סימן מז – רב צבאי במלחמה

 

ראשי פרקים:

 

       שאלה

       א. אנשי רוח במלחמה

       ב. הוצאת הארון

       ג. אורים ותומים בשבת

       ד. שבט לוי - חלק מהמערך הלוחם

       ה. האיסור בנסיעה

       סיכום 

* * *

 

שאלה

האם רב צבאי רשאי או חייב לחלל שבת, כשהיחידה כולה מתגייסת לצורך לחימה בשבת, או שאסור לו והוא חייב להשאר בביתו עד מוצ"ש ורק אז להצטרף ליתר הכוחות הלוחמים? 

א. אנשי רוח במלחמה

נראה לדון בבעייתנו מנקודת ראות זו, שנוכחותו של הרב הצבאי ביחידה היא חלק מהמערך הצבאי לפי ההלכה, ולכן יש לה גם השלכות על תוצאות הקרב. כשם שמצינו שהארון, משוח המלחמה, חצוצרות התרועה, השוטרים האומרים מי חוזר מעורכי המלחמה, וכל יתר בעלי התפקידים הרוחניים, היו חלק מהצבא, ומסתמא גם בשבת יצאו עם כל החיילים. וראיה לזה מיריחו שהקיפו אותה שבעה ימים עם הארון והחצוצרות, אע"פ שבהכרח שבת היתה אחד מאותם ימים. ולפי הגמ' והמדרשים היום השביעי שבת היה, ומשום כך החרים יהושע את יריחו. ובמה היה חילול שבת ביריחו? ע"כ בנשיאת הארון והחצוצרות וא"כ מכאן יש ללמוד לכל מלחמה, שבעלי התפקידים הרוחנים הינם חלק מהצבא ודינם לגבי שבת כמו יתר החיילים.

ויש מקום לדחות ראיה זו ולומר: שאני יריחו, שמכיון שרק כך היתה צריכה ליפול, ע"י הקפת העיר שבעה ימים, ע"י הארון והחצוצרות שהם כלי הזין שבהם הפילו את החומות. אך במקום אחר, שאין לנו נביא שיגיד לנו שנוכחותו של הרב חיונית לנצחון, מנא לן? לא מצינו היתר חילול שבת משום פיקוח נפש אלא בדבר טבעי אך לא בדבר סגולי. עיין שו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' רכ"ה) שנשאל אם מותר לשלוח בשבת מברק לצדיק שיתפלל על חולה מסוכן, והשיב שאסור.

וכן כתב בשו"ת ובחרת בחיים (סי' פ"ז) שר' שלמה קלוגר כתב שבדרך נסי ותפילה לא הותר חילול שבת בשום אופן, אפילו יהיה המתפלל כר' חנינא בן דוסא. (עיין מחקרים בספרות בתשובות לרי"ז כהנא 410 ועיין טעמי המנהגים עמ' קל"א).

ועדיין הדברים צריכים בירור.

כשהתורה התירה לחלל שבת בגלל פיקוח נפש, למשל, היא התירה לעשות את כל מה שנחוץ לעשות לגוף כדי למנוע את הסכנה. אם לפי טבע הגוף צריך לאכול דבר אשר מקובל שהוא פועל לטובת הגוף צריך לאוכלו, למרות שהוא דבר אסור ולמרות שהיום שבת או יוה"כ וכד'. אולם תרופה סגולית פועלת במישורים רוחניים סמויים ולכן יש מקום לומר שקיום מצוות התורה הוא הסגולה הטובה ביותר. ואע"פ שמצוות התורה לא נועדו לסגולות רפואיות, ואף אסור לייחס להן כוונה כזו (כגון הלוחש על המכה וכד' ועיין רמב"ם הל' מזוזה פ"ב ה"ד כנגד אלו העושין כאילו הוא קמיע של הנאת עצמן), אך אין ספק שהקב"ה שברא את האדם כיצור פסיכופיזי ונתן לו תורה ומצוות דאג לכך שהמצוות לא יזיקו לגוף, ובודאי שגם ישפיעו עליו לטובה. לכן מי שמתרפא בתרופה סגולית ובו זמנית עובר עבירה יתכן שהתרופה הסגולית לא תשפיע עליו לטובה, כי היא באה בעבירה. אם כי מאידך יתכן שטבע הסגולה הרוחנית כמו הסגולה הטבעית והיא עושה את פעולתה בכל המצבים ובכל התנאים. והנפקא מינה היא לעניננו, כגון להוציא את הארון בשבת במלחמה אחרת מלבד יריחו ששם היה היתר מיוחד. נוכחותו של הארון בקרב המחנה נחוצה מאוד. "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך". אך האם גם תוך כדי חילול שבת? האם העבירה של חילול השבת מבטלת את השפעתו החיובית של הארון? או להיפך, מכיון שמלחמה בשבת הותרה, הותרה גם הוצאת הארון והיא נחוצה ומועילה? ולפי"ז ה"ה רב, חרף ההבדל המהותי שבינו לבין הארון, נוכחותו במחנה היוצא למלחמה נחוצה. אך השאלה היא האם מותר לחלל לשם כך שבת?

