סימן נו – שליח לבדיקת חמץ

 

ראשי פרקים:

 

       שאלה

       א. האם שליח מברך על בדיקת חמץ

       ב. ברכת הקידושין ע"י שליח

       ג. שליח לבדיקה וביעור

       מסקנה

* * *

 

שאלה

אשה אלמנה ונכה שאינה יכולה לבדוק חמץ בעצמה מינתה שליח לבדיקת חמץ בביתה, מי צריך לברך על הבדיקה?

א. האם שליח מברך על בדיקת חמץ

כתב המג"א (ס' תל"ב ס"ק ו'): "משמע שאם בעה"ב אינו בודק רק מצוה לאחר לבדוק, אותו אחר מברך. וצ"ע דהיאך יברך הא אין המצוה מוטלת עליו לבדוק? ולא דמי למ"ש סי' תקפ"ה גבי שופר שהתוקע מברך, דשאני התם שהשומע שומע הברכה ויוצא בברכתו, אבל הכא למה יברך הבודק כיון שאין המצוה מוטלת עליו? וצ"ל דמ"מ מצוה קעביד דומיא דמילה, שהמצוה על אבי הבן ומ"מ אם אחר מל אותו אחר מברך". וכתב הדגמ"ר ש"ממצות מילה אין ראיה ששם אם אין האב מל חייבים בי"ד למימהליה ולכך כל אחד יכול לברך".

ונראה שהמחלוקת בין המג"א והדגמ"ר היא מחלוקת הש"ך והתבו"ש אם יש שליחות במילה. לפי הש"ך (חו"מ סי' שפ"ב) אין שליחות במילה, שאם האב לא מל כל ישראל חייבים למולו ואין כאן שליחות, ולפי התבו"ש יש שליחות במילה. ועיין קצוה"ח סי' שפ"ב שהאריך ותלה בזה מחלוקת קדומה יותר בין האו"ז והד"מ יעויש"ה.

עוד העיר הדגמ"ר על המג"א והביא ראיה מתורם בשליחות בעה"ב שהשליח מברך, דאל"כ היה אסור למנות לכתחילה שליח לתרום כשם שאילם וערום לא יתרמו לכתחילה כי אינם יכולים לברך, ה"ה בשליח, אלא ע"כ אין כאן הפסד ברכה כי השליח מברך. ולענ"ד אין ראיה מתרומה. שהנה הר"ן בפסחים ז' ע"ב הקשה על דברי הגמרא שם שכל מצוה המתקיימת ע"י שליח מברכים עליה ב"על", והרי בהפרשת תרומות ומעשרות מברכין "להפריש" ולא "על הפרשת" אע"פ שמצוה זו ניתנתלקיום ע"י שליח? ותרץ הר"ן שמכיון שצריך דעת בעלים הרי זה כאילו המשלח הפריש בעצמו ולכן מברכין "להפריש". וקשה, שהרי אם אדם תורם מפירותיו על של חבירו אין צריך דעת בעלים, מדוע כתב הר"ן שכל שליח צריך דעת בעלים?

אלא ע"כ כונת הר"ן לומר ששונה תרו"מ מכל מצוה אחרת, שמכיון שהשליח יכול להפריש מפירותיו על של בעה"ב ואז הוא בעל המצוה (עין נדרים ל"ו ב') ויכול לברך "להפריש". לכן גם כשבעה"ב נותן לו רשות להפריש משלו הר"ז כאילו נותן לו את פירותיו להפריש משל השליח על בעה"ב ולכן כשהשליח מפריש מברך "להפריש" כי המצוה הזאת מתקימת תמיד ע"י בעליה. כשבעה"ב מפריש בעצמו, הוא הבעלים, וכשהשליח מפריש, בין משלו בין משל בעה"ב, הוא הבעלים. לכן מברך תמיד "להפריש". ובזאת דומה מצוה זו למילה לדעת הדגמ"ר שכשהאב לא מל חייבים אחרים למול והמצוה היא של המוהל, ה"ה בתרומות ומעשרות כמש"כ, שתמיד המפריש - המצוה היא שלו ולכן מברך "להפריש". ואין מכאן ראיה לבודק חמץ שהמצוה אינה שלו ואינו ראוי שיברך.

ב. ברכת הקידושין ע"י שליח

אולם יש להביא ראיה שהשליח מברך גם כשהמצוה אינה שלו, ממש"כ הרמב"ם בהל' אישות פ"ג ה"ג שהשליח מברך על הקידושין. א"כ מוכח מדבריו ששליח לקיום מצוה השליח מברך ומאי שנא ביעור חמץ?

