סימן לב - שינוי זמני בייעוד מעשר כספים

 

 

באהלה של תורה / חלק א' / סימן לב

 

ראשי פרקים:

 

       שאלה

       א. הלוואת גמ"ח מול החזקת לומדי תורה

       ב. האם יש דין "מכרי תלמיד-חכם"?

       ג. מחוייבות לעני המצפה לעזרה

       תשובה

 

* * *

שאלה (מכתב) 26

עד עכשיו נהגנו לתת מדי חודש מעשר כספים

לת"ח נזקקים. לפני מספר ימים נודע לנו שחבר,

שהוריו אינם בארץ, נמצא במאזן שלילי גבוה

בחשבון הבנק שלו והוא זקוק לעזרה כספית.

החבר אינו מעוניין בקבלת הכספים לגמרי אלא

בתורת הלוואה; וכאשר ירווח לו יחזירם.

שאלותינו א"כ הן:

א. האם במקום לתת את מעשר הכספים

לצדקה ממש (שניתנת לגמרי ולא מחזירים אותה)

מותר לתת אותו בהלוואה לאדם שמאוד

נזקק לה; ורק אחרי שיחזיר את סכום

ההלוואה, יינתן הכסף לצדקה ממש (ע"י שניתן

לו סכום כסף מסויים כנגד מעשר כספים שמצטבר

ממספר חודשים, ובחודשים אלו לא ניתן מעשר

כספים, ואחרי שיחזיר את ההלוואה ניתן את הכסף

לצדקה)? או במילים אחרות: האם מותר לנו

לשנות ממנהגנו לתת צדקה כל חודש, וניתן

רק אחרי מספר חודשים צדקה עבור חודשים

אלו בגלל הנסיבות הנ"ל, או שכסף שחשבנו

לתתו לצדקה אסור לתת אותו בינתיים

כהלוואה, ולתת אותו לצדקה רק אחרי

השבת ההלוואה?

ב. אם הדבר מותר, האם יש צורך לעשות התרת

נדרים מצד השינוי של ייעוד הצדקה (כי

סוף-סוף הסכום שאנו מפרישים יינתן בסוף לצדקה

אלא שלא בזמן הקבוע בכל חודש)?

ג. אם צריך לעשות התרת נדרים, כיצד עושים

זאת? האם יש אפשרות להתיר נדרים בלי

לפרוט את הנדר (המנהג) שאותו מתירים, או

שצריך לפורטו לכל הפחות?

א. הלוואת גמ"ח מול החזקת לומדי תורה

הלוואת גמ"ח נחשבת לגדולה שבמעלות הצדקה, כפי שנפסק בשו"ע (יו"ד סי' רמ"ט סעי' א'). מאידך נאמר (פאה פ"א מ"א): "ותלמוד תורה כנגד כולם". וכתב ה"חפץ חיים" (אהבת חסד ח"ב פרק י"ט) שהנוהגים לתת חומש ממונם לצדקה, ראוי שיתנו מעשר כספים אחד לבעלי תורה ומעשר כספים שני לשאר צרכי צדקה. ולכן יפה נהגתם עד כה שנתתם את המעשר לתלמידי חכמים נזקקים.

ובשו"ע (יו"ד סי' רנ"א סעי' ט' בהג"ה) כתב שאפילו אם תלמיד-חכם צריך לכסות, ועם- הארץ להחיות תלמיד-חכם קודם, אא"כ אותו עם-הארץ נמצא במצב של פיקוח נפש, שאז יש להעדיף את עם-הארץ על פני התלמיד- חכם (עי"ש סעי' י"א). במקרה שלכם אין מדובר בפיקוח נפש, ולכן תלמיד-חכם עדיף, לכאורה. אמנם הש"ך (ס"ק ט"ז) כתב שבזה"ז אין דין תלמיד-חכם לענין זה, אך בתשובת יד אליהו (סי' מ"ג, מובא בפת"ש ס"ק ז') חולק עליו, וסובר שגם בזה"ז תלמיד-חכם קודם. ובאהבת חסד (פרק ו' הל' ו') פסק כהיד אליהו. וכן מסתבר, שרק לענין כבוד אין דין תלמיד-חכם בימינו. אך הצורך לקיים תלמידי חכמים שיגדלו בתורה, גדול כיום לא פחות מבעבר, אם לא יותר; שכן "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי".