עיין במילואים לתורה שלמה (כרך כ"א) הביא בשם הרשב"א שמותר לכתוב קמיע בשבת. (אין ראיה מהוצאת קמיע בשבת שמותרת כי י"ל שהוצאה שאני, שזהו כתכשיט עבורו.) ועיין רמב"ם (פהמ"ש ליומא פ"ח מ"ד) לענין כבד של כלב שוטה שכתב שאין הצלה סגולית דוחה איסורים. ולפי דעה זו יש לישב מה שמקשים על הגמ' במכות י"א א': נשא אחיתופל ק"ו בעצמו והתיר לכתוב את שם ה' על חרס ולהשליכו לתהום כדי למנוע את הצפת מי התהום. ולשם מה היה צריך ק"ו מסוטה שמותר למחוק את ה' כדי לעשות שלום בעולם, תיפוק לי משום פיקוח נפש? ולהנ"ל מבואר שאין היתר למחוק את ה' לצורך פיקוח נפש, כשאין לכך הסבר טבעי, אלא הסבר סגולי. ואכן חלק מהמפרשים מתרצים שלא התירו מחיקת ה' כדי למנוע סכנה בדרך סגולית (עיין כלי חמדה פרשת פינחס ושו"ת טוב טעם ודעת קמא סי' רל"ט). אך יש המתרצים קושיה זו באופנים אחרים (עיין אוצר מפרשי התלמוד למכות שם). ולדעתם כנראה תרופה סגולית מותרת במקום איסור, וכן בשבת, וה"ה לנ"ד.

ועיין העמק דבר לנצי"ב פרשת קורח שכתב שהיה מותר להקטיר קטורת בחוץ משום פיקוח נפש. ובפרקוי בן באבוי (הו"ד באוצה"ג ליומא תשובות סי' פ"ב) כתוב שהיה מותר להקריב קרבנות בשבת, משום שהם מכפרים ומונעים סכנה. וקשה לדבריו, למה צריכים פסוקים להתיר קרבנות בשבת? ואולי מכאן המקור להתיר הצלה סגולית גם בשבת.

ועשו"ת באר יצחק באו"ח סי' ט"ז שחילק בין הצלה ודאית שמותרת לבין הצלה מסופקת שאסורה.

מכל האמור לא ברור שאכן מותר להוציא ארון בשבת, עם כל המחנה, משום פיקוח נפש. וממילא אין ראיה להתיר יציאתם של בעלי תפקידים רוחניים בשבת עם יחידתם.

אם כי יש לחלק בין הצלה סגולית להצלה רוחנית. נוכחותו של הארון, נושאיו, כהן משוח מלחמה, הלוים והשוטרים וכל בעלי התפקידים הרוחניים אינם רק לשם הצלה סגולית, אלא כדי שתשרה במחנה רוח גבורה וקדושה באמצעותו. ודבר זה נחוץ ללוחמים כמו כל דבר המעלה את המורל, והוא חלק בלתי נפרד מהמערך המלחמתי. וא"כ ה"ה רב. הערת העורך.

