סימן נד – הכרזה על עירוב שנקרע

 

ראשי פרקים:

       שאלה

       א. מה עדיף אפרושי מאיסורא או שוגגין ולא מזידין

       ב. דעת הנתיבות שאין חיוב הפרשה בעושה איסור דרבנן בשוגג

       ג. מצות 'וקדשתו' בכהן ישן

       ד. מקורות על חובת הפרשה מאיסור דרבנן בשוגג

       ה. תשובת הגר"ש ישראלי

       ו. ראיה לחיוב הפרשה מאיסור במתעסק בטלטול בכרמלית

       מסקנה

* * *

 

שאלה

צורת הפתח המקיפה את הכפר (להלן "עירוב") נקרעה לפני שבת, וא"א היה לתקנה. והסתפקתי אם להכריז על כך בציבור או לא. הספק נובע מכך שהציבור כולל בתוכו סוגי אנשים שונים. חלק אחד התרגל, בתקופה שלא היה עירוב, לטלטל, ללא הקפדה. אם יכריזו על קריעתו הוא עלול לטלטל במזיד. ועבורו מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. ומן הראוי שלא להכריז. חלק אחר, אם יכריזו על הקריעה ימנע מלטלטל בשבת. ונמצא שאם לא יכריזו הוא עלול לטלטל בשוגג באיסור. מה עדיף, להזהיר את הזהירים ולגרום לאחרים לטלטל במזיד, או שמא להיפך, להימנע מלהכריז וע"י כך לגרום לחלק מהציבור לטלטל בשוגג באיסור? ואולי מספק, שב ואל תעשה עדיף?

א. מה עדיף אפרושי מאיסורא או שוגגין ולא מזידין

עומדת לפנינו השאלה מה להעדיף, את החובה לאפרושי מאיסורא כלפי החלק שיזהר ולא יטלטל, לאחר שישמע את ההכרזה, או את הדין של מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, של החלק שלא יזהר ויטלטל גם לאחר שישמע את ההכרזה? ולכאורה, י"ל כאן וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך? (שבת ד' א'). ובתוס' (שם ד"ה וכי) קבעו שני כללים שלפיהם אומרים לאדם לעבור על איסור קל כדי למנוע מחבירו איסור חמור: א. במצוה דרבים. ב. כאשר החוטא לא פשע. וא"כ בנ"ד המדובר במצוה דרבים, שהחשש שיהיו מזידין נוגע לציבור גדול. מיהו גם להיפך, התקלה שתיגרם לאלו שיזהרו לכשישמעו נוגעת אף היא לרבים, ומאי חזית. (אמנם י"ל שרבים המקיימים מצוה עדיפים מרבים העוברים עבירה ערש"י ויקרא כ"ו ה'). ועוד, איזה איסור קל יותר, האם אפרושי מאיסורא או מוטב שיהיו שוגגין? וקשה להכריע ביניהם. מה גם שבשניהם האיסור מדרבנן, א"כ אין מקום לומר שמישהו יעבור איסור קל כדי למנוע מחבירו איסור חמור, כי שני האיסורים חמורים, או קלים, במידה שווה.

ובאשר לכלל השני, שהחוטא לא פשע, התוס' שם אמרו זאת על שחרור שפחה שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר שהנכשלים בה דומים לאנוסים כי היא היתה מחזרת אחריהם ומדיחה אותם לדבר עבירה. (וכבר דימו פוסקי דורנו, עיין למשל אגרות הראיה ח"א סי' קל"ח, את קלקולי הדור לאותה שפחה.) וא"כ אף אותו חלק שלא יזהר מטלטול גם לכשישמע את האזהרה, אינו נחשב לפושע כי הוא עושה זאת מחוסר ידיעה ומחינוך לקוי. אך גם לדעה זו נראה שהאיסור שאותו עוברים צריך להיות קל יותר מהאיסור האחר שאותו מונעים, ובנ"ד לא נראה כן, אלא שני האיסורים שקולים. ואולי במקרה כזה שב ואל תעשה עדיף, וצ"ע.

