סימן נז – המפקיד חמץ אצל חבירו בימינו

 

ראשי פרקים:

       א. חיוב מדין ערבות

       ב. חיוב מדין בל יראה

       ג. חיוב ביעור כל חמץ שיכול לבערו

       ד. חיוב ביעור בחמץ של הפקר

       ה. חיוב ביעור משום שהוא ברשותו ורוצה בקיומו       

* * *

 

א. חיוב מדין ערבות

בשו"ע או"ח תמ"ג ס"ב: "ישראל שהיה בידו חמצו של ישראל אחר בפקדון, אם לא מכרו חייב לבערו בזמן איסורו, אפילו אינו חייב באחריותו".

מקור הלכה זו בשאילתות ובעל הלכות גדולות, והביאם הטור. ומפרשי הטור הקשו מהגמ' במס' פסחים ו' ע"ב שחמץ של גוי המופקד אצל ישראל בלי אחריות, אין הישראל עובר עליו. וא"כ מדוע חייב לבערו בזמן איסורו כשאינו חייב באחריותו? ותרצו הב"ח והדרישה שיש הבדל בין גוי המפקיד אצל ישראל לבין ישראל שהפקיד אצל ישראל אחר. חמץ של גוי אינו חייב בביעורו, משום שהגוי לאו בר מצוות הוא. מה שאין כן ישראל, הרי המפקיד עובר ב"בל יראה ובל ימצא" ומשום אפרושי מאיסורא חייב הנפקד לבער את חמצו של המפקיד. וכן הביאו להלכה המג"א, שו"ע הרב, ערוך השולחן, והמשנה ברורה.

לפי"ז נמצא שאין חיוב זה של הנפקד, לבער את חמצו של המפקיד, אלא חיוב דרבנן, משום אפרושי מאיסורא. 

אמנם הרב בשו"ע שלו כתב ד"ישראל ערבין זה בזה", וא"כ אפשר היה לומר כמו בכל מקום שאומרים כלל זה, דהיכא דיצא מוציא משום ערבות. דהיינו שכל עוד יש יהודי שלא תקע בשופר או שלא קידש, גם מי שתקע וקידש נחשב כאילו עדיין לא קיים בשלמות את המצוה ועדיין לא יצא ידי כל חובתו, ולכן יכול להוציא את האחר. א"כ אפשר היה לומר גם בביעור חמץ, שכל עוד המפקיד לא קיים מצות ביעור חמץ, גם הנפקד כאילו לא קיים עדיין את המצוה בשלמות, מדין ערבות.

ויש לדחות דימוי זה. מצות ביעור חמץ אינה מצוה חיובית כתקיעת שופר וקידוש, שהרי מי שאין לו חמץ לא מסתבר שיצטרך לקנות חמץ כדי לקיים בו מצות ביעור, וכמש"כ המהרי"ק בשורש קע"ד (ועיי' מנ"ח מצ' ט'). ובכהאי גוונא לא אמרינן דכאילו לא קיים את המצוה עדיין בשלמות וכנ"ל, שהרי בכלל אין הכרח שיקיים את המצוה בצורה זאת. 

ובברכות (כ' ב') נחלקו בעל המאור והרמב"ן במלחמות. לדעת בעהמ"א מי שאוכל כזית מוציא מי ששבע בברכת המזון, ואע"פ שהאוכל כזית חייב רק מדרבנן הוא נחשב למחויב בדבר מהתורה ומוציא מי שאכל כדי שביעה. והרמב"ן נחלק עליו וסובר שמי שאכל כזית חייב מהתורה ולכן יכול להוציא מי שאכל כדי שביעה. משמע מדבריו שאם היה סובר שאכילה בכזית אין בה חיוב מהתורה, מי שאכל אכילה כזו לא יכול היה להוציא מי שמחוייב מהתורה, כגון שאכל כדי שביעה. וצ"ע מה שכתבו הראשונים בסוגיה זו שהרי מדין ערבות גם מי שלא שבע יכול להוציא מי ששבע, כמו שמצינו בקידוש (עיין תוס' רבנו יונה, ורא"ש שם בסוגיה והתוס' שם בדף מ"ח ב')? וע"כ צ"ל בדעת הרמב"ן שיש לחלק בין ברהמ"ז לקידוש. בקידוש כולם חייבים לכן כולם ערבים זב"ז, משא"כ בברכת המזון וכי כולם חייבים לאכול ולשבוע? לכן אין דין ערבות במצוה זו לדעתו. ובעהמ"א והראשונים הסוברים שיש דין ערבות בברהמ"ז, משום שלאחר שאכל הוא כבר חייב מהתורה, ואילו היה גם המברך אוכל כדי שביעה היה מתחייב מהתורה. אך בחמץ שכל מטרת התורה שלא יהיה חמץ ואין כאן מצוה חיובית כל שהיא, יתכן שגם הם יודו שאין דין ערבות במצוה זו. 

