סימן לב – האם רובה נחשב למוקצה

 ראשי פרקים:

 

       שאלה

       א. דין הרובה

       ב. דין הכדורים      

* * *

 

שאלה

רובה הוא כלי שמלאכתו לאיסור, לירות באמצעותו (ויש כאן איסור הבערה ואיסור חבלה). אלא שהוא מיועד בעיקר להגנה, וזו מותרת משום פיקוח נפש, האם יעוד זה מפקיע את השם מוקצה מהרובה?

א. דין הרובה

לכאורה יש לדמות רובה לסכין של מילה. ונחלקו בדבר רבנו ירוחם והמהרי"ל (רמ"א יו"ד סי' רס"ו). רבנו ירוחם מתיר לטלטל סכין של מילה לאחר המילה, משום שהמילה מותרת בשבת ולכן אין כאן כלי שמלאכתו לאיסור, אלא להיתר. והמהרי"ל אוסר כי הוא סובר שאע"פ שהמילה מותרת בשבת, אולם בעקרון סכין זו מיועדת למעשה אסור, ורק במקרה בשבת זו שיש בה מילה בזמנה יש היתר למול. (ובנוסח אחר: מצד החפצא של הסכין הוא מיועד למעשה אסור, ורק מצד הגברא של המוהל מותר לו למול בשבת. אולם אלו שני מישורים נפרדים). והט"ז שם ס"ק א' הקשה על הרמ"א, שהתיר לטלטל סכין של מילה, מביצה (י"א א') מעלי שטלטלו לקצב עליו בשר שאסור להחזירו. וכן משיפוד (שם כ"ח ע"ב) שאסור לטלטלו לאחר שצלו בו בשר. ובנקוה"כ דחה את ראייתו הראשונה, מעלי, כי הוא כלי שמלאכתו לאיסור, לכתוש בו, אלא שהוא טלטלו לצורך גופו, לקצוב עליו בשר, משא"כ סכין של מילה הוא כלי שמלאכתו להיתר. ואת ראייתו השניה משיפוד דחה הש"ך שם שהשיפוד נעשה מוקצה מחמת מיאוס ע"י הצליה.

ובביאור הגר"א שם ס"ק ג' הקשה על הרמ"א מתוספתא בסוכה סוף פ"ב ר' יוסי אומר יו"ט הראשון של חג כיון שיצא בו (בלולב) ידי חובתו - אסור לטלטלו. (וכעי"ז כתב הט"ז לענין שופר בר"ה שאסור לטלטלו לאחר התקיעות). אמנם גירסת הגר"א היא יו"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת. משמע שרק בשבת אסור לטלטל את הלולב אך ביו"ט מותר. והטעם להבחנה זו הוא שבשבת יש לאסור בגלל הוצאה וביו"ט אין לאסור בגלל הוצאה. אך מהוכחת הגר"א משמע שהאיסור הוא משום מוקצה, וא"כ למעשה אין לחלק בין שבת ליו"ט. אך מגרסתו שגרס יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת, משמע שרק בשבת, שאסור ליטול לולב כלל, הלולב נחשב למוקצה, אך ביו"ט, שמותר ליטול לולב, הלולב אינו מוקצה. אלא שא"כ כיצד הוכיח מכאן הגר"א לסכין של מילה שהוא מוקצה. הרי בסכין של מילה מדובר בתינוק שיום השמיני שלו חל בשבת ומותר למולו, ואילו לולב בשבת הרי אסור ליטלו ולכן הוא מוקצה, ולכאורה לא קרב זה אל זה? וע"כ צ"ל שכוונת התוספתא לזמן המקדש שהיה מותר ליטול לולב בשבת, אלא שהיה אסור להוציאו לרה"ר (עיין סוכה מ"ג א'). ולכן לאחר שיצא בו יד"ח אסור לטלטלו, כי כבר נגמרה מצותו וחל עליו איסור מוקצה. ומכאן הוכיח הגר"א שלמרות שמותר ליטול לולב בחג, כשאין צורך בו, הוא חוזר להיות מוקצה, וה"ה סכין של מילה. אך ביו"ט שחל בחול מכיון שמנהג אנשי ירושלים היה ליטול את הלולב כל היום א"כ היה בו צורך כל היום ולכן היה מותר לטלטלו כל היום, אע"פ שהוא מוקצה בעצם. משא"כ בשבת שאסור היה להוציאו לרה"ר לכן מיד לאחר שנטלוהו חזר להיות מוקצה. אלא שלפירוש זה נפלה גם הוכחת הגר"א נגד הרמ"א. כי הרמ"א יוכל לפרש שהמדובר בתוספתא הוא בזמן הזה, שאסור ליטול לולב בשבת ולכן לולב בשבת הוא מוקצה. אך ביו"ט אינו מוקצה כלל, וה"ה סכין של מילה.וצ"ע. ובלאו הכי יוכל הרמ"א לתרץ את ראיית הגר"א מלולב, שלולב לכשעצמו אינו כלי אלא עץ בעלמא (עיין רש"י ותוס' סוכה מ"ב ב' ד"ה טלטול בעלמא) ורק המצוה הופכת אותו לכלי הראוי לשימוש. ולכן כשנגמרה מצותו הוא חוזר להיות עץ שאסור בטלטול משום מוקצה. משא"כ סכין של מילה, שהוא כלי מצד עצמו, ולכן כשמותר להשתמש בו בשבת, לא חל עליו שם מוקצה כלל. (אם כי צ"ע שהרי סכין של מילה הוא מוקצה מחמת חסרון כיס כמבואר בשו"ע סי' ש"ח ס"א. ומוקצה מחמת חסרון כיס חמור כמו מוקצה מחמת גופו ושניהם אסורים בטלטול אפילו לצורך גופם ומקומם. ואולי יש לחלק בין מוקצה מחמת חסרון כיס, שהוא כלי, לבין מוקצה מחמת גופו שאינו כלי כלל). עכ"פ דעת הגר"א היא שסכין של מילה הוא מוקצה אע"פ שמותר להשתמש בו לצורך המילה בשבת. וא"כ ה"ה רובה.