ב. דעת הנתיבות שאין חיוב הפרשה בעושה איסור דרבנן בשוגג

הנחת יסוד לדיוננו היא שאין כאן רה"ר דאורייתא, אלא כרמלית דרבנן, וא"כ יש לברר מהו החיוב להפריש אדם מאיסור דרבנן שהוא עובר בשוגג?

ידועה סברת הנתיבות (סי' רל"ד) שהאוכל איסור דרבנן בשוגג אינו צריך כפרה כי לא עבר עבירה בעצם, שהרי מהתורה הדבר מותר מצד עצמו, ורק רבנן אסרוהו, והחיוב הוא לשמוע בקול חכמים שנאמר "לא תסור מכל אשר יורוך", וזה האוכל בשוגג לא התכוון להמרות את פי החכמים, שהרי שוגג היה, וא"כ אין כאן עבירה כלל. מצד החפצא אין כאן איסור ומצד הגברא אין כאן כוונה לעבור על הוראת חכמים, וא"כ אינו צריך כפרה כלל. (כך נהוג לנסח את סברת הנתיבות בישיבות).

ולדבריו יוצא לכאורה שאין שום מצוה להפריש מאיסור אדם העובר איסור דרבנן בשוגג. וכגון בנ"ד אם לא יכריזו שהעירוב קרוע אנשים יכשלו באיסור דרבנן של הוצאה מרשות היחיד לכרמלית בתום לב, כי הם סבורים שהעירוב תקין. וא"כ אין כאן עבירה כלל ועיקר ואין חיוב להפרישם מאיסור.

הדבר דומה למש"כ הגרעק"א בשו"ת סי' ח':

"דאם רואה עבדו שרוצה לקצור תבואה ממחובר והעבד אמר שרוצה לקצור זה התלוש והרב יודע שהוא מחובר, דאם מתעסק לא הוי מלאכה כלל לא שייך בזה שביתת עבדו דהא העבד אינו עושה מלאכה כיון דחושב שהוא תלוש ואין רבו עובר משום שביתת עבדו".

אמנם הגרעק"א דן במתעסק, עפ"י ההנחה שאינו נחשב לעובר עבירה כלל (זו דעת המקור-חיים בסי' תל"א והגרעק"א עצמו חולק עליו שם וסובר שמתעסק נחשב לעובר עבירה וצריך להפרישו) ואע"פ שעושה את המלאכה לרבו, בכל זאת אין רבו צריך להפרישו, כי העבד מצידו אינו עושה עבירה כלל. וא"כ יש מקום לדמות עובר על איסור דרבנן בשוגג למתעסק שאין חיוב להפרישו מאיסור, כי אינו עובר עבירה כלל, לדעת הנתיבות, אם כי מטעם אחר. אך המכנה המשותף הוא שאדם שוגג או מתעסק אינו עובר עבירה ובכל זאת הרואהו חייב להפרישו.

ג. מצות 'וקדשתו' בכהן ישן

אלא שצ"ע על הנחה זו, מתעסק אינו נחשב לעובר עבירה ולכן אין חיוב להפרישו מאיסור. כי לעומת זאת מצינו ביו"ד סי' שע"ב ס"א בהג'ה: "כהן שהוא ישן ומת עמו באהל צריכין להקיצו ולהגיד לו כדי שיצא. (תשובת מהרי"ל סי' ס"ט)". והרי אין לך מתעסק גדול יותר מישן, וגם הגרעק"א יודה שמתעסק כזה אינו נחשב לעובר עבירה, ובכל זאת חייבים להקיצו? ואולי י"ל שטומאת כהן שונה, שהרי יש מצות "וקידשתו" - שישראל הרואה כהן מתחלל חייב לקדשו ולמנוע את חילולו. לכן הרואה את הכהן ישן במקום טמא חייב להקיצו.

