סימן טו – נטילת ידיים מרוחות בשמן

 

ראשי פרקים:

       שאלה

       א. החילוק בין שמן על כל היד לשמן על חלק מהיד

       ב. חציצה שאינה מורגשת 

       ג. שמן אינו חוצץ בימי חז"ל

       מסקנה  

* * *

שאלה 

אדם הסובל מקילוף עור בידיו ועליו למרוח אותן בשמן, אסור לו להרטיב את ידיו ללא שמן. האם רשאי ליטול את ידיו כשהן מרוחות בשמן?

א. החילוק בין שמן על כל היד לשמן על חלק מהיד

בתוספתא מקואות פ"ו ה"ה (הובאה בשו"ע יו"ד סי' קצ"ח סט"ו) "הדיו הלח אינו חוצץ". ובמס' שבת כ"ג א' מבואר שדיו מכיל בין היתר שמן. נמצא איפוא ששמן לח אינו חוצץ.

מיהו יש לומר שלא אמרו שדיו לח, המכיל שמן, אינו חוצץ, אלא במיעוט ידו, כפי שקורה לאנשים המשתמשים בדיו ומתלכלכים בו, אך בשמן המשוח על כל ידו יתכן שיחצוץ אפילו בלח. וחילוק זה בין הכל לבין חלק דייק הגרי"ז מבריסק בהל' מקואות פ"ב הט"ו מלשון הגמ' ביבמות ע"ב א' שמהתורה רובו שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. משמע שכולו אע"פ שאינו מקפיד עליו - חוצץ. וטעמו שכאשר יש ביאת מים, אלא שיש חציצה, רק אז אנו אומרים שאם אינו מקפיד לא חוצץ. אולם כאשר אין ביאת מים כלל ועיקר אין כאן טבילה כלל ואפילו כשאינו מקפיד - חוצץ, עיי"ש. וא"כ בנ"ד, שכל הידים משוחות בשמן, גם אם נניח ששמן לח אינו חוצץ, כמו שהוכחנו מדיו לח, לא תועיל הנטילה.

אלא שבענין הדברים שאינם חוצצין נחלקו הראשונים. עיין מרדכי שבועות (הל' מקואות סוף סי' תשנ"ח בשם הרא"ם, והר"א מוורדן והרוקח) שהסיבה לכך שדם, דיו וחלב לחין אינם חוצצין, משום שאנשים אינם מקפידים עליהם. אך התוס' בחולין כ"ו ב' ד"ה הכא כתבו בשם הר"א ממיץ שאלו אינם חוצצין משום שהמים עוברים דרכם. (הם הזכירו רק יין וחלב אך מסתבר שה"ה דיו, אלא שהם כתבו זאת בשם הר"א ממיץ ולכאורה הוא הרא"ם במרדכי החולק על כך, וצ"ע).

(והעיר לי הרב יעקב אפשטיין שאין ראיה מדיו לשמן, כי כמות השמן בדיו קטנה מאוד ומתבטלת בו. אך גם אם הצדק כדבריו, נראה שבשמן כו"ע יודו שאין לומר שהמים מחלחלין דרכו, הרי לשם כך הוא חייב למרוח ידיו בשמן, כדי למנוע לחלוחית של מים. מיהו יתכן ששכבה דקה מאוד של שמן אכן לא מונעת חלחול, אך מאידך י"ל ששכבה כה דקה בטלה לגוף ואינה מהוה חציצה. ועיין להלן.)

ב. חציצה שאינה מורגשת  

והנה בשו"ע יו"ד סי' קצ"ח סי"ז כתב: "צבע שצובעות הנשים על פניהן וידיהן ושער ראשן אינו חוצץ". ופירש הש"ך בס"ק כ"א אפילו שחופה רובו או כולו. (ועיין שו"ע שם סעיף ה' ששער הראש נחשב כגוף בפני עצמו, וא"כ כשהשיער כולו צבוע, החציצה היא בכולו). ומקורו ברא"ש הל' מקואות סי' כ"ז שנתן שני טעמים לכך:

א. הן עושות כן לנוי ואינן מקפידות (והרשב"א הוסיף שאדרבה, הן חוזרות ומחדשות את הצבע).

ב. בצבע אין ממשות אלא חזותא בעלמא.

ולפי מה שכתבנו שבכולו יש חציצה אפילו בדבר שאינו מקפיד קשה על הטעם הראשון, מה בכך שאינן מקפידות, הרי בכולו יש חציצה גם בדבר שאינן מקפידות? וי"ל שגם לפי הטעם הראשון המדובר בצבע שאין בו ממשות, אלא שאעפ"כ הוא חומר זר ויש לאוסרו, אלמלא הסברה שהוא עשוי לנוי ולכן אינו חוצץ. אולם בנוי לבד לא סגי, אלא גם משום שהצבע כמעט ואינו מורגש ולכן הוא בטל לגוף ומשום כך אפילו בכולו אינו חוצץ, כשם שלטעם השני, משום חזותא בעלמא, אע"פ שהוא בכולו אינו חוצץ, משום שהוא בטל לגוף לגמרי וכאילו אינו כלל. ולא אמרנו שבכולו חוצץ אלא בדבר שיש בו ממשות. 

