סימן מט – עציץ מחובר למתקן שטיפה

 

סימן מט – עציץ מחובר למתקן שטיפה

להוריד למטה - (נדפס לראשונה ב"ברקאי" ה' תשמ"ט - הערות העורך הן של הגר"ש ישראלי זצ"ל)

ראשי פרקים:

 

       שאלה

       א. עציץ שאינו נקוב

       ב. מהי דרך גידול?

       ג. הבחנה בין קוצר לנוטל נשמה

       ד. שיטת רש"י והריב"א בחצבא

       ה. הסיבות להתיר שימוש בחצבא

       ו. השקאה שאין לה תועלת אלא לאחר השבת

       ז. היתר משום גרמא

       ח. היתר משום כבוד הבריות

       ט. המשך מלאכה

       י. סייעתא מהר צבי

* * *

 

שאלה:

לאחרונה פותח ונפוץ עציץ, המחובר למתקן שטיפה בשירותים, הגדל על מים. צינורית מחברת את העציץ למיכל המים. בשעת השטיפה המיכל מתרוקן ומתמלא מיד מחדש. כלומר, העציץ מפסיק לינוק, בשעת השטיפה, מהמיכל, ולאחר מילוי המיכל מחדש חוזר העציץ לינוק מהמיכל.

האם מותר להשתמש במתקן כזה בשבת?

א. עציץ שאינו נקוב

לכאורה עציץ זה אינו נקוב ואין בו איסור זריעה וקצירה מהתורה, וכמבואר בשבת ק"ח א'.

אולם אחרי העיון, אדרבה, משם יש להביא ראיה הפוכה. "אמר אביי האי מאן דתלש פיטרא מאונא דחצבא מיחייב משום עוקר דבר מגידולו. מתיב רב אושעיא, התולש מעציץ נקוב חייב, ושאינו נקוב פטור?! (ואף כאן החצבא נחשב לעציץ שאינו נקוב. ועיין גטין ז' ב' ששיטת רש"י שחרס אינו צריך נקיבה. ועיי"ש בתוד"ה עציץ). התם לאו היינו רביתיה. הכא היינו רביתיה". וצ"ע, האם עציץ הגדל על מים נחשב רביתיה או לא. לכאורה יש לדמותו לחצבא, דהיינו רביתיה.

ועיין שו"ת הר צבי או"ח סי' קע"ה, שדן בשאלה, האם לשיטת הרמב"ם, שעציץ נקוב ע"ג יתידות נחשב לתלוש, מותר מהתורה לתלוש ממנו בשבת או לא? והביא מחלוקת בדבר בין ספר קובץ על הרמב"ם פ"ח מהל' שבת לבין האגלי טל. שלדעת ספר קובץ חייב ולדעת האג"ט פטור. והביא בשם הגר"י מלצן שכתב שאע"פ שלדעת הרמב"ם עציץ נקוב ע"ג יתידות נחשב לתלוש, אך בתולש ממנו עוקר דבר מגידולו וחייב. והגרצ"פ העיר על דבריו שיש לחלק בין דבר שדרכו ליגדל מאליו לבין דבר שאין דרכו ליגדל מאליו. לכן פיטרא באונא דחצבא הוא דבר הגדל מאליו ולכן היינו רביתיה והתולש ממנו חייב. וכן התולש כישותא מהיזמי והיגי, ועשבים שעלו בצרור. אבל עציץ נקוב ע"ג יתידות י"ל דאינו רביתיה וכן עציץ שאינו נקוב אינו רביתיה ולכן התולש ממנו בשבת פטור, ולא דמי לצרור שעלו בו עשבים, שהם גדלים שם מאליהם.

ב. מהי דרך גידול?

והבחנה זו צ"ע. האם בעציץ שאינו נקוב, או בעציץ נקוב ע"ג יתידות, לא מצינו שגדלים בהם עשבים מאליהם, כמו בצרור? ומדוע צרור נחשב רביתיה, ועציץ שאינו נקוב, או עציץ ע"ג יתידות לא נחשבו רביתיה? ואולי יש לחלק בין עשבים, שהם גידולי בר, שיכולים לגדול בכל מקום, גם בצרור תלוש, וכן מצינו "חציר גגות" וכדו', גידולים אלו גדלים בכל מקום והיינו רביתיה. משא"כ גידולים תרבותיים, שדרך לגדלם באדמה ולא בעציצים, ולכן עציצים שאינם מחוברים לאדמה לאו היינו רביתייהו.

ולפי"ז גידולי מים שהתפתחו היום מאוד ואפשר לומר שדרך לגדל כך, היינו רביתייהו ויתכן שהתולש מהם חייב מהתורה. וצ"ע.