מיהו עדיין יש להסתפק האם ההשפעה הרוחנית הנחוצה כל כך מצדיקה חילול שבת. ואולי שכרה יוצא בהפסדה, שמצד אחד התחללה השבת על ידם וא"כ תרומתם הרוחנית תיפסד ע"י כך, וצ"ע.

ב. הוצאת הארון

ועדיין נושא הארון טעון בירור, כי יתכן שאפילו אם נאמר שאין מחללין שבת על הצלה רוחנית, הרי ביריחו מצינו שהוציאו את הארון בשבת. וצריך לומר שביריחו הארון הוא שהפיל את חומות יריחו, וא"כ הוצאתו בשבת היתה הכרחית לצורך המלחמה. ולשם כך היה צורך בהוראת שעה מיוחדת להוציא את הארון גם בשבת. וע"כ ביריחו היתה הוראת שעה. וא"כ קשה, כיצד למד מכאן הירושלמי שמלחמת מצוה דוחה שבת (עיין ירושלמי שבת פ"א ה"ח)? מיהו י"ל שהירושלמי למד זאת מכיבוש העיר ושריפתה ולא מהוצאת הארון. עיין ילקו"ש יהושע ו' בשם ירושלמי שבת: "אם יאמר לך אדם למה חילל יהושע את השבת? אמור לו: הקב"ה א"ל כה תעשה שבעת ימים, ואין שבעה בלא שבת". משמע שהוראת השעה לדעת הילקו"ש מתייחסת לא לכיבוש העיר ושריפתה, אלא להקפת העיר במשך שבעה ימים, כולל שבת. ואיזה איסור יש בהקפת העיר בשבת אם לא הוצאת הארון? וע"כ לשם כך היתה הוראה השעה להוציא את הארון, משום שבמקום אחר לא הוציאו את הארון בשבת. וא"כ מיריחו יש להביא ראיה שבמלחמות אחרות לא הוציאו את הארון בשבת.

מיהו י"ל שאמנם הוציאו בדרך כלל את הארון בשבת, ובכל זאת היה צורך ביריחו בהוראת שעה מיוחדת. כי יש מחלוקת בין התנאים איזה ארון יוצא בדרך כלל למלחמה. עיין עירובין (ס"ג ב' תוד"ה כל), רד"ק (שמ"א ד' ד'), רש"י ורמב"ן (דברים י' א'). ובשקלים (פ"ו ה"א) נחלקו בזה תנאים אם הארון שהיה יוצא בדרך כלל היה הארון עם שברי הלוחות או הארון עם הלוחות השלמים. אם נניח כדברי הסוברים שרק שברי הלוחות היו יוצאים בדרך כלל, הפעם היה צורך בצווי מיוחד להוציא את הארון עם הלוחות השלמים, שהיה בו גם ספר התורה (עיין ב"ב י"ד ועיין תוס' עירובין שם שהוצאת הארון הזה ביריחו היתה עפ"י הדיבור, גם לימות החול). וכמו כן, הארון שבו הלוחות השבורים, לדעת התוס' בעירובין, היה רק מעץ, בעוד שהארון שבקודש הקדשים היה מורכב שלושה ארונות, ושנים מהם של זהב ובהכרח לא היו בו כרובים כמו בארון שבו היו הלוחות השלמים, שהרי לא היה היתר לכרובים אלא בקודש הקדשים בלבד, שנאמר "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב", וחידוש הוא שחידשה התורה להתיר כרובים בקודש הקדשים. (עיין שמואל א' ד' ו', וכי מנין ידעו הפלשתים שארון ה' בא אל המחנה? אלא ע"כ ראו הפעם ארון אחר, עם הכרובים - עיי"ש בפ' ד' - שלא בא הארון מתמול שלשום). וא"כ היה כאן ריבוי בשיעורים. ובשלמא למ"ד שריבוי שיעורים לא אסור מהתורה אלא רק מדרבנן לא היה צורך בציווי מיוחד להוציא את הארון. אך אם נאמר שריבוי בשיעורים אסור מהתורה (עיין ר"ן ורשב"א ביצה י"ז) א"כ היה צורך בציווי מיוחד. אך נראה שמאחר והיה צורך להוציא ארון אחר ולא הארון הרגיל, אין כאן דין ריבוי בשיעורים. כי רק כאשר אדם מוציא דבר שמותר לו להוציא בלאו הכי ומרבה עליו בשיעורים זהו ריבוי בשיעורים, אך אם מוציא במקום אותו דבר דבר שונה, גדול יותר, יש כאן לא רק שינוי בשיעור אלא שינוי במהות. וא"כ אפ"ל שבדרך כלל היה הארון עם שברי הלוחות יוצא למלחמה בשבת, כחלק מהמערך הכללי, ורק כאן, בגלל הצורך להוציא את הארון עם הלוחות השלמים והכרובים היה צורך בריבוי מיוחד. והדבר צריך הכרע.