ואולי שני נימוקי הרא"ש - נימוק אחד הוא, ורק בצירוף שני הגורמים יחד, חזותא בעלמא ועשוי לנוי, אין כאן חציצה. ומכיון שאינו אלא חזותא בעלמא, אפילו בכולו, אינו חוצץ, משום שיש כאן ביאת מים בגוף עצמו.

ובתוס' חולין (י"ג א' ד"ה מטביל) הקשו על ידות הכלים מדוע לא יהוו חציצה? ובתפארת ישראל לזבחים פי"ג אות ל"ה הקשה על קושייתם, הרי ידות הכלים הם מין במינו ואינו חוצץ? ותירץ שבטבילה בעינן ביאת מים ממש, ולכן גם מין במינו, אע"פ שאינו חוצץ, מ"מ ביאת מים אין כאן.

(וסברה כעין זו כתב באבני נזר או"ח ח"ב סי' תל"ב לענין שופר, עיי"ש שהביא דוגמא לזה מרמב"ן בבכורות פ"ג [ועיין זרע אברהם - לופטביר - ח"ב סי' א' אות ב']. מיהו בכל אלו יש חציצה מורגשת, כגון שופר שציפהו זהב, או בכור שנולד כרוך באחותו, וידות הכלים, אך שמן המרוח על היד אינו מורגש כל כך.)

ודוגמא רחוקה לענייננו יש אולי להביא מפסחים (ע"ו א') אם היתה חבורה של כהנים סכין בשמן של תרומה. ומשמע שאין כאן בישול או טיגון של הפסח, וע"כ משום ששמן בכמות כה זעומה, שרק סכין אותו על הפסח אינו נחשב למשקה בפני עצמו, אלא לחלק מהפסח. ובגמ' שם: "שאני סיכה דמשהו בעלמא הוא דעבידא". 

ג. שמן אינו חוצץ בימי חז"ל

והנה במס' עדויות פ"ד מ"ו: "הסך בשמן טהור ונטמא, ירד וטבל, ב"ש אומרים אע"פ שהוא מנטף - טהור. וב"ה אומרים כדי סיכת איבר קטן". ומשמע שכל המחלוקת בין ב"ש לב"ה היא אם השמן נטהר בטבילה, כי הוא טפל לגוף, או לא. ולא נחלקו אלא בכמות שמן גדולה, כשהוא מנטף, אך אם יש בו כדי לסוך אבר קטן לכו"ע בטל לגוף. ומשמע שאין כאן חציצה, שאם היתה חציצה לא היתה הטבילה מועילה כלל, לא לגוף ולא לשמן. וק"ו לשמן המרוח על הגוף ואין בו אפילו כדי לסוך אבר קטן.

ובחזו"א (יו"ד סי' צ"ד ס"ק ח') דן במחלוקת הראשונים שהבאנו לעיל בין המרדכי והתוס' בטעם משקין לחין שאינם חוצצין, ועיי"ש שכתב: "מיהו לא מצינו בהדיא דשמן לח אינו חוצץ, מיהו נראה דשמן לא גרע מדבש". ומכח זה נוטה להתיר לאשה שיש לה נקב בתוף האוזן, ואסור לה להרטיב את אוזנה, שתניח באוזן מוך טבול בשמן שימנע מהמים להגיע לתוף. וצ"ע שלא הביא משנה מפורשת במס' עדויות.

ובין הפוסקים ידועה ההצעה שאשה כזו תמרח את אוזנה בשמן דגים, כי שמן דג נחשב למים ואינו חוצץ. ולפי המשנה הנ"ל בעדויות אין צורך בכך אלא כל שמן אינו חוצץ. (אולם הרופאים טוענים שלא המים מסוכנים אלא הזיהום, וא"כ אין תועלת במריחת שמן, כי הוא עצמו עלול לזהם).

ומצאתי בספר "רפואה והלכה" חלק ה' עמ' רס"ו שהגר"מ קליינמן הביא בשם כמה פוסקים (אמרי משה ח"ב סי' ל"א, מהר"ח מבריסק ח"ג סי' ל"ג) שהוכיחו מהמשנה הנ"ל בעדויות ששמן אינו חוצץ, וראייתם שבזמן המשנה נהגו לסוך בשמן, ולכן השמן נחשב כחלק מהגוף ומה גם שסיכה כשתיה שנאמר "ותבוא כשמן בעצמותיו", משמע שהשמן נחשב כנבלע בגוף. אך בימינו שאין נוהגים לסוך בשמן, אין השמן נחשב כבטל לגוף ולכן יתכן שחוצץ. מיהו בחולים שרפואתם בסיכה יש מקום לומר שאצלם השמן בטל לגופם ואינו חוצץ. (ע"ש בשם פנים מאירות ח"ב סי' ק"מ. אך הסד"ט אות י"ט חולק עליו). ועיין ש"ך סי' קצ"ח ס"ק י"ד בשם הבה"ג: "אמר ר' יהודה כל השמנים אין חוצצים חוץ משמן המור. ונהגו בנות ישראל שאין סכות שמן בשעת טבילה כל עיקר".

מסקנה

מעיקר הדין אין בשמן לח משום חציצה. אלא שנהגו להחמיר ולא לסוך בשמן לפני טבילה. אך בנטילת ידים שאינה אלא מדרבנן, ובחולה הסובל מקילוף עור, יש להתיר לכתחילה ליטול ידים, למרות שהן משוחות בשמן.