(מיהו י"ל, שבחמץ יש גם לאו, ומצינו דין ערבות גם בלא תעשה, עיין סנהדרין מ"ג. ובסוטה ל"ז ב' משמע שעל כל תרי"ג מצוות יש ערבות. ואדרבה הערבות במ"ע היא קלה יותר מהערבות בל"ת. במ"ע הערבות היא רק במי ששייך באותה מצוה, ואם אשה פטורה מברהמ"ז ואין לה דין ערבות לזכרים החייבים במצוה זו, כמבואר שם בסוגיה בברכות כ' ב'. משא"כ במצוות ל"ת כולנו אחראים וערבים למי שעובר עבירה, אע"פ שאיננו בני חיובא באותה עבירה. לא מיבעיא בעבירות של כהנים שנאמר בהם וקדשתו, אלא גם בעבירות אחרות. למשל, אשה אסור לה לכ"ע להקיף לאיש את פאת הראש והזקן אע"פ שהיא פטורה ממצוה זו [לא מצינו שלאשה אסור להקיף איש אלא משום לפני עיוור עי' ב"מ י' ב' דאמר לאשה - תשובת הרב], וא"כ י"ל - שה"ה בחמץ, מכיון שיש כאן גם לאו הדבר חמור יותר והנפקד עובר אם החמץ ברשותו - הערת העורך).

ועוד נפקא מינה לדעה זו, שחיוב הנפקד הוא רק משום אפרושי מאיסורא. כי לפי"ז חיובו הוא מדין תוכחה. ואין אדם חייב בתוכחה אלא עד כדי נזיפה או הכאה (עיין ערכין ט"ז ורמב"ם הל' דעות פ"ו הל' ז' וכ"מ שם). וכן לא צריך לבזבז מממונו חומש על זה. וא"כ בימינו שכל מי שישרוף חמצו של חבירו, אם בעל החמץ הוא חילוני שהוא עלול לתובעו בערכאות ויזכה בדינו, הרי פקע חיוב הביעור מעל הנפקד, כי הוא לא חייב לבזבז את ממונו כדי להציל את חבירו מאיסור. אמנם על מצוות עשה חייב אדם לבזבז עד חומש, ועל מצוות ל"ת הוא חייב לבזבז את כל ממונו, וכאן אם היתה זו מצות תוכחה חייב לבזבז חומש ואם מדין ערבות על מצות ל"ת אולי חייב לבזבז את כל ממונו. אך מסתבר לומר שאין כאן מצות תוכחה מהתורה שהיא תוכחה בדברים ולא שריפת חמצו. וגם מדין ערבות אינו נחשב כעובר על ל"ת בעצמו עד כדי כך שיתחייב לבזבז את כל ממונו. ונראה שחיוב תשלום הוא יותר מנזיפה, ולאחר נזיפה פטור.

ולדעת הש"ך ביו"ד סי' קנ"א (ס"ק ו') שמומר אינו בדין אפרושי מאיסורא, ולדעת הדגמ"ר (שם) אפילו מזיד בעבירה מסוימת אין חייבים לאפרושי מאיסורא, אם המפקיד את החמץ הוא מזיד, שאינו מעוניין לקיים מצות ביעור חמץ, הרי לדעה זו יפטר הנפקד מלשרוף את חמצו. (ועי' בסימן הבא בענין אכסניות נוער בפסח.)

ב. חיוב מדין בל יראה

אולם הגר"א בביאורו לשו"ע כ' דהנפקד עובר בעצמו בבל יראה ובל ימצא. והוכחתו מרש"י בדף ה' ע"ב שכתב 'דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים', שאחרים היינו נכרים דוקא, משמע שחמץ של יהודי אחר, המופקד אצלו, אפילו בלי אחריות עובר עליו. וכן הוכיח מדף ו' שחמץ של גוי המופקד אצלו בלי אחריות עושה לו מחיצה י' טפחים כדי שלא יבוא לאוכלו. משמע שבחמץ של יהודי אין תועלת בתקנה זו ועובר עליו. (מיהו ראיה זו יש לדחות. דמכיון שלדעת הפוסקים שהובאו לעיל למרות שחמץ שלו אינו עובר עליו, בכל זאת חייב לבערו מדין אפרושי מאיסורא, א"כ לא משכחת לה כלל חמץ של יהודי אחר המופקד אצלו שיוכל לעשות לו מחיצה של י' טפחים, שהרי חייב לבערו בכל אופן).

וכן למדו כך בדעת רש"י הפני יהושע (דף ה' ע"ב) והצל"ח (דף כ"ט ע"ב) (וב"משנה ברורה" הביא סימוכין לדעה זו גם מהבה"ג, המהרי"ץ גיאת, ה"בית מאיר", "עמק הלכה", ועוד. ועיין חי' "חזון יחזקאל" ריש פסחים ועי' ברכת אליהו על הגר"א שם.) 

הפני יהושע הביא ראיה גם מדף ד' ע"א מהמשכיר בית לחבירו לפני י"ד, השוכר חייב לבדוק את החמץ. משמע שהשוכר עובר על החמץ אף שהחמץ אינו שלו (שהרי מסתמא אינו רוצה לקנותו עם הבית. אך יש להעיר שמסתמא גם המשכיר כשהשכיר את הבית היה מעונין שהחמץ יצא מרשותו, ויתכן שבמקרה כזה שהמשכיר והשוכר שניהם אינם מעונינים בחמץ, נשאר החמץ בחזקתו הקודמת. ועי' קה"י פסחים סי' א'.)