אמנם לדעת הראב"ד שם י"ל דקידושין שאני שהברכה היא ברכת השבח, כיהראב"ד משיג על הרמב"ם שם וסובר שברכת האירוסין היא אחרי הקידושין מפני שהדבר תלוי בדעת אחרים, שהאשה יכולה לחזור בה. וראיתי להגרצ"פ פרנק בקונט' מילי דברכות (בסוף שו"ת הר צבי חאו"ח) שכתב שהרמב"ם והראב"ד לשיטתם. לד' הרמב"ם שם בתחילת פ"א שפילגש אסורה מהתורה ונמצא שאירוסין היא מצוה מהתורה, שהרי אסור לאדם לפרות ולרבות אלא ע"י קידושין כדת משה וישראל ולכן אירוסין היא מצוה מן התורה ומברכין עליה ככל מצוה. אך הראב"ד שם סובר שפילגש מותרת מן התורה ואדם יכול לקיים פריה ורביה גם ע"י פנויה, וא"כ קידושין לכשעצמם אינם מצוה ולכן היא ברכת השבח. וא"כ לדעת הראב"ד יש לחלק בין קידושין לבין בדיקת חמץ, שבדיקת חמץ היא ברכת המצוות ורק מי שמצווה במצוה יכול לברך, והוא בעה"ב ולא שלוחו. 

אך באמת פירושו של הגרצ"פ בדעת הראב"ד דחוק מאוד, שא"כ מדוע הראב"ד עצמו לא כתב טעם זה לדבריו, אלא טעם אחר, בגלל שהאשה עלולה לחזור בה? וגם הדוגמא שהביא הראב"ד ממילה פירושה שהמוהל יכול לחזור בו (עיין הגהות הרמ"ך ברמב"ם החדש, הוצאת פרנקל) ולמה לא נקט הטעם שזוהי ברכת השבח?

ובכלל, התלות בין פילגש למצות נישואין אינו מוכרח, ואדרבה יש גם מקום לומר להיפך. לשיטת הרמב"ם שפילגש אסורה ואינו יכול לקיים פריה ורביה אלא ע"י נישואין, נישואין לכשעצמם אינם מצוה אלא הכשר מצוה לצורך פריה ורביה. משא"כ לשיטת הראב"ד שפילגש מותרת, אין צורך בנישואין לצורך קיום מצוה פריה ורביה, וע"כ נישואין אינם הכשר מצוה, אלא מצוה בפנ"ע, שלא טוב היות האדם לבדו. (ומכאן שגם לדעת הראב"ד, אע"פ שבפנויה אינו עובר על איסור זנות, כשאינו נושאה כדת משה וישראל מבטל מצות עשה מהתורה בידים, כנלענ"ד).

אמנם הרא"ש בפ"ק דכתובות סי' י"ב כתב במפורש שברכת האירוסין היא ברכת השבח (ועיי"ש בקרבן נתנאל אות ח' האם לדעתו פילגש מותרת או אסורה), אך בדעת הראב"ד אין הכרח לומר דסבר כהרא"ש. ויתכן שגם הראב"ד וגם הרמב"ם סוברים שברכת האירוסין היא ברכת השבח ולא ברכת המצוות, משום שהיא הכשר מצוה לדעת הרמב"ם, וחשש שהאשה תחזור בה, לדעת הראב"ד. ומהמג"א מוכח שסובר בדעת הרמב"ם שברכת הארוסין היא ברכת השבח ולא ברכת המצוות ולכן שליח יכול לברך, שאל"כ כיצד סובר המג"א שהמשלח מברך כשמהרמב"ם מוכח שהשליח מברך? אלא ע"כ לדעתו ברכת האירוסין שונה מברכת המצוות.

אח"כ מצאתי במגן האלף שהקשה מברכת הארוסין שהשליח מברך, ותרץ ששם הברכה היא ברכת השבח על איסור העריות ולא על הקידושין ולכן השליח מברך ובש"כ. 

ובזה יובהר לנו המנהג שהרב מסדר הקידושין הוא המברך ולא החתן. אם כי יש עדות (כגון יוצאי ג'רבה וקוצי'ן) שהחתן מברך אך ברובן הרב מברך. אמנם אפ"ל שכונתו להוציא את החתן ודינו כקידוש, שאע"פ שיצא מוציא מדין ערבות, אך בכ"ז היה עדיף שהחתן יברך בעצמו ולא מצינו שחתן יעשה זאת. אלא ע"כ זוהי ברכת השבח ולא ברכת המצוות. והדבר מדויק בלשון הרמב"ם שם שנאמר "כל המקדש אשה מברך בין ע"י עצמו בין ע"י שליח צריך לברך קודם הקידושין הוא או שלוחו". ויש כאן אריכות דברים וכפילות, שכן היה צריך לומר: "המקדש את האשה מברך בין הוא עצמו בין שליחו". אלא כונתו לומר שגם המקדש בעצמו יכול לברך ע"י שליח, כי הברכה אינה חובה עליו דוקא, אלא ברכת השבח היא ואפשר לברכה גם לכתחילה ע"י אחרים. אלא שלדעתו היא חייבת להיות עובר לעשייתן ככל מצוה שהרי על מצוה נתקנה ודינה לענין זה ככל ברכת המצוות, אע"פ שבעצם היא ברכת השבח.

