סימן מט - מזוזה בחדר החיצון של המקוה

 

ראשי פרקים:

 

       שאלה

       א. מזוזה בבית הטבילה

       ב. כבוד שמים במרחץ

       ג. שיטות הפוסקים

       תשובה

 

* * *

 

שאלה 42

במקוואות רבים ישנו חדר כניסה המשמש לצרכים שונים. בדרך כלל, האנשים הנמצאים בו הם לבושים. האם חדר זה חייב במזוזה?

א. מזוזה בבית הטבילה

נפסק בשו"ע (סי' רפ"ו סעי' ד'):

בית הכסא ובית המרחץ ובית הבורסקי ובית הטבילה פטורים, לפי שאינם עשויים לדירת כבוד.

ומקורו במסכת יומא (דף י"א ע"ב). ומתוך כך יש שתי דרכים לבאר את דינו של חדר הכניסה לבית הטבילה:

א. המדובר בגמ' ובשו"ע הוא דווקא בחדר הטבילה עצמו, שמכיון שהולכים בו ערומים הוא אינו עשוי לכבוד ופטור ממזוזה. ולפי זה הכניסה המוליכה לפרוזדור ולחדר הראשון בו עומדים לבושים, עשויה לכבוד וחייבת במזוזה.

ב. גם חדר הכניסה הוא חלק מ"בית הטבילה", הפטור מן המזוזה.

והנה למעלה (סעי' ב') נפסק בשו"ע:

בית התבן... אם הנשים רוחצות בהם, כיון שעומדות שם ערומות, אין כבוד שמים להיות שם מזוזה.

ומשתי הלכות אלו למדנו שיש שתי סיבות לפטור ממזוזה:

א. משום כבוד המזוזה (סעי' ב').

ב. משום שאינו דירה של כבוד (סעי' ד').

ולפי זה יש להקשות: מדוע כתב השו"ע שהטעם לפטור בבית המרחץ ובבית הטבילה הוא משום שאינם דירה של כבוד, תיפוק ליה משום שאין כבוד שמים להיות שם מזוזה, כפי שנקט בבית התבן שהנשים רוחצות בו? ולכאורה יש לומר שבית המרחץ פטור ממזוזה גם במקום שאין בו משום פגיעה בכבוד המזוזה, כגון החדר שעומדים בו לבושים; אלא שכל הבית נקרא דירה שאינה עשויה לדירת כבוד, ולכן כל הבית פטור ממזוזה. מיהו מסתבר לומר שהחילוק הוא בין מקום המיועד רק לרחצה, שהוא פטור מצד עצמו, לבין מקום שמשתמשים בו לפעמים גם לרחצה, שהוא חייב בעצם במזוזה, אלא שיש לכסותה באותו זמן.

ב. כבוד שמים במרחץ

וראיתי להגרי"ב זילבר (בספרו "בית-ברוך" על החיי"א, כלל ג' ס"ק צ"ב) שבמקוה שלנו נשים מברכות. וע"כ הוא משום שמקוה שלנו נחשב למקום מכובד.

ואולי יש לחלק בין הזכרת שם שמים לבין חיוב מזוזה. שהרי בבית הסוהר, למשל, מותר לברך, ובכל זאת פסק הבית-הלל שאינו חייב במזוזה משום שאינו דירת כבוד (עי' בהרחבה לעיל סי' מ"ה אות ב'). ועיין במסכת קידושין (ל"ג ע"א) שמחלקים כן בבית המרחץ בין בתי גוואי לבתי בראי לענין קימה בפני תלמיד-חכם, משום דבבתי גוואי עומדים ערומים, ובבתי בראי עומדים לבושים. ונאמר שם (ל"ב ע"ב):

יכול יעמוד מפניו מבית הכסא ומבית המרחץ? ת"ל: "תקום והדרת", לא אמרתי קימה אלא במקום שיש הידור.

משמע, איפוא, שבתי גוואי אין בהם כבוד, אך בתי בראי יש בהן כבוד. וא"כ לטעם זה יש לקבוע מזוזה בבית החיצון, שהרי הוא דירה של כבוד.

מיהו אין משם ראיה, אלא שקימה במקום כזה אינה קימה של ביזיון אלא של כבוד, ולכן גם ברכה מותרת משום שהברכה נעשית בכבוד. אך במזוזה צריכים אנו דירה של כבוד, וזה גם בבית החיצון ליתא. וצ"ע.

ג. שיטות הפוסקים

המשנ"ב (סי' פ"ד ס"ק ז' בסופו) הביא בשם הפמ"ג (מש"ז ס"ק ב') שבית הפנימי והאמצעי במרחץ פטורים ממזוזה. ומדבריהם משמע שהבית החיצון חייב. אלא שצ"ע בהבנת דבריהם הקדושים, שכנראה נפלו בהם שיבושים.

הראשל"צ, הרה"ג אליהו בקשי דורון שליט"א (שו"ת בנין אב ח"א סי' מ"ד) דן גם הוא בשאלה זו. והביא שם את דעת השרידי אש (ח"ב סי' קי"ב) שחייב בנד"ד במזוזה, ולעומתו הביא את דעת המנחת יצחק (ח"ד סי' פ"ט) שכתב בשם ה"טהרת יום-טוב": "ומעולם לא ראינו כזאת שהניחו מזוזה בפתחי המקואות". ועי"ש שהביא ראיות משלו.

תשובה

מעיקר הדין נראה שאין לשים מזוזה בחדר החיצוני של המקוה, מפני שהמבנה בכללותו אינו "דירת כבוד". אמנם ייתכן שבימינו נשתנו הדברים, והמקוואות ב"ה מטופחים מאד, וחדר הכניסה הוא מכובד ומפואר. אך למעשה נראה לענ"ד שאעפ"כ שם "מרחץ" מונח על כל המבנה, כולל חדר הכניסה. ולכל היותר יש מקום לקבוע מזוזה בלא ברכה.

 

 

 

 

42 תמוז תשל"א.