מיהו הגרצ"פ הוסיף נקודה עקרונית: "דבר שדרכו ליגדל מאליו". ודבריו מסתברים. שרק דבר הגדל בצורה טבעית היינו רביתיה. אך דבר שאינו גדל בצורה טבעית אלא רק בצורה מלאכותית, לאו היינו רביתיה. ולפי"ז גידולי מים טבעיים, הגדלים בדרך כלל במים מאליהם, כגון אצות ופטריות, היינו רביתייהו והתולש מהם בשבת חייב. אך פרחים, הגדלים רק באופן מלאכותי על מים, אינם רביתייהו והתולש מהם בשבת פטור. ולכן עשבים בצרור, שזהו גידולם הטבעי, וכן פטרא באונא דחצבא וכישות בסנה, כל אלו גדלים באופן טבעי, מאליהם, לכן חייב, אך הפרחים בנ"ד, בעציץ שאינו נקוב המחובר למתקן שטיפה אין זו דרך גידולם הטבעית ולכן פטור. 

מיהו יש איסור דרבנן. וחביבין דברי סופרים יותר מיינה של תורה.

ג. הבחנה בין קוצר לנוטל נשמה

והנה החצבא הזאת, שעל אוזנה צמחו הפטריות, החיות מלחלוחית הבד, אם לא ישארו בה מים זמן רב תתיבש ויתיבשו הפטריות יחד איתה. נמצא שמה שמחיה את הפטריות זהו השימוש התדיר בכד. ובכל פעם שמרוקנים את המים מהכד ממיתים בעצם את הפטריות, כי מנתקים אותן ממקור חיותן, וכשממלאים את הכד מחדש חוזרים ומצמיחים אותן, ומכיון שהשימוש בכד הוא תדיר הן אינן מתות לעולם. אולם הא גופא קשיא, כיצד מותר להשתמש בכד בשבת? וזאת לא מצינו שיהיה אסור למלא את הכד מים בשבת, או לרוקן אותו. עיין למשל ביצה ל' א', הנהו נשי דקא מליין חצבייהו מיא ביומא טבא. וכן בשבת קמ"ח א'. וצריך לומר שמכיון שאין הפטריות מתות מיד, וגם אם לא ימלאו את הכד בשבת ימשיכו לחיות עד מוצ"ש מהלחלוחית הספוגה בכד, לכן אין גם במילוי המים בכד משום משקה או זורע, משום שגם בלי תוספת זו של ההשקאה יוכלו להתקיים.

אלא שהנחתנו זו, שרק מיתה מיידית נחשבת למיתה, צריכה עיון. שהנה מצינו הבחנה יסודית בין מלאכת קוצר לבין מלאכת נטילת נשמה. בשבת ק"ז ב' השולה דג מן הים, כיון שיבש בו כסלע חייב. ואינו חייב מיד עם שלייתו מהים, אע"פ שאם יניחנו כך, ללא מים, זמן ידוע ימות. מכיון שאינו מת מיד עם שלייתו מהים, ואם יחזירנו לים יחזור לחיות, אין שלייתו מהים נחשבת מיתה, עד שיתייבש כסלע, שאז אפילו אם יחזירנו למים שוב לא יחיה. בנטילת נשמה אינו חייב, איפוא, אלא כשנוטל את הנשמה בפועל.

לעומת זאת, בקוצר, מצינו שם פ"א ב' בפרפיסא, היה מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות חייב. ולדעת הרמב"ם חייב מהתורה. ומשמע שחייב מיד, אע"פ שאינו מת מיד, ואם יחזירנו לקרקע ישוב לחיות, בכל זאת חייב. יתירה מזאת, עציץ נקוב וכן פרפיסא ע"ג יתידות ממשיכים לחיות ובכל זאת הפרדתם מהקרקע נחשבת לקצירה (1) (ואף רש"י ויתר הראשונים, החולקים על הרמב"ם, זהו רק משום שסוברים שהפסק אויר בין הפרפיסא לקרקע אינו נחשב לניתוק, אך בניתוק גמור גם הם מודים שחייב מהתורה כקוצר. עיין הג"א שם).

ועיין אג"ט (קוצר ס"ק כ"ו) שהביא את הירושלמי פרק כלל גדול, שהשולה דג מן הים חייב משום קוצר. ובשיירי קרבן פרש שם כפשוטו שאכן חייב משום מלאכת קצירה. והקשה האג"ט, א"כ מדוע בקוצר חייב מיד ולא לכשיבש, כמו דג, הרי שניהם מאותה מלאכה? ולדעת הרמב"ן והרשב"א נחלקו בזה הבבלי והירושלמי. שלדעת הבבלי שולה דג מן הים חייב משום נוטל נשמה ולא משום קוצר ולכן יש הבדל בין נוטל נשמה, שחייב רק לאחר שיבש, ובקוצר חייב מיד. ולדעת הירושלמי גם שולה דג מן הים חייב משום קוצר, ואז נצטרך להשוות ביניהם לכל דיניהם.