ג. שליח לבדיקה וביעור

והנה כבר הקשו רבים על ברכה זו, הנאמרת לפני הבדיקה ונוסחה הוא: "על ביעור חמץ", הרי את החמץ אינו מבער עתה אלא למחרת בסוף השעה החמישית? וכתב הרא"ש (בסי' י'): "ומן הראוי שיברך קודם בדיקה: 'על בדיקת חמץ' ותקנו לומר "על ביעור חמץ" לפי שלאחר הבדיקה מיד הוא מבטל והיינו ביעור חמץ לחמץ שאינו ידוע לו ואוכל ממנו עד שעה ה' ואז מבערו מן הבית, ועל עסק זה נגררה הברכה של בדיקה שהיא תחילת ביעור". (וצ"ע בדעתו האם הברכה היא על הביטול או על הביעור למחרת.)

והנה על ביטול חמץ לא מועיל שליח, לדעת חלק מהפוסקים, ער"ן (פ"ק דפסחים) וב"י (סוף סי' תל"ד). ולמעשה נוהגים להחמיר לכתחילה ולבטל בעצמו ולא ע"י שליח (משנ"ב סי' תל"ד ס"ק ט"ו) ובבה"ל שם. וא"כ כיצד יכול לברך השליח "על ביעור חמץ" כשבסך הכל הוא עושה רק את הבדיקה, שאינה אלא הכשר לביעור העיקרי שהוא הביטול והשרפה, ואת הביטול לא הוא עושה וגם את השרפה לא בהכרח הוא עושה, הוא רק בודק. א"כ כיצד יברך השליח?

והרמב"ם כתב בפי"א מהל' ברכות הט"ו: "וכך הוא מברך על ביעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים, שמשעה שגמר בליבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק". ומבואר בדבריו שהשליח מברך, אלא שלדעתו השליח גם מבטל את החמץ. וזה כדעת בעל העיטור, שהרב המגיד משנה כתב בשמו בפ"ב מהל' חו"מ ששליח יכול לבטל חמץ. וא"כ י"ל דהא בהא תליא. מכיון שהשליח מבטל את החמץ הוא גם מברך "על ביעור חמץ". אך לדידן, שהשליח אינו מבטל את החמץ, אלא בעה"ב, אין מן הראוי שהשליח יברך, אלא בעה"ב יברך.

אולם א"א לומר שבעה"ב יברך, שהרי הוא רק מבטל בליבו, ועל ביטול בלב לא תיקנו ברכה, כמבואר בפוסקים, אלא רק על מעשה, ולכן תקנו את הברכה על הבדיקה ולא על הביטול. נמצא שאין מי שיברך כאן, לא השליח ולא בעה"ב, ולכן מסתבר יותר לומר שהשליח יברך, כדעת הרמב"ם. (ואפשר לומר בדעת הרמב"ם, בדוחק, שהנימוק שכתב "שמשעה שגמר בליבו לבטל נעשית מצות הביעור" מתייחס רק לבודק בעצמו. אך בודק ע"י שליח מברך ב"על" מטעם אחר שהשליח אינו מחוייב במצוה בעצמו ולכן אינו מברך לעשות, אלא על העשיה וכמו שכתב שם לעיל בהל' י"א.)

והנה ענין זה האם הברכה היא על הבדיקה או על הביטול תלוי במנהג המובא ברמ"א סו"ס תל"ב להניח פתיתי חמץ במקום שימצאם הבודק, כדי שלא תהא ברכה לבטלה, משמע שלדעה זו (דעת מהר"י ברין) הברכה היא על הבדיקה ולא על הביטול. וגם האומרים שאין צורך להניח פתיתים סוברים שאמנם הברכה על הבדיקה אולם אין צורך שימצאו חמץ, העיקר הוא שיבדוק. הט"ז שחולק סובר שהברכה היא על הביעור למחרת ולא על הביטול ולא על הבדיקה. אך מהרמב"ם משמע שהברכה על הביטול, ובכ"ז סובר הרמב"ם שהשליח מברך.

מסקנה

נראה שהשליח יברך, כמו שכתב הרמב"ם, ומן הראוי שהשליח גם יבער את החמץ, לדידן דקי"ל שאין השליח מבטל, ואז ברכתו תכלול גם את הביעור.

 

ניסן תשמ"ח