אלא שבמקרה שלכם המדובר רק בהעברה זמנית של הכספים לצורך הלוואת גמ"ח. ולענ"ד, הלוואת גמ"ח, שהיא הגדולה במעלות הצדקה (סי' רמ"ט סעי' ו'), ובה "עולם חסד יבנה", דוחה לזמן ידוע את המצוה להחזיק לומדי תורה, ואח"כ תוכלו להחזיר לתלמידי חכמים את הכספים שהלוויתם, לכשיוחזרו לכם. אולם אם תלמידי החכמים תלויים בכם, ואין להם פרנסה אחרת, ומתוך כך הם עלולים להגיע לרעב צ"ע אם הלוואת גמ"ח עדיפה במקרה כזה. (על ההבחנה בין גמ"ח קבועה לזמנית למדנו באהבת חסד, ח"ב פרק י"ח; וכך מובא בדרך אמונה, להגר"ח קנייבסקי, פרק ז' ס"ק כ"ז).

ב. האם יש דין "מכרי תלמיד-חכם"

אם תלמידי החכמים שאתם תומכים בהם הם קבועים, יש כאן דמיון לדין "מכרי כהונה" (עי' גיטין ל' ע"א). בירושלמי (גיטין פ"ג ה"ז) נאמר שאין מכר לעני. אך הרמב"ם (הל' מעשר פ"ז ה"ה) פסק שעני דינו ככהן, ומי שרגיל לתת לעני חייב להמשיך ולתת לו. (וכך פסק הש"ך, יו"ד סי' רנ"ז סעי' י"ג). ועיין תוס' (ב"ב קכ"ג ע"ב ד"ה הכא) שכתב שאסור להעביר תרו"מ מכהן שרגילים לתת לו לכהן אחר. וא"כ הוא הדין בגמ"ח. אלא שצ"ע מה האיסור להעביר מכהן לכהן?

ועיין היטב בתוס' (ב"ב שם) שהאיסור הוא מדין "מחוסר אמנה". מקורה של הלכה זו הוא במסכת ב"מ (מ"ט ע"א), שם נאמר שמי שהתחייב לתת לחבירו מתנה מועטת אסור לו לשנות מדבריו. ואף מכרי כהונה דינם דומה למחוסר אמנה לדעת התוס'. ומשמע שאין כאן נדר כלפי שמיא אלא רק חסרון אמנה בין אדם לחבירו. והעירני הרב יעקב אפשטיין שע"י הודעה מוקדמת יכול להפסיק מלתת את המתנות לכהן אחר, ואין כאן משום חסרון אמנה. ורק כל עוד לא עשה כן אסור לו להפסיק מלתת את המתנות לכהן שהיה רגיל לתת לו, ולכן הכהן נחשב למוחזק; ויפה העיר.

ובני ר' עזריאל שיחי' העיר משיטת רש"י (גיטין ל' ע"א ד"ה במכרי) שדין "מכרי כהונה" נובע מזה שהאחרים מתייאשים מלקבל את המתנות, וממילא המכר זוכה. אולם זה נכון במעשר ראשון ובתרומה, שהמתנות שייכות לכל השבט. ואז, כאשר השבט מתייאש, נשארה זכותו של המוכר. ואכן ביחס למעשר עני שואל הירושלמי (גיטין פ"ג ה"ז): "וכי יש מכר לעני?!".

ג. מחוייבות לעני המצפה לעזרה

עם זאת נראה שמכיון שאותו תלמיד-חכם עני הורגל עד כה לקבל מכם צדקה, יש בעיה בהפסקת התמיכה לאותו עני. ואכן מצינו שהתלות של העני במי שנותן לו צדקה יוצרת מעין חיוב על מי שרגיל לתת לו. וכך נאמר במסכת ר"ה (ו' ע"א):

אמר רבא: וצדקה מחייב עלה לאלתר (לענין "בל תאחר", שבצדקה אין להמתין ג' רגלים). מאי טעמא? דהא קיימי עניים.

כלומר, מציאותם של עניים הזקוקים לצדקה יוצרת חיוב מיידי של הנותנים להימנע מלעכב את הצדקה, ועוברים מיד על "בל תאחר".

וכן מצינו שיורדין לנכסי שוטה וגובין מהם צדקה (כתובות מ"ח ע"א). וקשה, הרי שוטה פטור מכל המצוות! ועי' קצוה"ח (סי' ר"צ ס"ק ג') שהסביר זאת משום שיעבוד נכסים, שנכסיו של השוטה משועבדין לצדקה. ודבריו טעונים הסבר. נהי דנכסי דאיניש אינון ערבין ליה, ושיעבוד נכסים הוא מדין ערבות לחובו של הבעלים; אך כשהבעלים הם שוטים, ופטורים מן הצדקה, אין מקום לחייב את הערב דהיינו את הנכסים בחוב שהבעלים פטורים ממנו. אולם יש לומר שמאחר שיש עניים לפנינו, נוצר חוב על הנכסים. ובפרט בבניו ובנותיו, שהם מוטלים עליו לפרנסם, אי אפשר לפוטרו; שהרי הנכסים קיימים כאן, והעניים זקוקים להם. ומציאות זו יוצרת חוב על הנכסים, למרות שהוא אישית פטור בגלל שהוא שוטה. כלומר, במקום שהעניים תלויים באדם מסויים, נוצר על נכסיו חוב לפרנסתם.