ד. שיטת רש"י והריב"א בחצבא

עכ"פ לדידן, קי"ל כהבבלי קוצר חייב מיד עם הפרדתו של הפרי מן העץ, אע"פ שאין מיתתו ניכרת מיד. ואולי היא הנותנת. מכיון שבקוצר המדובר בדבר מן הצומח, שאין לו חיות מורגשת כל כך כמו חי, ופרח או פרי גם לאחר תלישתם יכולים להמשיך ולחיות זמן מה עד שיבלו או ירקבו והיה צורך לקבוע גבול ברור מתי הם נחשבים לחיים ומתי למתים, לכן קצירתו היא מיתתו. משא"כ בנוטל נשמה, שהמדובר בבעל חיים, שחיותו מורגשת מאוד, כל עוד הוא חי ומסוגל להמשיך ולחיות אין חייבים על מיתתו.

ועיין אג"ט (גוזז ס"ק ז'), שהוכיח מרש"י (שבת צ"ה ב'), ומהאו"ז שעוקר דבר מגידולו חייב משום קוצר. אלא שלרש"י רק כשעוקר מחיבורו. ולכן הוצאת דג מהמים לא נחשב קוצר, כי הדג אינו מחובר למים. וא"כ י"ל שה"ה העציץ שבנ"ד אינו מחובר ממש למים, וגרוע מדג במים. כי הדג נמצא בתוך המים, נושם אותם ושוחה בהם. העציץ בנ"ד מחובר רק בצינורית למים. והדברים ק"ו מחולב. ומה חולב, שהחלב כנוס בעטין, לדעת רש"י אינו נחשב לקוצר, משום שאינו מחובר ממש לעטין, כל שכן העציץ בנ"ד המחובר רק בצינורית בלבד.

(ומיהו י"ל גם להיפך, שהחלב אינו יונק מהעטין, הוא רק מתרבה ומתכנס בתוכו, אולם החלב שכבר נוצר אינו צריך יניקה והעטין משמש לו רק בית קיבול. משא"כ עציץ. הוא יונק וחי בכל רגע ורגע מהמים המגיעים אליו דרך הצינורית. מיהו, גם אם אמנם עציץ חמור מחולב, אך בודאי הוא קל מדג במים).

ובשם הריב"א כתב לישב את קושית רש"י בדף פ"א ב' מדוע מותר לקנח בגבשושית, משום שסופו להחזירה ולכן אין כאן עוקר דבר מגידולו.

וא"כ גם אם נאמר שעוקר דבר מגידולו נחשב לקוצר, לרש"י צריך שיהיה חיבור ממש, כמו עובר במעי אמו. ולריב"א חייב רק כשאין דעתו להחזירו. וא"כ בנ"ד שהעציץ אינו מחובר ממש למיכל המים, ודעתו לכך שהמים יחזרו למיכל לאחר שיתרוקן, הן לרש"י והן לריב"א אין כאן עוקר דבר מגידולו, ולכן אינו חייב משום קוצר.

ולדעת ריב"א צ"ל שזה שחייב בשולה דג מהים רק כשיבש כסלע, היינו כשדעתו להחזירו. אך כשאין דעתו להחזירו יתכן שיתחייב מיד, כמו עציץ נקוב שהיה מונח ע"ג קרקע. ולדעתו י"ל שמותר לרוקן את המים מהכד למרות שהפטריות הצומחות על הכד, משום שדעתו למלא את הכד מחדש במים תוך זמן קצר, לפני שיתייבש. ולכן אין גם איסור במילוי המים מחדש, ואינו נחשב למשקה, כי הוא נחשב רק למחזיר את הפטריות למקור חיוניותן ולא למשקה מחדש. ואה"נ אם הכד היה מונח זמן רב ללא שימוש והחל להתייבש והפטריות כבר החלו לקמול יתכן שיהיה אסור למלא את הכד במים, משום שעי"כ משקה אותן. וה"ה בכל צומח אין חייבים על השקאתו אא"כ יש תועלת בהשקאה להתפתחותו של העץ. אך אם העץ רווי מים ואין תועלת בתוספת השקאה אין חיוב במשקה כזה. וכל ההבדל בין פטריות בכד לבין עץ רגיל הוא רק בכך שהכד רווי תמיד מים, משא"כ בעצים רגילים הם אינם רוויים תמיד ובכל פעם שמשקים אותם מאפשרים להם חיים נוספים וזוהי תולדת זריעה. אלא שעדיין קשה, הרי גם כשאינו מחיה את הפטריות, יש בהשקאה זו לפחות איסור דרבנן? שהרי זאת לא מצינו שיהיה מותר להשקות עץ רווי? ולפחות יש כאן מראית העין? וכן ילה"ק לרש"י, שכל שמחובר למקור חיוניותו אסור לקוצרו, הרי פטריות אלו מחוברות למים ויונקות מהם וא"כ כל ריקון של הכד ממימיו יש בה משום קצירה? (ודוחק לומר שהפטריות יונקות רק מהמים שבתוך החרס של הכד, שהרי הלחלוחית של החרס נשאבת מהמים שבכד?)