ובש"ך (שם ס"ק ג') כתב דמשמע שבאיסור דרבנן אינו צריך להקיצו. וכן כתב בסי' שע"ג ס"ק א' שכהן קטן הישן באהל המת אין חובה להקיצו. מיהו אין ללמוד מכאן שאין חובת אפרושי מאיסורא בשוגג דרבנן וכמו שמשמע מהנתיבות, כי יש לחלק בין שוגג למתעסק. כהן ישן הוא מתעסק גמור, שאינו עובר עבירה לכו"ע, ועוד, שאינו עושה מעשה (ועיין פנ"י פסחים כ"ה ב' שאין אדם עובר עבירה אלא בקו"ע ולא בשב וא"ת עיי"ש). לכן באיסור דרבנן אין להפרישו. אך באיסור דאורייתא אע"פ שהוא ישן ומתעסק חובה להפרישו מדין "וקדשתו" וכנ"ל. ואולי יש להטעים את ההבדל בין דרבנן לדאורייתא עפ"י יסודו של הנתיבות. שכהן הטמא טומאה דאורייתא מחולל מקדושתו בעצם ולכן הרואה מחוייב לקדשו ולמונעו מחילולו. אך כהן הטמא בטומאה דרבנן, אינו טמא בעצם, ואינו מחולל מקדושתו, ורק אם עובר במזיד על הוראת חז"ל דינו כמחלל את עצמו מדרבנן, אך כשהוא ישן ומתעסק אינו מחלל את עצמו בכונה ואינו מחולל בעצם, ולכן אין חובה לקדשו, אפילו לא מדרבנן. (ולהלן בסוף דברינו נאריך יותר בענין מתעסק).

אין ללמוד איפוא מכאן לעבירה דרבנן בשוגג, באיסורי דרבנן אחרים. כי כאן מדובר במתעסק ולא בשוגג.

אולם דברי הנתיבות צ"ע, כי מצינו במקומות רבים שיש חובת הפרשה מאיסור גם באיסורי דרבנן בשוגג.

ד. מקורות על חובת הפרשה מאיסור דרבנן בשוגג

א] במס' שבת מ' ב': "א"ר יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, ואמר לי: טול בכלי שני ותן. שמע מינה תלת: שמע מינה שמן יש בו משום בישול, וש"מ כלי שני אינו מבשל וש"מ הפשרו זהו בישולו. היכי עביד הכי והאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא?... אפרושי מאיסורא שאני".

ומבואר שם בגמ' בהמשך שלא מדובר בבישול דאורייתא, אלא באיסור דרבנן: "אמר רבינא, שמע מינה המבשל בחמי טבריה חייב... והאמר רב חסדא המבשל בחמי טבריה בשבת פטור? מאי חייב נמי דקאמר מכת מרדות". ומוכח מכאן שלמרות שרבי יצחק בר אבדימי עבר על איסור דרבנן בלבד, ומסתמא בשוגג היה, שהרי לא יתכן שרבי יצחק בר אבדימי יעבור על איסור דרבנן במזיד, ובית המרחץ היה, שאסור לומר בו דברי תורה, ובכל זאת רבי הפרישו מאיסור. משמע שחובה להפריש אדם העובר על איסור דרבנן בשוגג.

ב] בנחלת צבי על יו"ד (סי' ש"ג) הוכיח שחובת אפרושי מאיסורא חלה גם על איסורי דרבנן בשוגג מהלכה זו גופה שמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, שנאמרה רק באיסורי דרבנן, או באיסורים שאינם מפורשים בתורה, שהרי על איסור מפורש בתורה אין אומרין מוטב שיהיו שוגגין (כמבואר במס' ביצה ל' א'), ומבואר איפוא שיש חובת אפרושי מאיסורא באיסורי דרבנן בשוגג (אמנם יש לדחות ששם מדובר באיסורי תורה שאינם מפורשים בתורה ולא באיסורי דרבנן ממש. אך הוא דייק מכלאים דרבנן שמעיקר הדין צריך להפרישו, גם כשהוא שוגג).

