יתכן שגם לדעת רש"י יהיה מותר לגמול אתו חסד. והרמב"ם הולך לשיטתו (הל' גזילה ואבידה פי"א ה"ג) שהאיסור להחזיר אבידה אמור רק בגוי רשע, אך לגוי כשר מותר להחזיר אבידה (ועי' סמ"ע, חו"מ סי' רס"ו ס"ק ב'). וכן כשיש ענין של קידוש השם ראוי להחזיר אבידה לגוי, כי בכך הוא לא עושה טובה אישית לאותו גוי, אלא לשמו של הקב"ה.

וא"כ בנד"ד יש להתיר את הדבר הן משום דרכי שלום והן משום איבה. כי בסתם גוי המכירו יש רק דרכי שלום. אך באמה יולדתה הדבר חמור שבעתיים, ויש כאן איבה.

כל זה אמור גם אם האם היתה אדוקה בעבודה זרה. אך מאחר שאינה אדוקה בעבודה זרה, והיא מקיימת את שבע מצוות בני נח, יש לה דין של "חכמי אומות העולם" (רמב"ם הל' מלכים פ"ח הי"א). ובגויים כאלו בוודאי אפשר להקל, הן באיסור מתנת חינם והן באיסור הריפוי. ואע"פ שאינה מחסידי אומות העולם, דהיינו: שאינה שומרת את שבע המצוות מתוך אמונה בדבר ה' למשה בסיני.

והנה הגירסה בדברי הרמב"ם (שם) בדפוסים היא כדלקמן:

אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר-תושב, ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם.

אך בדפוסים מדוייקים יותר הגירסא היא "אלא מחכמיהם". וגירסא זו מובנת יותר, כי גם גוי שאינו גר-תושב ואינו מקבל על עצמו את שבע מצוות בני נח משום שניתנו למשה מסיני יש בו צד חכמה (ועי' לקמן אות ד').

ונראה שדברינו אלה עולים בקנה אחד עם שיטת הריטב"א (מכות ט' ע"א ד"ה ובן נח) והמאירי (ע"ז כ"ו ע"א ד"ה הרבה, מובא להלכה בבאר הגולה, חו"מ סי' תכ"ה אות ש'), שכתבו שגוי שאינו עובד ע"ז, אע"פ שאינו גר תושב, הרי הוא במעמד של "בן נח", ואין לו דין של עכו"ם גמור.

ג. הכרת טובה כלפי גוי

וכאן, שלא מדובר בגמילות חסד לסתם גוי אלא לאמה של אותה גיורת, יש שיקול נוסף לומר שאין בזה משום "לא תחנם". וזאת בגלל חובת הכרת הטובה המוטלת על אותה אשה ביחס לאמה יולדתה.

וכן מצינו גם בשבעת העממין, אם מישהו מהם עשה לנו טובה אסור לנו להיות כפויי טובה כלפיו, ומותר לנו לסייע לו, ואין בכך משום "לא תחנם". ואפשר אולי לומר שמכיון שאנו גומלים עמו חסד תמורת החסד שהוא עשה עמנו, אין אנו עושים זאת רק בשבילו, אלא גם בשבילנו, בגלל החוב שאנו חייבים לו, וא"כ אין זו מתנת חינם.

ומצאנו שני מקומות בהם הכירו טובה לגויים משבעת העממין: כך נהגו ברחב, שהצילה את המרגלים ביריחו (יהושע פרק ב'), ולכן עשו עם בית אביה חסד והחיו אותם (שם ו' י"ג). וכך נהגו באיש בבית אל שהראה להם את מבוא העיר ועשו עמו חסד (שופטים א' כ"ד-כ"ו). ובשלמא ברחב יש לומר שקיבלה על עצמה עול מלכות שמים, וכמו שאמרה, "כי ה' א-להיכם הוא א-להים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" (יהושע ב' י"א). וחז"ל אף אמרו שנתגיירה (עיין מגילה י"ד ע"ב; ילק"ש יהושע פרק ב' סי' ט' עפ"י המכילתא). מיהו על בני ביתה לא ידוע לנו אם נתגיירו. וכן האיש מבית אל, לא אמרו עליו שהתגייר. ואדרבה, מזה שנאמר עליו: "ואת האיש ואת כל משפחתו שילחו. וילך האיש ארץ החיתים..." (שופטים שם) משמע שלא התגייר. שהרי אם התגייר, אפילו גיור של גר תושב, יכול היה להישאר עמהם ולא היו צריכים לשלחו.