ה. הסיבות להתיר שימוש בחצבא

והנלענ"ד בשני אופנים: 

(א) אין זו דרך קצירה. שהרי אינו תולש את הפטריות ממקומן, אלא רק מוציא את המים מהכד. וא"כ אין זו צורת קצירה. ולכן אין איסורה אלא מדרבנן. וכשסופו למלאו מחדש אין כאן אפילו איסורא דרבנן, דבכה"ג לא גזרו.

וצ"ע אם בכלל יש איסור קצירה בכה"ג, שאינו תולש דבר מגידולו בידים, אלא רק מייבשו ועי"כ גורם לו שימות.

ומצאתי בשביתת השבת (קוצר ס"ק נ') בשם פתח הדביר שחייב משום קוצר גם בכה"ג. אך הגרצ"פ פרנק טוען כנגדו שאין זו אלא קצירה כלאחר יד, והדבר תלוי במחלוקת ר"פ ור"א (שבת ע"ג), בהאי דשדי פיסא לדיקלא. ולפי כללי ההלכה, צריכה להיות שם ההלכה כרב אשי, דהוא בתרא, שאין זו דרך קצירה ופטור. אלא שברמב"ם לא הביא דין זה להלכה. ועיין מג"א (סי' של"ו) שלפי רב אשי צריך להיות שמי שקטף פרי מחובר בפיו פטור משום שאין זו דרך קצירה, אלא שמרש"י (סוכה ל"ז ב' ד"ה אבל אתרוג) הביא שאם אכלו במחובר "אין לך תולש גדול מזה". וכנראה מפרש המג"א בדעת רש"י שאינו אלא תולש מדרבנן (ואולי יש לדייק את הדבר מלשון "תולש" שנקט רש"י ולא "קוצר" וצ"ע), והבכור שור חולק על המג"א ומחייב. א"כ הדבר תלוי במחלוקת אחרונים.

(ב) הוא לא מתכוין לקצור ולזרוע אלא רק להשתמש בכלי. ואע"ג דהוי פס"ר, אין זה אלא פס"ר בדרבנן, שהרי אין זו דרך קצירה וכנ"ל. ואף שהמחבר והרמ"א נחלקו בסי' שי"ד בפס"ר דרבנן, ולדעת הרמ"א אסור, מ"מ כאן הוא פס"ר דלא ניח"ל, שהרי לא איכפת לו אם הפטריות ימותו או יחיו, וכבר כתבו הפוסקים שבפס"ר שלנח"ל בדרבנן גם לד' הרמ"א מותר (עיין שו"ת באר יצחק חאו"ח).

ולפי"ז רק בפטרי דחצבא יש להתיר את השימוש משום שאינו מתכוין דהוי פס"ר דלא ניח"ל. אך בנ"ד אמנם הקצירה היא פס"ר דלא ניח"ל, ואדרבה הדבר מזיק לו, שהרי מעונין שהעציץ ימשיך לפרוח, אך הזריעה אח"כ, הנגרמת מהמים הבאים ומשקים את העציץ מחדש הרי זה פס"ר דניחא ליה ויש לאסור.

ו. השקאה שאין לה תועלת אלא לאחר השבת

מיהו י"ל שבעציץ בנ"ד אין לו תועלת מיידית בהשקאה בשבת, כי העציץ רווי מים כל הזמן. אלא שע"י ריקון המים מהמיכל הוא עלול להתיבש כעבור זמן ידוע (לדעת מומחים רק כעבור יום או יומיים, אם לא יותר), ולפחות בשבת אין כל תועלת בחיבור העציץ למים, ולכל היותר יש כאן הכנה משבת לחול, וכשאינו מתכוין לכך בודאי אין איסור הכנה. וצ"ע אם השקאה שאינה מביאה תועלת בשבת, אלא במוצ"ש, אסורה או מותרת.

ולכאורה יש לתלות זאת בשאלת האחרונים, שכל הזורע בשבת נקלט למוצ"ש! ומדוע בכל זאת חייב? לדעת האג"ט (זורע ס"ק ח') חייב. (ועיין רש"ש שבת ע"ג א', דבר אברהם ח"א כ"ג, מנ"ח מצוה רח"צ, חלקת יואב מה"ק או"ח סי' י', אפיקי ים ח"ב סי' ד' ענף א' ועוד). וכנראה דעת רוב האחרונים נוטה לדעת האג"ט שחיוב הזריעה הוא מיד, למרות שהקליטה במוצ"ש. ולפחות מידי ספיקא דאורייתא לא יצאנו. וא"כ ה"ה תולדת זורע, דהיינו משקה, דינה כמו האב, שהמשקה בשבת, למרות שהתועלת במוצ"ש חייב.