ג] וכן יש להוכיח שיש עבירה באיסור דרבנן בשוגג, מגיטין נ"ג-נ"ד שלר"מ קנסו שוגג אטו מזיד ומבואר שם שגם באיסורי דרבנן, כגון בביטול איסור לכתחילה ובהפרשת תרו"מ בשבת ובטבילת כלים בשבת ועוד (ע"ש נ"ג ב' כי לא קניס בדרבנן וכו'), ומשמע שגם באיסור דרבנן בשוגג עובר עבירה. אמנם יש לומר שבאמת בשוגג אינו עובר עבירה, אך מכיון שבמזיד עובר עבירה קנסו גם שוגג, אע"פ שאינו עובר. ודוחק גדול לומר כן, שקנסו אדם שלא עבר עבירה כלל בגלל אדם העובר במזיד. ומסתבר יותר לומר שגם בשוגג עובר, אלא שעבירתו קלה ומכיון שבמזיד עבירתו חמורה יותר קנסוהו גם בשוגג, אטו מזיד.

ד] ובחולין ז' א' בענין חמורו של ר' פנחס בן יאיר שלא אכל דמאי, אע"פ שדמאי הוא רק איסור דרבנן, וחמור בודאי אינו עדיף משוגג, ובכ"ז לא הכשילוהו באכילת דמאי, משמע שהאוכל דמאי, שהוא איסור דרבנן, בשוגג, עובר עבירה. ואע"פ שבאיסורי גברא כגון אוכל ביום כיפור, או לפני הבדלה, כתבו שם התוס' (ה' ב' ד"ה צדיקים ובגיטין ז' א' ד"ה השתא) שאינו גנאי גדול כל כך, וצדיק עלול להיכשל באיסורי גברא, ובכל זאת לענין דמאי הפרישו משמים את חמורו של ר' פנחס בן יאיר מאיסור. משמע שאיסור דרבנן הוא איסור חפצא, ולא איסור גברא, ולא כהנתיבות. ושם ו' ב': "העיד ר' יהושע בן זרוז ... לפני רבי על ר"מ שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו". ובדף ז' א' הקשתה הגמ':"ודילמא לאו אדעתיה"? ותירצה: "השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לא כל שכן". ואם איסור דרבנן בשוגג אינו עבירה מה הראיה מאכילת דמאי ע"י ר"מ בשוגג?

מיהו יש לדחות ראיה זו ממה שכתב הערוך לנר (יבמות צ"ט ב' ד"ה השתא) שלא עצם אכילת הדמאי היא התקלה, אלא התקלה שתבוא מכך לאחרים שיראו את ר"מ אוכל עלה של ירק, או את חמורו של ר' פנחס בן יאיר אוכל דמאי, ויסברו שהדבר מותר ויכשלו ויאכלו במזיד. וזהו הגנאי לצדיקים שבעטיים עלולות הבריות להיכשל באיסור לכתחילה.

ה] וברמב"ם הל' ברכות פ"א הי"ט: 

"כל האוכל דבר האסור, בין בזדון ובין בשגגה, אינו מברך עליו לא בתחילה ולא בסוף. כיצד? הרי שאכל טבל של דבריהם... אינו מברך".

והראב"ד השיג עליו:

"אבל ברכה תחילה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו?" (זוהי הגירסא הנכונה ולא "נהגו" כפי שנדפס).

מבואר שהדבר תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד, לדעת הרמב"ם איסור דרבנן בשוגג נחשב לאיסור ולכן אין מברכין עליו. ולהראב"ד מברכין עליו. מיהו הראב"ד סובר שגם האוכל במזיד מברך ולא רק בשוגג. ומשום שסו"ס נהנה. אך לא משום שסובר שאיסור דרבנן בשוגג אינו איסור. אלא למרות שהוא איסור ובכל זאת מברך עליו. וגם מהרמב"ם אין להוכיח, כי יתכן שבברכה החמיר יותר, אע"פ שהאיסור אינו איסור גמור. וראיה לכך מב"ק (צ"ד א'):

"הרי שגזל סאה של חיטין, טחנה, לשה, אפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך? אין זה מברך אלא מנאץ שנאמר: 'ובוצע ברך נאץ ה''".

ושם מדובר בגזל שקנאו בשינוי וחייב רק לשלם ואין כאן מצוה הבאה בעבירה ובכל זאת אסור לברך, כי יש כאן גנאי לברכה שבאה בגלל עבירה. וא"כ י"ל שה"ה באיסור דרבנן בשוגג, אמנם עבירה אין כאן אך גנאי יש כאן, ולכן נחשב כמנאץ ולא כמברך. (ועי' משפט כהן ס"ס מ"א).