מיהו, על מה שאמרנו, שיש חובה של הכרת טובה גם כלפי גוי משבעת העממין, יש להקשות מדברי המדרש (ילק"ש יהושע פרק ו' סי' ט"ו בסופו, עפ"י הפסיקתא על הפטרת "דברי ירמיהו"):

אמר הקב"ה: אני אמרתי, "ואם לא תורישו את תושבי הארץ והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם...". "כי החרם תחרימם...". והם לא עשו כן, אלא: "ואת רחב הזונה ואת אביה ואת אמה החיה יהושע". הרי ירמיהו מבני בניה של רחב, ועושה להם לישראל דברים של שיכים בעיניהם, שנאמר "דברי ירמיהו".

משמע שבני ישראל עשו שלא כהוגן בכך שעשו חסד עם רחב!

ויש לומר שמדרשים חלוקים הם: שלפי המכילתא (המובאת בילק"ש שם) האומרת שרחב התגיירה כהוגן עשו, ללא כל פקפוק. ואילו בהסבר הפסיקתא יש לומר שרחב לא התגיירה, ולכן עשו שלא כהוגן בכך שהשאירו אותה בחיים.

אך גם אם נאמר שאין כאן מחלוקת, יש לומר שאין הכוונה לרחב עצמה אלא לבני משפחתה. עי"ש בילקוט שמעוני שהביא סמוך לזה מדרש אחר (עפ"י מדרש רות רבה פר' ב' פי' א'):

מה ת"ל "ואת כל משפחותיה" (יהושע ו' כ"ג)? תני, רשב"י אומר: שאם היו במשפחתה מאתים אנשים, והלכו ונדבקו במאתים משפחות אחרות כולם ניצלו בזכותה.

ומסתבר שעל זה היתה הקפידא, שהצילו גם כאלו שלא היו ראויים להצלה, לא מצד החסד ולא מצד עצמם. ודוק בלשון הכתוב: "ואת כל משפחותיה". לא רק משפחתה המצומצמת. מיהו בקוהלת רבה (פרק ה' פי' ד') נאמר שכל בני משפחתה התגיירו. אולם יתכן שמדרש זה סובר שכהוגן עשו, וצ"ע.

מסתבר איפוא שלגמול חסד לגוי שעשה עמנו חסד אין בכך איסור. אדרבה, כך מנהג ישראל, שהם רחמנים וגומלי חסדים.

ועיין רמב"ן על התורה (בראשית י"ט י"ב ד"ה חתניו) שכתב:

כי דרך מוסר לשלוחים להציל בעל ביתם וכל אשר לו, כאשר עשו שלוחי יהושע, שהצילו גם את משפחות בעלת ביתם.

מיהו עיין רמב"ן (דברים כ"ג ט"ז ד"ה וטעם לא תסגיר עבד אל אדוניו), שמשמע מדבריו שההיתר להציל את רחב ואת האיש מבית-אל היה משיקולים מעשיים-תועלתיים, כדי שעם ישראל יוכל להסתייע במשתפי פעולה לצורך כיבוש הארץ, ולא מהטעם שכתב בבראשית, שהוא מדרך המוסר. וצ"ע.

ד. ישיבת הארץ בגוי שאינו עובד עבודה זרה

אלא שנותרה עדיין השאלה אם מותר להביאה ארצה.

לדעת הרמב"ם (הל' ע"ז פ"י ה"ו), אין לתת לגוי אפילו ישיבת ארעי בא"י עד שיהיה גר תושב בזמן שהיובל נוהג; אך כשאין היובל נוהג אין מקבלין גרים תושבים. ולדעתו אסור אולי להביאה ארצה, שנאמר: "לא ישבו בארצך". אך הראב"ד כתב: "איני משווה לו בישיבת הארץ", ולדעתו הדבר מותר. וכתב הכס"מ שהרמב"ם מודה לראב"ד בשאלה זו. ואכן מדיוק לשון הרמב"ם משמע שמי שקיבל שבע מצוות יכול לגור בארצנו, אלא שאין לו גדר של גר-תושב אלא בזמן היובל. והדבר תואם את שיטתו בהל' מלכים (פ"ח הי"א, לפי הדפוסים המדוייקים) שמי שאינו גר-תושב נחשב כאחד מחכמי אומות העולם (ועי' לעיל אות ב').