אלא שי"ל שאין הכרח שהתולדה תידמה כאן לאב. עיין דבר אברהם (סי' כ"ג) שהביא בשם הלכות קטנות להר"י חגיז (ח"א סי' רס"ו), וכן משתמע גם באבני נזר (או"ח סי' מ"ח) שהסברה שבזורע חייב מיד, ובאופה למשל חייב רק לכשיאפה, הוא משום שזורע אינו עושה אחר הזריעה דבר, אלא מאמין בחי העולמים וזורע ומכאן ואילך הכל תלוי במלאך האומר לצמח גדל. אין ביכולתו של ב"ו לשנות את חוקי הצמיחה, קצב גידולה, מזג האויר ומפגעי הטבע וכו'. מלאכת האדם נסתיימה בזריעה עצמה. משא"כ אופה, המשך האפיה ג"כ תלוי בו, להגדיל את האש או להקטינה, להגיס, להפוך את המאפה וכדו'. נמצא איפוא שאין הבדל מהותי בין מלאכת זריעה למלאכת אפיה, אלא שפעולת הזריעה מסתיימת בזריעה ופעולת האפיה אינה מסתיימת בהכנסה לתנור. לכן יתכן לומר שתולדת זריעה אינה דומה בהכרח לזריעה עצמה, אלא הדבר תלוי בצורת הפעולה. ומכיון שהשקאה תלויה באדם, שביכולתו להשקות יותר או פחות, בקצב כזה או אחר, ובהתאם לכך גם התפתחותו של הצמח תלויה במידה ידועה בצורת ההשקאה, לכן י"ל שהמשקה אינו חייב אלא על הצמחה בשבת עצמה ולא על הגודל במוצ"ש, דעל זה הוא פטור (ועיין להלן) י"ל עוד, שהמשתמש במתקן השטיפה בשבת לעולם אינו יודע אם הוא האחרון באותה שבת, או שמא יהיה מישהו אחריו. וא"כ לא ברור שהוא הגורם לכך שהצמח יהיה מושקה גם להבא, יכול להיות שהוא אינו מביא לצמח כל תועלת, לא בשבת ולא למוצ"ש (2). ומכיון שבדרך הטבע השימוש במתקן כזה נעשה לעתים תדירות ע"י כל בני הבית אין כאן מעשה ברור של איסור ע"י אדם מסוים. (אלא שסברה זו גופא תלויה בכך שחיוב זורע הוא בקליטה ולא בזריעה, ולכן אם יש סיכוי שמישהו אחר ילקט את הזרעים לאחר שנזרעו הראשון פטור. אולי כאן יש סיכוי שמישהו אחר יבטל את מעשיו. ואם נאמר שהשקאה דומה לבישול א"ש).

ז. היתר משום גרמא

עוד י"ל שהזריעה כאן מותרת משום שהיא רק גרמא. שהרי כל מה שהאדם עושה אינו אלא הורדת המים מהמיכל, ואף זאת רק ע"י בידקא דמיא. אלא שלגבי ריקון המיכל זהו בידקא דמיא בכח ראשון שנחשב למעשה. אולם הרי איננו דנים ביחס לריקון, שהוא כאמור רק קצירה שלא כדרכה וללא כוונה והוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה. כל דיוננו הוא לגבי הזריעה הנגרמת כתוצאה מכניסת המים למיכל אחרי ריקונו, וזהו הרי בידקא דמיא בכח שני, שאינו אלא גרמא בלבד כמבואר בחולין (י"ח ב') ובסנהדרין (ע"ז ב').

אלא שלדעת הרמ"א בסי' של"ד לא הותרה גרמא אלא במקום הפסד מרובה. וכאן אין הפסד מרובה, כי כל קיומו של העציץ כאן אינו אלא לנוי בלבד. ואף כי דירה נאה מרחיבה את דעתו של האדם, אולם במקום כזה לא נראה הדבר חיוני עד כדי להחשיבו להפס"מ. 

אך המהר"ל בגור אריה (שבת ע"ג ב') חידש שפס"ר בגרמא מותר לכתחילה והובאו דבריו בפוסקים וא"כ כאן שהמדובר הפס"ר בגרמא יש להתיר לכתחילה.

ח. היתר משום כבוד הבריות

ועוד יש להתיר את השימוש במתקן השטיפה המדובר משום כבוד הבריות. שדבר מסתבר הוא ששטיפת שירותים צורך גדול הוא ויש בה משום כבוד הבריות, וכשם שהתירו לטלטל אבנים לצורך כבוד הבריות (עיין שבת פ"א) כך יש להתיר שטיפה זו. מיהו זה נכון רק לגבי ריקון המיכל, שיש כאן רק קצירה דרבנן וכנ"ל, ומלאכה דרבנן הותרה משום כבוד הבריות. אך הזריעה שבאה בעקבותיה, כתוצאה ממילוי המים מחדש במיכל, אם נאמר שהיא מדאורייתא אין להתירה משום כבוד הבריות. אך לפמש"כ שהזריעה כאן אינה אלא בגרמא ואסורה לכל היותר מדרבנן, יש להתירה משום כבוד הבריות.