אחרי כן מצאתי שבפוסקים הביאו חלק מהראיות שהבאתי ומכיון שאין בימ"ד בלא חידוש משנה לא זזה ממקומה.

ומצאתי שהפוסקים הביאו ראיות נוספות נגד הנתיבות שיש חיוב אפרושי מאיסורא גם בשוגג דרבנן. 

ו] בשד"ח בפאת השדה מערכת האל"ף כלל ק"ח (כרך א' עמ' 293 בהוצאת ב"ב) הביא בשם ספר אפריון שלמה שהוכיח מר"ה י"ח ב' מעשה שגזרו בלוד תענית בחנוכה והוצרכו להתענות על תעניתם אע"פ שהתענו בחנוכה בשוגג, שהוא איסור דרבנן.

ז] ובקובץ יגדיל תורה הקשה מהאוכל תרומה דרבנן שצריך לשלם חומש, משמע שצריך כפרה. והבית יצחק הוכיח מתוס' (ע"ז כ"ב ע"א ד"ה כי תיפוק) שעובר בלפני עיוור באיסור דרבנן אע"פ שהנכשל שוגג.

ח] ובשו"ת הרמ"ץ הקשה מיו"ד סי' קכ"ג סכ"ו שהשותה יין נסך צריך כפרה, והוא הבין שמדובר בסתם יינם. מיהו יש לדחות ששם מדובר ביין נסך ממש ולא בסתם יינם. 

אמנם השד"ח הביא שם פוסקים רבים הסוברים כהנתיבות, הרמ"ץ באו"ח סי' ח', הישועות יעקב ביו"ד סי' קי"ד, מנחת שי בסי' ס"ב, הדברי מלכיאל בסי' כ"ב אותיות כ"ח-כ"ט, ועוד. אולם הקושיות קשות ולא מצינו תירוצים לכל הראיות שהובאו נגד הנתיבות. 

ט] וכן ביביע אומר ח"א יו"ד סי' י"ב הביא עוד ראיות נגד הנתיבות: מתרוה"ד ס"ס קכ"ו שמי שאכל בי"ז בתמוז בשוגג צריך כפרה. ובשו"ע או"ח ס"ס של"ד שהמכבה דליקה בשבת בשוגג צריך להתענות (מיהו מלאכה שאצל"ג חמורה יותר מאיסור דרבנן).

י] ובירושלמי סוטה פ"ד ה"ג ר' מנא התיר מינקת חבירו והתגנה על כך (ועיי"ש שדחה משום שסכנת הולד חמורה מאיסור דרבנן. ואכן הצדק עמו אילו הולד הסתכן בפועל, אך אם הולד לא הסתכן, הוא עבר רק על גזירת חכמים בשוגג).

יא] ובספר משפט המלחמה להר"ש אריאלי (עמ' פ"ג - פ"ה) הביא ג"כ ראיות נגד הנתיבות ורצה לתלות את הדבר במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהל' איסורי ביאה פ"א הי"ב שכתב:

"הבא על הערוה מן העריות כמתעסק... וכן בחייבי לאוין ובשניות".

ותמה עליו הראב"ד, דבחייבי לאוין ובשניות הלא פטורים בשוגג? ותי' הכס"מ שאמנם פטורים מקרבן, אך צריכים כפרה.

יב] ובפכ"ז מהל' מאכלות אסורות הל' כ"ז כתב הרמב"ם שאסור להאכיל לקטן אפילו דברים האסורים מדברי סופרים, אך הרשב"א (הובא בנמו"י יבמות קי"ד) סובר שמותר להאכיל לקטן איסורי דרבנן.