ואפילו לדעת הרמ"א המתיר לטלטל סכין של מילה בשבת, י"ל שלשיטתו אזיל בס"ס רס"ו, שמותר למול בשבת ע"י שנים, האחד ימול והשני יפרע. כמו עבודה במקדש שכמה כהנים היו עובדים בשבת, דמאחר שהשבת ניתנה להידחות הרי היא כחול לכל דבר. וביאר הגר"א שם שעבודה הותרה בשבת ולכן סובר הרמ"א שגם מילה הותרה בשבת (אם כי הגר"א עצמו מסתפק בדבר אם מילה הותרה בשבת, בתחילה הוא מביא ראייה שמילה דחויה בשבת, כמו פיקוח נפש, ואח"כ הוא מביא ראיה הפוכה עיי"ש וצ"ע). וא"כ י"ל שרק בסכין של מילה, שהותרה בשבת, סובר הרמ"א שאינו מוקצה, אך ברובה שמטרתו היא פיקוח נפש, ופיקוח נפש רק דחויה בשבת י"ל שהרובה הוא מוקצה, אלא שמותר לטלטלו לצורך פיקוח נפש.

וצורך זה של פיקוח נפש נמשך לאורך כל השבת, כי עצם נשיאתו של הרובה מרתיעה ומאפשרת שימוש זמין, ולצערנו השלום אינו שורה עדיין במחננו והחשש לסכנה מצדיק נשיאת רובה בשבת. אולם רק מי שאכן מופקד על הבטחון ויודע להשתמש ברובה, אך מי שאינו יודע להשתמש בו, או שאינו מופקד על הבטחון אינו רשאי לשאת נשק בשבת. (וכשיש הוראה שכל מי שיש לו נשק ישא אותו תמיד בגלל חשש סכנה בודאי שכל נושאי הנשק מותרים לטלטלו בשבת, אולם גם אז רק מי שיודע להשתמש בו והוא נושאו גם ביום חול במצב דומה, אך בעקרון הרובה נשאר מוקצה).