אלא שבסי' שי"ב המג"א בס"ק א' כתב שאם יש לו בית הכסא סמוך לביתו שאין שום אדם אחר נכנס לשם, אסור להכניס לשם אבנים בשבת, דהוה ליה להזמינם מע"ש ואין חשש שמישהו אחר ישתמש בהם. וא"כ גם כאן לא היה לו להשאיר את העציץ בע"ש, והיה עליו להסירו לפני שבת, כדי שלא יצטרך להסתמך על היתר כבוד הבריות בשבת. אך המשנ"ב כתב בשם הלבוש ובא"ר שמתירים גם כשיש לו בית הכסא כנ"ל, משום שאין אדם מעלה על דעתו להכין שם אבנים מע"ש. א"כ אף בנ"ד י"ל לדעתם שאין אדם מעלה על דעתו להסיר את העציץ מע"ש ולכן מותר להשתמש בו בשבת משום כבוד הבריות.

ובערוה"ש כתב שגם במקום שיכול אדם להכין מע"ש אם לא הכין מה יעשה עתה כשלא הכין, הרי אינו יכול להימנע מלעשות את מה שמאולץ לעשות, משום כבוד הבריות, וכשהתירו לגמרי התירו. ולפי"ז גם בנ"ד יש להתיר (אם כי יתכן שלא התירו אלא טלטול אבנים ולא דברים אחרים וצ"ע).

אלא שבנ"ד הדבר חמור יותר. שלא היה עליו להכניס מתקן כזה לביתו מעיקרא, בגלל בעיית השבת. ולפחות היה עליו לעשות שאלת חכם עובר להכנסת המתקן לביתו. ולכן אין להתיר לו עתה להשתמש במתקן זה בשבת משום כבוד הבריות, אלא יש להורות לו להסירו מביתו. ומסתבר איפוא, שהבא לשאול אם לרכוש מתקן כזה יש להורות לו שהדבר אסור. אך מי שכבר הכניס מתקן כזה לביתו צ"ע אם להורות לו להוציאו. מיהו זה מסתבר שהבא לשאול בשבת כדת מה לעשות יש להתיר לו משום כבוד הבריות לשבת זו בלבד. 

אולם לפי הנימוקים האחרים שכתבנו לעיל, ולא משום כבוד הבריות, יש להקל גם לכתחילה להכניס מתקן כזה הביתה. וסברת כבוד הבריות אינה אלא כסניף לקולא.

ט. המשך מלאכה

עוד יש לדון בהיתר החזרת המים למיכל מדין מוסיף שמן בנר. שמכיון שהעציץ רווי מים, חיבורו למיכל המים מחדש, לאחר ריקונו, אינו אלא כמוסיף מים, והדבר דומה למוסיף שמן בנר. ובמוסיף שמן בנר אסור משום מבעיר. ולדעת הרא"ש חיובו משום מאריך הבערה וא"כ ה"ה מאריך השקיה של צמחים. ועיין באב"נ (או"ח סי' מ"ח ס"ק י"ז) שהחלקת יואב הקשה על הרא"ש, למה לי משום מאריך הבערה, תפ"ל משום שיש בילה בלח, והשמן שמוסיף בנר מתבער מיד? והאב"נ תירץ את קושיתו שחיוב הבערה אינו על השמן שנתבער, אלא על תוספת האש ולכן חייב רק משום הארכת הבערה. (3) ולפי"ז בנ"ד אין בילה של המים החדשים בעציץ הרוויוא"כ אין לאסור מטעם זה (4). אך מטעם הארכת השקיה יש לאסור כמו שאוסר הרא"ש הארכת הבערה. אלא שדברי הרא"ש צ"ע מה האיסור בהארכת הבערה? הרי המלאכה כבר נעשית והוא רק מאריך את המשך פעולתה ואין כאן מלאכה? עיין שבת (מ"ח א'), שאוקומי מותר ורק אולודי מוליד אסור. אמנם שם מדובר במים שהיו חמים מקודם והוא רק שומר את חומם וא"כ אין כאן שום פעולה אלא רק החזקת חום בלבד, משא"כ בהבערה, תוספת השמן מאריכה את פעולת ההבערה שע"י התוספת הנר דולק ויש כאן המשך מעשה של הבערה. ומצינו בעוד מקום שהמשך מלאכה מותר, בצד צבי, עיין שבת (ק"ו ב') ישב בראשון על הפתח ומילאהו ובא השני וישב בצידו אע"פ שעמד הראשון והלך לו - הראשון חייב והשני פטור. וע"כ הטעם שהשני פטור הוא משום שממשיך את מלאכת הצידה של קודמו ואינו צד מחדש. וא"כ ה"ה למלאכת הבערה ההמשך של ההבערה צריך להיות מותר. ועיין אב"נ (סי' קצ"ג) שדחה ראיה זו משום שאחרי שהצבי ניצוד אין בשמירתו מלאכת צידה כלל. והדבר דומה לאוקומי מוקים במים חמים, שאינו ממשיך לבשלם, שהרי בישולם נגמר ואין בישול אחר בישול ורק שומר את חומם וה"ה שומר צבי. אך בהבערה עושה מלאכה בהמשך ההבערה. (ומכאן יש להצריך עיון על פסקי הלכה שנפסקו ע"י פוסקי דורנו המבוססים על העקרון של המשכת המצב, כגון מש"כ הגרשז"א בספרו קובץ מאמריםבענין מקרר חשמלי שהוא מתיר להאריך את פעולתו ודימה זאת לנועל את הדלת בפני הנר אע"פ שעי"כ מאריך את זמן הבערתו (עיין סי' רע"ז). ולכאורה קשה מהרא"ש האוסר להוסיף שמן בנר משום הארכת הבערה? ואולי יש לחלק בין מוסיף שמן בנר, גם אם נאמר שהמלאכה אינה בשמן אלא בהבערה, מ"מ עושה מעשה בגוף הדבר הבוער, משא"כ נועל דלת בפני הנר שעושה מעשה מונע ומחוץ לנר. ויתכן שהארכת פעולתו של מקרר חשמלי הוא מעשה מונע ומחוץ למנוע, (וצ"ע) (5). 

