סימן מ - ב"ה או בס"ד, מה עדיף

 

ראשי פרקים:

 

       שאלה

       א. האם יש קדושה בסימן "ב"ה"?

       ב. מחיקת השם ללא כוונה

       ג. שיטות האחרונים

       תשובה

 

* * *

 

שאלה 33

מנהג ישראל לפתוח כל מכתב בהזכרת שם שמים, ע"י ציון ראשי התיבות "ב"ה" או "בס"ד" וכדו'. יש שערערו על המנהג לכתוב "ב"ה", מחשש שיש קדושה בראשי תיבות אלו, והדבר מחייב לגנוז את אותם דפים. ולדעתם עדיף לכתוב "בס"ד", כי אין בו כלל הזכרת שם שמים, בעוד ש"ב"ה", יש בו הזכרת שם שמים. מה הדין?

א. האם יש קדושה בסימן "ב"ה"

בתרוה"ד (פסקים וכתבים סי' קע"א) נשאל אם מותר למחוק את האותיות "י-י" הנמצאות בסידורים. וכתב בשם התוס' (שבועות ל"ה ע"א ד"ה בפר"ח) שהאותיות "א-ד" משם אדנות אסורות במחיקה (ועי' שו"ע, יו"ד סי' רע"ו סעי' י' בהג"ה). ואע"פ שאין זה שם מלא, יש בו מאותיות השם, וכוונת כותבו לכתוב אותיות אלו לשם השם. לכן אסור למחוק את האותיות "א-ד" (וכוונתו לומר שאיסור זה הוא מדרבנן. ועי' לעיל סי' ל"ט). אך הסימן "י-י" אינו דומה ל"אד". ולכן לדעתו מותר למחוק אותו. מיהו כתב שם שיש להתיר רק לצורך גדול (וכך פסק הרמ"א, יו"ד סי' רע"ו סעי' י' בהג"ה).

ומבואר בטעמו שהאות י' לקוחה משם הוי"ה ככינוי לשם ה' (ועי"ש שנהגו לכתוב שני יו"דין ווי"ו על גביהן, משום שזוהי גימטריה של שם הוי"ה), ולכן יש מקום לחוש ולהחמיר שלא למחוק לכתחילה. אך "ב"ה" הוא קיצור של "ברוך השם" או "בעזרת השם", והאות ה"א אינה אות מיוחדת מהשמות שאינם נמחקים, אלא היא ה"א הידיעה של המילה "השם". א"כ אין פה שום שמץ של קדושה, ואין כל חשש למוחקה.

ב. מחיקת השם ללא כוונה

ואפילו אם היה מקום להחמיר ולמוחקה לכתחילה, הרי כשאדם כותב במכתבים "ב"ה", אינו מתכוון למחוק; אלא יש חשש שמא ימחק. ומן הסתם מחיקה זו תהיה בלי כוונה. ובמחיקת השם האיסור הוא רק כשמתכוון למחוק.

וכן מוכח מעיר הנידחת (סנהדרין ע"א ע"א), שם נאמר:

כמאן אזלא הא דתניא: עיר הנידחת לא היתה ולא עתידה להיות... כמאן? כר' אליעזר. דתניא: ר' אליעזר אומר, כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנידחת. מאי טעמא? אמר קרא: "ואת כל שללה תקבוץ... ושרפת באש". וכיון דאיכא מזוזה, לא אפשר, דכתיב: "לא תעשון כן לה' א-להיכם".

דעת רבנן מובאת במשנה (סנהדרין קי"א ע"ב):

"שללה" ולא שלל שמים. מכאן אמרו:...וכתבי הקודש ייגנזו.

וכך פסק הרמב"ם (הל' ע"ז פ"ד הט"ו). וצ"ע, מדוע לרבנן מותר לשרוף את העיר ואין חשש שמא יישרפו גם מזוזות שלא הצליחו לגנוז אותן? וע"כ הוא משום שלדעתם אין לשורפים כוונה לשרוף גם מזוזות. ודעת ר' אליעזר, שאמר שעיר הנידחת לא היתה ולא נבראה, היא משום ששם יש מצוה למחות את העיר מעל פני האדמה. א"כ הכוונה היא למחוק הכל, כולל ה"שמות". נמצא שלדעת רבנן הכוונה היא רק כללית, ואילו לדעת ר' אליעזר הכוונה הכללית נחשבת גם לכוונה פרטית למזוזות עצמן.

מיהו אפשר לומר שבדבר אחר נחלקו: שלרבנן ההיתר לשרוף את העיר עם המזוזות שאולי נותרו בה הוא משום שעשה דוחה לא- תעשה. ומ"מ יש לומר כנ"ל, דהתם יש לאו בשריפת המזוזות משום שכוונתו למחוק הכל, ולכן עובר בלא-תעשה; אלא שבעיר הנידחת העשה דוחה אותו. מה שאין כן בנד"ד, שאין כוונה כזו, ולכן אינו עובר בלא-תעשה.