נמצא שהרמב"ם לשיטתו סובר שיש איסור בשוגג דרבנן (וכן היא שיטתו בפ"א מהל' ברכות הל' י"ט) והרשב"א חולק וסובר שאין איסור מדרבנן בשוגג. מיהו גם לשיטת הרשב"א לא מסתבר שיהיה מותר להאכיל לכתחילה איסור דרבנן לגדול שאינו יודע על כך (וכמו שמצינו כעי"ז בערלת חו"ל, עיין קידושין ל"ט) ואולי רק בקטן התירו, וצ"ע.

העולה מכל האמור הוא שהדעת נוטה יותר לומר שחייבים להפריש מאיסור גם מי שעובר עבירה דרבנן בשוגג. וגם הנתיבות לא אמר אלא לענין מוכר שמכר לאדם איסור דרבנן והקונה אכלו בשוגג שאין צריך להחזיר לו הדמים כי אינו צריך כפרה, אך הרואה את חבירו עובר עבירה חייב להפרישו, גם לדעת הנתיבות. [ובעיקר הדין של המוכר לחבירו איסור דרבנן יש מקום לפוטרו משום שלא כו"ע זהירים באיסור דרבנן (אבני צדק או"ח סי' טו"ב - הובא בשד"ח כרך א' עמ' 463 אות ל"ז)].

ה. תשובת הגר"ש ישראלי

ושאלתי שאלה זו ממו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל. (תשובתו אלי נדפסה בספרו עמוד הימיני סי' ל"ז), ותורף דבריו הוא שחובת ההפרשה מאיסור דרבנן בשוגג (ועי"ש שיתכן שהוא קרוב לאונס) הוא ממידת חסידות, שהרי אמרו בקידושין (ל"ט ב') ישב ולא עבר עבירה מקבל שכר כעושה מצוה. וא"כ י"ל שבמקום שיש הכשלה לאחרים שיעברו במזיד אין מצוה להפריש את האנוסים הסומכים על כך שהעירוב נבדק ונמצא תקין. 

ונ"ל להוסיף על דבריו, שסתמא דמילתא אדם השומר מצוות כהלכה אינו רוצה לעבור אפילו על איסור דרבנן בשוגג. ואם היינו שואלים אותו אם ירצה שנגלה את אוזנו שהוא עומד להיכשל באיסור היה בודאי מעוניין שנעשה כן. א"כ זכות לאדם שרוצה להתנהג כהלכה שנמחה בידו, אע"ג שמצד מעשה העבירה אינו עובר בשוגג, אך בכל זאת יש מצוה להפרישו בגלל שהוא בעצם מעוניין בכך. וא"כ יש כאן גמילות חסד למעוניינים בכך. ולפי"ז כשזכות זו יש בה גם חובה לאחרים אולי אינה זכות כל כך וגם הם ימחלו על זכות זו.

ועוד כתב שם בשם חתנו הרב עמנואל קוסבסקי שליט"א שהרי הסומך על העירוב סבור שזוהי רשות היחיד ואינו יודע שהעירוב נקרע ושהוא מטלטל בכרמלית. והר"ז מתעסק שהוא סבור שהוא חותך את התלוש ונמצא מחובר, והדבר תלוי במחלוקת הגרעק"א (סי' ח') והמקו"ח (סי' תל"א), ולדעת המקו"ח מתעסק אינו עובר עבירה ואין צורך להפרישו מאיסור. ומכיון שהמדובר באיסור דרבנן ספיקא דרבנן לקולא.

ואח"כ מצאתי שמובא בשם הספר מחשבות בעצה סי' ט"ז שהסתפק אם לפרסם או לא. ובספר שמירת שבת כהלכתה ס"פ י"ז הביא בשם הגרשז"א שהורה שמוטב לא לפרסם על קריעת העירוב מהטעם הנ"ל, משום שהוא מתעסק, כי הוא סבור שזו רה"י.

ו. ראיה לחיוב הפרשה מאיסור במתעסק בטלטול בכרמלית

ולענ"ד יש להביא ראיה לענין אפרושי מאיסורא במתעסק בטלטול בכרמלית בשבת ממנחות (ל"ז ע"ב). 