ואף בשעת מלחמה אין לומר שפיקוח נפש הותר בשבת. המלחמה אסורה בעצם, אלא שהיא דוחה שבת. וההיתר המיוחד שהתורה נתנה להלחם בשבת "עד רדתה" (שבת י"ט א') בא להתיר מלחמה בשבת, גם כאשר לא נשקפת סכנה ישירה ומיידית. כי במלחמה צריכים להביא בחשבון שיקולים כלליים יותר וארוכי טווח יותר מעבר לשיקולי פיקוח נפש הרגילים. אך עדיין אין זה בגדר הותרה אלא רק בגדר דחויה. (עיין משיב מלחמה ח"א סי' ב' וח"ב סי' ס"א ומלחמות שבת למו"ר הרמ"צ נריה) וכדמות ראיה לכך יש להביא מיריחו שנכבשה בשבת ויהושע החרימה שלא יהנו ממלאכת שבת, כמבואר בילקוט שמעוני (יהושע סי' ט"ו): "אמר יהושע שבת קודש וכל מה שכבשנו בשבת יהיה קודש", ואם מלחמה הותרה בשבת לשם מה היה צורך להקדיש את יריחו?

(מיהו יתכן שכוונת יהושע היתה שאנשים לא יהנו הנאה פרטית מהמלחמה בשבת, כשם שעשה עכן, כי הנאה זו לא הותרה בשבת. ועיי"ש עוד נימוקים, לר' ברכיה עשוה כעיר הנידחת, ולר' יהושע הוא משום שהיא היתה ראשית עיי"ש).

ועיין תחומין ז' עמ' 176 במאמרו של הרב יהושע בן מאיר הטוען שמכיוון שעיקר שימושו של הרובה הוא להרתעה הרי זה ככלי שמלאכתו להיתר. (הוא נקט שם גם שהרובה נועד להעניש בו את הטירונים וכבר העיר לו, בצדק, העורך, הרב אורי דסברג, שענישה אסורה בשבת). ולענ"ד כל כח ההרתעה של הרובה הוא רק משום שהוא יורה ועלול להרוג, ואילולא כן לא היה מרתיע כלל. לכן נלענ"ד שהוא כלי שמלאכתו לאיסור. 

ב. דין הכדורים

לענ"ד יש להעיר בעיקר מהכדורים. גם אם נניח שהרובה הוא כלי שמלאכתו להיתר, הכדורים הם מוקצה מחמת חסרון כיס, שהרי חייבים להזהר בהם ולא להשתמש בהם שום שימוש אחר, ומלאכתם לאיסור. ובאשר להרתעה, גם אם נניח שהרתעה נחשבת כדבר המותר בשבת, הרי לשם הרתעה אין צורך לטלטל את הכדורים. די שיהא רובה עם מחסנית ואין צורך שהמחסנית תהיה מלאה בכדורים, והכדורים אינם צריכים להיות ממולאים באבק שריפה. ואם תאמר שאם המורתעים ידעו שהרובה ללא כדורים חיים לא יירתעו, הרי הוא אשר אמרנו שכל כח ההרתעה הוא לא מהרובה עצמו אלא מאפשרות השימוש בו, כרובה היורה אש יעילה, ולכן נלענ"ד שלכל הדיעות הכדורים הם מוקצה מחמת חסרון כיס. אך כאמור, גם הרובה נחשב ככלי שמלאכתו לאיסור. וכמו שכתבו הפוסקים שאין לטלטל לולב שלא לצורך (עיין מג"א ס"ס תרנ"א, ומה שהקשה שאין מוקצה לחצי שבת, כבר המהרש"ל הק' כן והט"ז תירץ את קושייתו ביו"ד סי' רס"ו ס"ק א' שבעצם הוא מוקצה, אלא שהיה מותר לטלטלו לצורך מצוה ותו לא). וכן בשופר לא התירו לטלטלו אלא משום שצריכים להוציא י"ח מי שלא שמע עדיין (עיין משנ"ב סי' תקצ"ו ס"ק ג'), וא"כ ה"ה רובה, אם זקוקים לו להגנה או להרתעה מותר לטלטלו, אך כשאין צורך בו, או מי שאינו יודע לירות, אסור לטלטל רובה בשבת, משום מוקצה.

 

(מרחשון תשנ"ח)