ועיין חידושי הרשב"א (שבועות כ"ה ע"א ד"ה אילימא צדקה לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא), שכתב:

יש מגדולי רבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו דדווקא כשעני שואל ממנו צדקה השתא, מושבע ועומד ליתן לו. הא לעני דעלמא, שבועה חלה עליו, דאינו חייב לפרנס עניים במידי.

מבואר איפוא שכשהעני מצפה ממנו שיתן לו, יש עליו חיוב מיוחד. וזוהי כוונת הגמרא בר"ה שאמרה: "דהא קיימי עניים".

ולכאורה יש להביא ראיה הפוכה ממה שנאמר במסכת קידושין (ח' ע"ב):

התקדשי לי בכיכר. תנהו לעני אינה מקודשת, אפילו עני הסמוך עלה. מאי טעמא? אמרה ליה, כי היכי דמחייבנא ביה אנא, הכי מחייבת ביה את.

פירוש הדבר, שמכיון שגם המקדש מצווה כמוה לפרנס את אותו עני, אין לה שום הנאה בכך שהוא נותן את הכיכר לעני עפ"י בקשתה. ואין לומר שהוא עשה במקומה את החובה המוטלת דווקא עליה, שהרי את חובתו שלו הוא ממלא, ולא את חובתה; ולכן אינה מקודשת. ובמחנה- אפרים (הל' צדקה סי' א') הוכיח מכאן שאם יש עני קרוב לה, אע"פ שנאמר "מבשרך אל תתעלם" אין המקדש פטור מלפרנסו, שלא כדעת המרדכי (ב"ב פ"א סי' תצ"ד).

אולם יש לומר שהמדובר בעני שאמנם היא רגילה לתת לו, אלא שעתה הוא זקוק במיוחד לעזרה. ונהי שהיא חייבת לתת לו, אך מכיון שהוא זקוק לצדקה כרגע, והוא מצפה לעזרה גם ממנו אין המקדש יכול להיפטר ממנו, וגם הוא חייב לתת לו. וא"כ לא רק שאין סתירה מהגמ' בקידושין לדברי הרשב"א, אלא אדרבה, עפ"י הרשב"א מוסברת הגמרא גם לשיטת המרדכי. שאמנם בדרך כלל הקרובים חייבים יותר מאחרים, ולכן האחרים פטורים מלפרנס את העני; אך בנד"ד, שהעני משליך גם עליו את יהבו, הוא חייב לפרנסו כמו הקרובים.

תשובה

אמנם נכון הוא שאדם הרגיל לתת למישהו צדקה יכול להודיע לו שמכאן ואילך יתן לאחר; אך מ"מ יש עליו חיוב מיוחד לתת לו לפני אחרים. והשאלה א"כ במקומה, האם יש חובה להעדיף החזקת לומדי תורה קבועים על פני הלוואה לחבר עני? מיהו נראה לענ"ד שבמעביר מתלמיד- חכם להלוואת גמ"ח, אם נאמר שהלוואת גמ"ח זמנית חשובה יותר מהחזקת לומדי תורה, אין כאן משום חסרון אמנה. שהרי לא התחייבתם לתת לאותו תלמיד-חכם גם אם תזדמן לכם מצוה גדולה יותר המעלה בקודש, ומבחינה זו מותר לשנות. ואף כי ההרגל יוצר תלות, וממילא גם חיוב מיוחד להעדיף אותו על אחר, מ"מ ע"י הודעה מוקדמת שבמשך זמן ידוע לא יוכל לפרנסו, הוא מונע ממנו את התלות הזאת, וממילא הוא מפקיע בכך מעצמו את החיוב המיוחד. אלא שצ"ע כנ"ל (אות א'), אם הלוואת גמ"ח גדולה יותר מאשר החזקת לומדי תורה. ולפי מה שפירשנו לעיל, העברה זמנית למטרות גמ"ח אין בה הפקעה של המצוה להחזיק תלמוד תורה.

לכן לענ"ד, הינכם רשאים להשתמש במעשר באופן זמני להלוואת גמ"ח, ולהחזירו אח"כ לתלמיד-חכם. ואין לכם צורך בהתרת נדרים, כי בכל מקרה אתם נותנים צדקה, ורק היעד משתנה. אלא שעליכם להודיע על כך לאותם עניים במועד סביר לפני הזמן הקבוע שבו הייתם רגילים להעביר להם את תמיכתכם.

 

 

 

 

26 אדר א' תשנ"ה.