וכנראה כן היא גם דעת הריטב"א (מכות ט' ע"א ד"ה ובן נח), הסובר שיש גוי שאינו עכו"ם ואינו גר תושב. וייתכן שהוא סובר כראב"ד, שגוי המקיים את שבע מצוות בני נח, מותר לו לדור בארץ, אלא שאינו כגר תושב לעניין המצוה להחיותו.

ועי' הערת מו"ר הגרצי"ה קוק זצ"ל (משפט כהן, עמ' שס"ג-שס"ד), שהאריך להוכיח כסברא זו, שיש דרגה ממוצעת בין גר-תושב לבין עכו"ם. ועי' עמוד הימיני (למו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל, סי' י"ב), שחולק עליו. ועי' מאירי (ב"ק ל"ח ע"א, מובא בשולי דף הגמרא שם) ובבאר הגולה (לשו"ע חו"מ סי' תכ"ה אות ש'), שכנראה גם הם סוברים כדעת הריטב"א.

תשובה

למעשה נראה שמותר לאותה גיורת להביא את אמה לארץ ולטפל בה, בהסתמך על שיטת הראב"ד, המתיר את ישיבת הארץ לגוי המקיים את שבע מצוות בני נח. ואף אם נאמר שלדעת הרמב"ם אסור לתת לגוי לעבור בארצנו, הרי יש להקל משום "איבה". ובנד"ד האיבה היא ברורה. שכן האם הרתה, ילדה וגידלה את בתה והיה לה צער גידול בנים ממנה. ועתה, כשזקנה וזקוקה לה כחוטרא לידא, פשוטו כמשמעו, היעלה על הדעת שהיא תזנח אותה משום שאסור לה להביאה ארצה? אין לך איבה גדולה מזו. ולכן נראה לענ"ד שמותר לה להביאה ארצה.

מסקנות

א. מותר ליהודי לרפא גוי המכירו, אף בחינם, משום "איבה".

ב. גוי שאינו עובד ע"ז, ומקיים את שבע מצוות בני נח מותר להחיותו, ומותר גם לתת לו לגור בארץ.

ג. נתינה לגוי שיש כלפיו חובה של הכרת טובה, אינה מוגדרת כ"מתנת חינם", ואין בה משום "לא תחנם".

 

 

13 אייר תשמ"ט. 

14 עוד נראה לענ"ד לומר, שיש לחלק בין הצלת נפשות לבין רווחה: הצלת נפשו של גוי העובד ע"ז אסורה, מפני שבכך אנו מסייעים לו להמשיך את חטאיו. לעומת זאת, בביקור חולים והלוויית המת אין סיוע כזה, מפני שגוי זה כבר מת בין כך ובין כך או שהוא יחיה בין כך ובין כך. גם אין כאן שאלה של "לא תחנם", מפני שאין פה נתינה של שום דבר ממשי, שיכול להיחשב כ"מתנת חינם". ומכיון שאין שום בעיה בגמילות חסד זו, חוזר העיקרון הבסיסי של "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו". ובאשר לצדקה, כבר נכתב לעיל שייתכן שאין בזה משום "מתנת חינם", משום שהדבר נעשה למעננו ולא למענו.

15 ונראה לענ"ד שזהו החילוק בין "איבה" לבין "דרכי שלום" לדעת הרמב"ם: "איבה" זה שיקול תועלתי של חשש מפגיעה ביהודים, וזהו נימוק שעל פיו התירו איסורי דרבנן במקרים שבהם היה מקום לאסור. "דרכי שלום", לעומת זאת, הוא ערך מוסרי. הוא לא שיקול מקומי של חשש מפגיעה, אלא שיקול עקרוני, שבגללו חז"ל לא גזרו כלל במקומות שבהם האיסורים שחשבו לגזור מתנגשים עם עיקרון זה. (הערת עורך: ע. א.).