אולם לעצם הסברא שלרבנן ההיתר בעיר הנידחת הוא משום "עשה דוחה לא-תעשה", יש להקשות, שהרי העשה מתקיים עוד לפני שעובר על הלא-תעשה, וא"כ לא הוי בעידנא. ואע"פ שלדעת הנמוק"י (לרי"ף ב"ק דף י' ע"א ד"א אשו) הגדר של "אשו משום חציו" הוא שהכל נחשב כנדלק מהרגע הראשון זהו רק לדינא ולא בפועל. והראיה ממה שנאמר במסכת כתובות (ל"א ע"א), שהזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו, פטור רק משום שאי אפשר לעקירה בלא הנחה, ולא משום שנחשב כאילו הכל נעשה ברגע אחד. (וכן מוכח משבת ק"ב ע"א, ומזריקת הדם כשנשברה תחתית הכלי לפני שהדם נח: עיין אבני-נזר, או"ח סי' מ"ח, קהילות יעקב כתובות סי' כ"ו אות ד', ועוד).

אלא ע"כ חזרנו לסברתנו הראשונה, שלרבנן ההיתר לשרוף את העיר עם המזוזות שבה הוא משום שאינו מתכוון למחוק את השם, שהרי הוא מתכוון לשרוף את העיר ולא את המזוזות שנותרו בה. ואף אם נאמר דהוי פסיק רישא, הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה, שאינו אסור מן התורה (עי' שו"ע או"ח סי' ש"כ סעי' י"ח)

ואף לדעת הרא"ש (שבת פי"ד סי' ט') הסובר שפסיק רישא דלא ניחא ליה אסור בשאר איסורין, ולא הותר אלא בשבת (ועי' מה שהקשה עליו בקרבן-נתנאל, אות מ', בשם המהר"ל) יש לומר דהכא שאני, שהאיסור הוא משום "לא תעשון כן", דהיינו: מה שחויבנו לעשות לעבודה זרה אסור לעשות לה'. ושם המצוה היא לאבד עבודה זרה בכוונה, ובלי כוונה אינה מצוה למ"ד מצוות צריכות כוונה. ואפילו למ"ד מצוות אינן צריכות כוונה, זהו רק בדיעבד, ולכן מסתבר שהאיסור לעשות כן לה' הוא רק בכוונה.

וכך גם הסברא נותנת, שרק כאשר מתכוון למחוק את שם ה', הרי הוא עובר בלא-תעשה. אך כשאינו מתכוון למחוק את שם ה' אינו נחשב לעובר עבירה.

ויש להביא ראיה ממה שנאמר במסכת שבת (ק"כ ע"ב) בענין מי שיש לו שם על בשרו, שטובל, למרות שמוחק בכך את השם. מיהו שם יש צירוף של גרמא. וידועה סברת המהר"ל (גור-אריה, שבת ע"ג ע"ב) שפסיק רישא, כשהתוצאה אינה מיידית מותר לכתחילה. וכן כתב במנחת שלמה (סי' י' אות ו'). ועי' שדי-חמד, (כרך ו' עמ' 43-45, קונט' "באר בשדי", תשובת הגר"א גורדון).

ג. שיטות האחרונים

בספר פסקי-תשובה (סי' רצ"ג) מובאת תשובתו של הרוגאצ'ובי. ושם הוא מביא הוכחה מהירושלמי (סוטה פ"ב ה"ד ופ"ג ה"ג), שנחלקו בית- שמאי ובית-הלל במחיקת אות אחת שנכתבה משם ה'. ולכן כתב שלא לכתוב ב"ה, עי"ש. אך לפי מה שכתבנו, האות ה' מן הצירוף "ב"ה" אינה משם ה' עצמו אלא מן המילה "השם", ואין בה קדושה. ואולי הדבר תלוי בכוונה: מי שמתכוון לאות ה' משם "הוי"ה" אסור לו למחוק אותה; אך מי שמתכוון ל-ה' הידיעה מותר לו למחוק.

וכן בהסכמה של הספר פסקי-תשובה (ח"ג) חלק האדמו"ר מגור, רא"מ אלטר, על הרוגאצ'ובי, והביא שגדולי ישראל נהגו לכתוב "ב"ה".ועיין אגרות משה יו"ד ח"ב סי' קל"ח שחילק בין ב"ה לבין בעשי"ת. והנלענ"ד כתבתי.

תשובה

לענ"ד נראה שהמתכוון ל-ה' הידיעה, רשאי לכתוב את הצירוף ב"ה, שאינו קיצור של שם ה' אלא של המילה "השם". ואף אילו היה מקום לחשוש שיש קדושה בביטוי זה, הרי אין חשש שאדם יבוא למחוק אותו בכוונה, ולא ברור שיש איסור תורה במחיקת שם ה' ללא כוונה.

ומכיון שכך, עדיף לכתוב בעברית מאשר בארמית. כי המטרה היא להזכיר שם שמים. ומה התועלת להזכיר שם שמים למי שאינו מבין במה המדובר? והרי רוב הציבור מבין בעיקר עברית. ולכן נראה שעדיף לכתוב ב"ה, ויהי ה' בעזרנו.

 

 

 

 

33 אלול תש"ן.