עכ"פ הארכת השקאתו של העציץ דומה למוסיף שמן בנר שמאריך את הבערתו ויש לאסור את הדבר.

ויש לחלק בין מוסיף שמן בנר שההבערה תימשך בשבת עצמה, לבין מוסיף שמן בנר שיש לו שמן לכל השבת והתוספת תועיל רק למוצ"ש, ואף לדעת החלקת יואב, החולק וסובר שמלאכה הנעשית במוצ"ש אסורה בשבת, כבר כתבנו לעיל שמכיון שמטבע הדברים השימוש במתקן כזה נעשה לעתים תכופות ואין אדם יודע אם הוא האחרון שמחמתו תיעשה המלאכה, ויתכן שמישהו אחר יבטלה, אין לחייבו על מלאכה זו. (אלא שלפי מה שכתבנו לעיל בסוף פרק ו' סברה זו תלויה בגדר זריעה אם החיוב על הזריעה או על הקליטה, לדעת החלקת יואב שהחיוב על הקליטה ובכ"ז חייב על הזריעה בשבת. א"כ היה כאן חיוב על ההשקאה בשבת ורק אם מישהו אחר יבטל בפועל את מעשיו יפטר, אך א"א להתיר על סמך האפשרות שמישהו אחר עלול לבטל את מעשיו. וצ"ע בכ"ז).

א"כ לפחות לדעת האב"נ יש להתיר בנ"ד משום מאריך מלאכה. ואפילו לדעת החלקת יואב שמלאכה הנעשית במוצ"ש אסורה בהמשך מלאכה יתכן שיתיר ומוסיף שמן בנר טעון לדעתו שהמלאכה היא בשמן המתבער וכבר כתבנו שבעציץ אין בילה ואין לאסור מטעם זה.

בצירוף כל הטעמים הנ"ל יש איפוא להתיר את השימוש במתקן השטיפה הנ"ל.

י. סייעתא מהר צבי

ומצאתי בשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סי' קל"ה) שדן בשאלה דומה, במי שופכין המקלחין לאילן, והאילן רווי מים כל הזמן ונמצא ששפיכת השופכין בשבת אינה משקה אותו וכל תועלת ההשקאה היא רק למוצ"ש. ואף הוא השוה תוספת השקאה זו לנותן שמן בנר, שלדעת האמרי בינה (דיני יו"ט סי' י"ט) אם התועלת של השמן היא רק במוצ"ש אינו חייב. אלא שהוא נשאר בקושיה מדין בילה, שגם השמן הנוסף מתבער בשבת, ותירוץ האבני נזר שהחיוב הוא על האש ולא על השמן שנתבער, לא הביא.

והגרצ"פ תי' בשני אופנים: 

(א) המשך הבערה אינו מלאכה והביא ראיה מב"ק (י' א') ממרבה בחבילה. שאם גם בלעדיו היתה האש דולקת לא מתחייב על התוספת. ולענ"ד לא דמי, בנזיקין חיובו על הנזק וכל שהנזק היה נעשה בלעדיו אין לחייבו על מה שהוסיף, כי סו"ס במעשיו לא הביא כל תועלת. משא"כ בשבת חיובו על מעשה המלאכה, וכיון שהוסיף במלאכה נחשב למי שעושה מלאכה, אלא א"כ נפטור אותו מדין שנים שעשאוה. אך כל זה נכון רק אם נאמר שהמלאכה היא באש ולא בשמן.