"רבינא הוה קאזיל אבתריה דמר בר רב אשי בשבתא דריגלא. איפסק קרנא דחוטיה ולא אמר ליה ולא מידי. כד מטא לביתיה א"ל: מהתם איפסיק, א"ל: אם אמרת לי מהתם שדיתיה. והאמר מר: גדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה? תרגמה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו דלא תסור". ("כגון טלטול אבנים איסור דרבנן ואבנים מקערזלות מותר להכניס לבית הכסא משום כבוד הבריות, אבל לשאת משא דכתיב בהדיא לא דחי כבוד הבריות" - רש"י).

מר בר רב אשי לא הרגיש שציציתו נקרעה, וא"כ היה מתעסק, ובכל זאת הקפיד על רבינא שלא גילה לו על כך עוד בהיותו ברה"ר, שאם היה יודע על כך היה משליכה מעליו ברה"ר. ורבינא שנמנע מלהעיר לו, עשה זאת משום כבוד הבריות, אך מצד מתעסק לא היה נמנע מלהעיר לו. ולכאורה מכאן מוכח כהגרעק"א שהרואה את חבירו עובר עבירה במתעסק חייב למונעו ולא כהמקור חיים שמתעסק אינו עבירה כלל ופטור מלמונעו?

ובלישנא בתרא שם במנחות ל"ח א':

"ואיכא דאמרי, מהתם אמר ליה (רבינא למר בר ר"א שנפסק לו חוט הציצית) וא"ל: מאי דעתיך למשדייה?! והאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה! והא תרגומה רב בר שבא קמיה דר"כ בלאו דלא תסור? הכא נמי כרמלית דרבנן היא".

מלשון זו עולה שרק בגלל שכבוד הבריות דוחה איסור דרבנן סבר מר בר ר"א שאינו צריך לפשוט את בגדו ברה"ר, אך מתעסק לא נזכר כלל בסוגיה. רבינא שהעיר למר בר ר"א עשה זאת למרות שמר בר ר"א היה מתעסק, ומר בר ר"א שסבר שאינו צריך לפשוט את בגדו סובר כן רק משום שכבוד הבריות דוחה איסור כרמלית אך לא משום מתעסק, אע"פ שהמדובר באיסור דרבנן, ומבואר איפוא שגם מתעסק כזה שלא ידע כלל שעושה מעשה עבירה, ובעבירה דרבנן עובר עבירה ויש צורך להפרישו, ורק משום כבוד הבריות פטור מלפשוט את בגדו. אך רבינא הפריש את מר בר ר"א מטלטול בכרמלית בשבת למרות שמר בר ר"א היה מתעסק בדרבנן. ונמצא שלשתי הלשונות מתעסק נחשב לעובר עבירה.

ועל הגרעק"א יש להקשות מסוגיא זו. שאף כי לדעתו הרואה את חבירו מתעסק חייב להפרישו, שגם מתעסק נחשב כעובר עבירה, אולם זהו רק במתעסק של כל התורה כולה. אך מתעסק במלאכה בשבת, שאין בה כוונה כלל, עד כדי כך שאינה מלאכת מחשבת, גם הוא מודה שאין במתעסק כזה עבירה ופטור מלהפרישו. ועיי"ש בשו"ת (סי' ח') שרק הרואה את עבדו קוצר תבואה ממחובר וסבור שהיא תלושה ורבו יודע שהיא מחוברת, חייב להפרישו, אך מי שהיתה אבן מונחת לו בחיקו ושכחה והיא עומדת ליפול ממנו מרה"י לרה"ר הרואה אינו חייב להפרישו כי אין כאן מלאכת מחשבת כלל, ולכן מתעסק כזה אינו נחשב לעושה מלאכה. ולפי"ז קשה מהסוגיא במנחות שהבאנו, מדוע היה צריך להפריש את מר בר רב אשי, הרי לא ידע כלל שהציצית נקרעה, והדבר דומה ממש לאבן שהיתה מונחת לו בחיקו ושכחה שאינו נחשב לעושה מלאכה כלל ועיקר, ואין צורך להפרישו?