ג. אורים ותומים בשבת  

במס' עירובין (דף מ"ה א') מבואר שדוד שאל באורים ותומים בשבת, האם להילחם בפלשתים השוסים את הגרנות בקעילה, או לא? השאלה באורים ותומים היא הכרחית במלחמה, עיין רמב"ן סוף ספר המצוות, והסכים עמו המגילת אסתר. ובדעת הרמב"ם צריך לומר שכשם שלא מנה את המצוה להשאיר רוח רביעית במצור משום שהיא חלק ממצות המלחמה, הוא הדין בשאלה באורים ותומים. וא"כ הכרח הוא שהכהן הגדול יצא לבוש עם האפוד והחשן יחד עם הלוחמים, וכמו כן יש צורך בארון שימצא במחנה כדי שהכהן הגדול יוכל להישאל באורים ותומים כהלכה (עיין רמב"ם סוף הלכות כלי המקדש). אמנם אפשר לומר שבשבת לא היה הכהן הגדול וגם לא הארון יוצאים עם הלוחמים, וכנ"ל. ובשבת באמת לא יכלו לשאול באורים ותומים והחליטו לצאת למלחמה לפי שיקול דעת וללא אורים ותומים. ודוד ששאל בשבת, שאל באפוד בלבד בלי ארון. וכך נאמר "ויהי בברוח אביתר... אפוד ירד בידו" (שמ"א כ"ג ו') והארון הרי היה באותה עת בבית שמש. עכ"פ אביתר היה עם דוד בשבת. אך יתכן שבאמת לא יצא מחוץ למקומו. אמנם מסתבר יותר לומד שאביתר היה יוצא גם בשבת, אם דוד היה יוצא חוץ לתחום וכדו', אך מקור ברור אין לנו.

ד. שבט לוי - חלק מהמערך הלוחם

מצינו ששבט לוי נחשב לחלק מהמערך הלוחם. עיין גור-אריה למהר"ל מפראג(במדבר פ' ל"א פס' ד' ד"ה לכל מטות ישראל לרבות שבט לוי), שגם משבט לוי נמסרו אלף איש למטה אלא שלא נמנו בין י"ב האלף, משום שי"ב האלף נחלצו למלחמה בפועל ממש ושבט לוי לא היו חלוצים, אלא עם הארון היו, ולכן לא נימנו בכלל החלוצים, אך גם מהם נמסרו אלף למטה. עייש"ה. מבואר איפוא שגם שבט לוי התגייס למלחמה, אלא שתפקידו היה אחר, להמצא עם הארון, או כדי שבזכותם כל השבטים ינצחו. (והעירני על דברי המהר"ל הללו מו"ר הרמ"צ נריה).

לדבריו יוצא שאע"פ ששבט לוי לא היה עורך מלחמה ככל ישראל (רמב"ם סוף הל' שמיטה ויובל) בכל זאת הוא היה חלק מהמערך המלחמתי. ובזה מובנים מקורות בש"ס שמצינו בהם לויים וכהנים במלחמה.