(ב) מכיון שהנר היה דולק גם בלי תוספת השמן הרי זו מלאכה שאצל"ג ודימה זאת לסוכה ל"ג למלקט ענבים מהדס ביו"ט ויש לו הדס אחר מותר משום פס"ר דלא ניח"ל, שהרי אינו צריך להדס זה. אלא שהקשה על עצמו שאין הדברים דומים. כשיש לו הדס אחר אינו צריך את התיקון בכלל והרי"ז מלאכה שאצל"ג, אך בתוספת שמן לנר יש לו תועלת לאחר השבת. אולם לפמש"כ שם בתחילת התשובה במלאכת זריעה החיוב הוא על הזריעה שנעשתה בשבת, למרות שהקליטה במוצ"ש, כיון שעיקר הזריעה היא האפשרות שהיא תקלט מיד, אך בהשקאה כשהצמח רווי מים ואין עכשיו כל תועלת, אלא כל התועלת היא רק במוצ"ש, לא נעשתה בשבת שום פעולה אסורה ולכן מותר. וא"כ ה"ה בנותן שמן בנר, כשהנר יכול לדלוק כל השבת והתוספת תועיל רק למוצ"ש, לא נעשתה בשבת שום פעולה אסורה. מה גם שחידוש הוא שחידשה התורה בזריעה שעצם הנחת הזרעים בקרקע והאפשרות לקליטתם היא האסורה, אך במלאכת הבערה לא אסרה התורה אלא הבערה בפועל בשבת ולא הכנה למוצ"ש וא"כ אין להחשיב את ההבערה במוצ"ש למלאכה הצריכה לגופה.

עכ"פ העולה מדברי הגרצ"פ שגרם השקאה בכג"ד שהשקאה אין לה תועלת בשבת אלא רק במוצ"ש מותר.

ועיין מנחת שלמה להגרשז"א (עמ' תקמ"ט-תק"נ) שהסתמך על תשובה זו של הגרצ"פ לקבוע עקרון כללי שכל דבר הנעשה מאליו, אע"פ שגם האדם מצטרף למעשה אין זו מלאכה, עיי"ש.

וא"כ העולה מכל דברינו שהשימוש במתקן הנ"ל מותר בשבת.

------------------------------------------------------

(1) החילוק נראה, שהעברת הפרפיסא באופן שממעט היניקה, יכול להשפיע על חלק מהפרפיסא - על שריג או עלה וכיו"ב. והרי גם על תלישת עלה נמי, יש בו משום קוצר. משא"כ בדג שלא שייך שישפיע על חלק ממנו, שאם הוא חי - כולו חי. ואין כאן משום נטילת נשמה, כל עוד לא יבש בו השיעור שקבעו חכמים. העורך.

(2) תמוה, דאם מצד זה, הרי עכ"פ כל אחד בספק עומד, וכי משום דיתכן שאחר יהיה האחרון, והוא שיעשה האיסור, מאחר שהדבר הוא בספק מלאכה על כל אחד רמיא האיסור. וחייבים להימנע מספיקא. העורך.

(3) הדברים צ"ע רב. שאמנם האיסור אינו מצד השמן שנתבער ע"י השריפה אלא מצד ההבערה שלו. אך מאחר שיש בילה, נמצא שיתכן שהשמן הנוסף, דוחה את השמן שהיתה האש אוחזת בו, ובא במקומו. ואטו אם האש אחזה בחבילת עצים, ובא האחד ודחק עץ בתוך החבילה, ועי"ז נדחה עץ שהיתה האש אוחזת בו, אילולא העץ ששם עכשיו במקומו, האם נאמר שאין כאן מלאכת מבעיר? העורך.

(4) קשה לקבוע שיש בצמח משום רוויה, אא"כ תוספת המים מזיקה לו שמרקיבה שורשיו וכיו"ב. שאל"כ תוספת מים מוסיפה צמיחה. שעי"ז מתווספים בצמח עלים ושריגים, ציצים ופרחים. וכי מה גבול נתת לו שלא יגדל, ומאחר שמעוניין הוא בצמח, מן הסתם יש לו ענין גם בהגדלתו. א"כ תוספת המים היא ממש מצמיחה. משו"כ אמרינן המשקה מים לצמחים, ואין מזכירים הבחנה בין שהיה מושקה מקודם או לא, כי עכ"פ תוספת יש בה משום תוספת הצמחה. העורך.

(הערת הכותב כתגובה על הערה זו: אך צמח הנמצא כל הזמן בתוך המים תוספת מים אינה מוסיפה צמיחה.)

(5) פעולת החשמל במנוע, שאינה אלא סיבוב הגלגל בצורה מהירה אין בה משום מלאכה, רק סגירת המעגל ויצירת הזרם - אם מצד מכה בפטיש ואם משום בונה. ע"כ כל שהמעגל כבר סגור, אין בהמשך משום מלאכה. ואין הדבר כן בהבערה, כי החלק שכבר נדלק ובער איננו והמשך הבערה היא האחזת האור בטפה החדשה של השמן, היא למעשה אותה פעולה עצמה כמו בהתחלת ההבערה. וה"ה בכל מקום שלא רק התחלת הפעולה היא המלאכה, כי כל רגע ורגע יש בפעולה משום מלאכה, ל"ש לדון מצד המשך הפעולה הקודמת. העורך.