ועיין שו"ת עונג יו"ט (סי' כ') שחילק בין היתה לו אבן ושכחה שלא עשה מעשה כלל אלא האבן נופלת מאליה, ששם אינו נחשב לעושה מלאכה, לבין חייט ששכח את מחטו תחובה בבגדו ויצא בה בשבת שנחשב לעושה מעשה, ואע"פ שהוא מתעסק, פטור רק מקרבן, אך עובר עבירה וצריך להמנע ממנה. ולדבריו גם היוצא בציצית קרועה בשבת נחשב למתעסק שעובר עבירה וצריך להפרישו ולא דמי להיתה לו אבן מונחת בחיקו ושכחה. אך חילוקו דק כחוט השערה. שהרי גם כשעומד עם האבן והיא נופלת מאליה עשה מעשה, ומאי שנא מעשה של הליכה ממעשה של קימה? ועוד, התוס' בשבת (י"א א' ד"ה שמא) הקשו מהגמ' בב"ק (כ"ו ב') מהיתה לו אבן מונחת בתוך חיקו ושכחה על החייט היוצא במחטו, ותירצו שהחייט שכח שהיום שבת, אך לא שכח שיש לו מחט בבגדו ולכן אינו מתעסק. וא"כ חילוקו אינו מוכרח. וא"כ הדרא קושיה לדוכתא מדוע היה צריך רבינא להפריש את מר בר ר"א מלבישת בגד שבו ציצית קרועה בשבת?

וסברתי לומר אולי בדוחק, שמכיון שנאמר במצות ציצית "למען תזכרו" - המצוה היא לזכור כל היום שיש לו ציצית בבגדו. וא"כ אין כאן מתעסק כלל, כי עצם השכחה היא ג"כ מעין עבירה, כביכול. ודוחק. (עי' שבת י"ב א' שיוצא אדם בתפילין בע"ש עם חשיכה משום שחייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה.)

ובשו"ת שאג"א (סי' נ"ח) פירש את דברי מר בר ר"א בלישנא קמא בניחותא, דהיינו שהוא אמר לרבינא שאם היה מעיר לו עוד ברה"ר הוא היה צריך לפשוט את בגדו כבר ברה"ר, אך לא התכוון להתלונן על כך שלא העיר לו ברה"ר. וא"כ טוב עשה רבינא שלא העיר לו ברה"ר כי מתעסק אינו עובר עבירה כלל, אך לל"ב שהעיר לו נמצא שאפילו מתעסק שאינו מלאכת מחשבת כלל בשבת ובאיסור דרבנן נחשב לעובר עבירה וצריך להפרישו.

ויתכן שבזה נחלקו שתי הלשונות, אם היה צריך להפרישו מאיסור כשהוא מתעסק או לא. לל"ק, לפי פירושו של השאג"א, לא היה צריך להפרישו, ולל"ב היה צריך להפרישו, ואע"פ שהמדובר באיסור דרבנן ובמקום שאין מלאכת מחשבת. והגרעק"א שחילק בין מתעסק רגיל למתעסק בשבת כשאינו עושה מלאכת מחשבת, סבור כל"ק. אך לל"ב אה"נ גם מתעסק שאין בו מלאכת מחשבת ואפילו בדרבנן חייב להפרישו. וא"כ אפשר לסמוך על הכרעתו של הגרעק"א ולהימנע מלהכריז על קריעת העירוב.

ובלאו הכי י"ל שנחלקו הפוסקים בכללי ההלכה כאיזו לשון לנקוט. י"א כלישנא קמא וי"א כלישנא בתרא וי"א שבדרבנן אזלינן לקולא (עיין אנצ' תל' כרך ט' ערך הלכה עמ' ש"ל).

וא"כ יש מקום לסמוך על כך ולהקל בדרבנן, מה גם ששב ואל תעשה עדיף וכמבואר בר"ה כר"י.

מסקנה

מעיקר הדין אין צורך להכריז על עירוב קרוע, אלא שנהגו לעשות כן כדי לזכות את הציבור בשמירת שבת כהלכה. אך במקום שחלק מהציבור עלול לעבור במזיד מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, ולכן עדיף שלא להכריז על עירוב קרוע בשבת, במקום שבו יש כאלו שעלולים לעבור במזיד.

 

(כסלו תשכ"ה)