א. מקידושין (כ"א ע"ב): "כהן מהו ביפ"ת", וקשה: מה לכהן במלחמה? אלא ע"כ גם הוא בכלל יוצא למלחמה, אלא שתפקידו אחר.

ב. הרמב"ם בסוף הל' שמיטה ויובל כתב ששבט לוי נוחל בארצות הנכבשות וקשה איזו זכות יש לשבט לוי בשלל? אלא ע"כ דינו כדין היושבים על הכלים, שאף הם בכלל חיילים היוצאים למלחמה, אלא שתפקידם אחר. ועיין ס' משפט המלחמה שהביא בשם הרב מטשעבין ראיה ששבט לוי הותר בקדלי דחזירי.

וא"כ יתכן לומר שכשם שהלויים הותרו בקדלי דחזירי כך הותרו גם להצטרף ללוחמים בשבת. כי יסוד ההיתרים הנ"ל הוא היותם חיילים לכל דבר, וכשהותרו איסורים מסויימים גם הם בכלל, וא"כ ה"ה לענין שבת. ויש ללמוד מהלויים לכל שומרי משמרת הקודש בצבא ישראל. 

ויש להוסיף עוד נקודה (עפ"י הערתו של אל"מ הרב אפרים צמל). נוכחותם של כל בעלי התפקידים יחד עם החיילים מעודדת, ומאידך העדרותם עלולה לגרום לאי נוחות למפקדים האחראיים, שדאגתם נתונה לכך שהכל יתפקד כהלכה ללא כל תקלה. ולכן העדרות של מישהו מפריעה להם, ומסיחה את דעתם מלהתמסר למאמץ המלחמתי העיקרי. ומצינו היתר בפוסקים להצטרף ליולדת בנסיעתה בשבת. ואף שאפשר לחלק בין הנושאים, יש גם לדמותם. בכתב קטן (ויש להעיר שבמלחמה כל אדם יכול לתרום למאמץ המלחמתי ולכן כל מי שיכול צריך להצטרף ולסייע ללוחמים ככל שיוכל- הערת העורך) . בפרטו אם נניח שמלחמה הותרה בשבת ולא רק דחויה (עיין שבת ומועד בצה"ל להר"א אבידן עמ' י"ב-י"ד).

ה. האיסור שבנסיעה

נראה שלפחות באיסורי דרבנן בודאי יש להקל. ולכן אם הרב מצטרף לאוטובוס האוסף את החיילים אין כאן מלאכה דאורייתא. תוספת הבערה אין בכך, כי חייל נוסף על עשרות חיילים באוטובוס גדול אינו משפיע למעשה על ההבערות. יש כאן רק שאלה של תחומין בנסיעה של יותר מי"ב מיל. ובדרך כלל האוטובוס גבוה מעל י' טפחים. אלא שצ"ע אם יש תחומים מעל י' טפחים באוטובוס, מכיון שבאוטובוס עצמו ניתן להלך, הרי זה דומה לדגלי מדבר. עיין שו"ת חת"ס (ח"ו סי' צ"ז) לענין נסיעה ברכבת בשבת שאוסר משום תחומין, למרות שהן מעל י' טפחים, שמא יש תחומין מעל י' טפחים, ואפילו את"ל שאין תחומין מעל י' טפחים במקום רחב שנוח להלך בו יש תחומין גם מעל י' טפחים. אך המשנ"ב (סי' רמ"ח ס"ק י"ד) כתב שאפשר לסמוך על המקילים בשעת הצורך. וא"כ יש להתיר לרב להצטרף לאוטובוס המסיע לוחמים לחזית.

ו. סיכום

מכיון שהצטרפות הרב לאוטובוס, האוסף את החיילים אינה אסורה מהתורה אלא מדרבנן. יש להקל בה. אך גם אם היה הדבר כרוך באיסור תורה, אם הרב סבור שיוכל לתרום למאמץ המלחמתי, בעצם נוכחותו, או בדברים אחרים שיעשה, הוא רשאי להצטרף ללוחמים הנוסעים בשבת.