והצל"ח הביא ראיה מדף כ"ח ע"א במשנה חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה וחמץ של ישראל אסור בהנאה, ובגמ' דף כ"ט ע"א מבואר הטעם דמשנתנו כר' יהודה, דחמץ שעבר עליו הפסח אסור בלאו, דיליף חמץ דאכילה מחמץ דראיה, דמה חמץ של ראיה אינו עובר בשל אחרים ושל גבוה, הוא הדין בחמץ דאכילה אתה אוכל של אחרים ושל גבוה. ואי איתא דחמץ של ישראל אחר המופקד אצלו אינו עובר עליו ב"בל יראה", הרי היה מותר גם לאוכלו. וא"כ אמאי נקטה המשנה דוקא חמץ של גוי, אפילו חמץ של ישראל אחר מותר באכילה.

(ויש אולי לדחות ראייתו. חמץ של ישראל אחר הרי אסור לגוזלו, ואם נתן לו במתנה שלו הוא ועובר עליו, וממילא אסור לאוכלו. ואף אם יגזול הרי כשיאכלנו קונה אותו בשינוי ושלו הוא, ואסור באכילה. משא"כ חמץ של גוי למ"ד גזל הגוי מותר, משכח"ל כשגזלו וכסברת הרא"מ הידועה שאף שגזל הגוי מותר, אינו קונהו. ואף בשינוי אינו קונה, דדין קנין בשינוי ילפינן מ"והשיב את הגזילה" דבעינן כעין שגזל, אך בגזל הגוי שאינו בר השבה אולי לא נאמר גם דין שינוי, וצ"ע. ואפילו למה דקי"ל גזל הגוי אסור, מהתורה אינו חייב להשיב [לפחות באופן אקטיבי] לא יקנה בשינוי [עי' אור שמח סוכה פ"א הכ"ה, ובנתיה"מ סי' שנ"א ס"ק א', מיהו מסוכה ל' א' משמע ששינוי קונה בגזל הגוי. ועי"ש בחי' החת"ס.]). 

ג. חיוב ביעור כל חמץ שיכול לבערו

אלא שדעה זו טעונה הסבר כיצד עובר הנפקד על חמץ שאינו שלו, והרי אין לו אחריות עליו כלל ואמאי יתחייב? והפנ"י הסביר ענין זה על פי המכילתא, שחמץ של נכרי ביד ישראל אינו עובר עליו משום שאינו יכול לבערו, וע"כ משום שאם יבערו יתבענו הנכרי בדין ויצטרך לשלם, דחמץ של נכרי בפסח יש לו דמים, ולכן אינו עובר עליו. משא"כ חמץ של יהודי המופקד אצלו יכול לבערו, דחמץ זה אין לו דמים, לכן עובר עליו. על פי זה חידש חידוש נוסף דחמץ של הפקר נמי חייב עליו משום שיכול לבערו. (עיין חידושי הריטב"א ה' ב' שגם גוי שבא בדינא דמלכותא נחשב לאחריות). 

ולדבריו נמצא שמצות ביעור חמץ אינה תוצאה של איסור "בל יראה", אלא אדרבה איסור "בל יראה" הוא תוצאה ממצות ביעור חמץ. שכל שיכול לבערו חייב לבערו וממילא עובר עליו. (ולפי זה מובן מדוע אין לומר שאיסור "בל יראה" הוא לאו הניתק לעשה, שכן העשה כאן לא בא לתקן את הלאו, אלא העשה הוא הסיבה ללאו. וצ"ע בזה.)

ולפי סברת הפני יהושע נמצא, שבימינו, שלצערנו אין יד התורה תקיפה, ואםיהודי ישרוף את חמצו של חבירו יוכל לתובעו בערכאות, ויתחייב השורף לשלם לניזק כל דמי היזקו, א"כ נמצא שאינו יכול לבערו, כמו חמץ של גוי, ולפי"ז לא יעבור הנפקד על חמץ של המפקיד הנמצא בידו.

אלא שלפי"ז אם הזהיר הנפקד את המפקיד שלא יפקיד אצלו חמץ, והמפקיד הבליע חמץ בין הדברים שהפקיד ביד הנפקד, מכיון שבמקרה כזה יכול הנפקד לשרוף את חמצו של המפקיד ויצא זכאי בדינו בערכאות, חייב לבערו ועובר עליו. 

ועיין בשו"ע (או"ח סי' תל"ג) במג"א (ס"ק י') ובט"ז (ס"ס תמ"ב) שהזורק חמץ לפני פסח במקום הפקר אינו חייב לבערו. וכ"כ בבי' הגר"א (סי' תל"ג ס"ק י"ד) וכן נקטו רוב הפוסקים דחמץ של הפקר אינו טעון ביעור, וא"כ לא קי"ל כהפנ"י בזה.

ד. חיוב ביעור בחמץ של הפקר

אלא שהסברו של הפנ"י במכילתא שלפיו הגענו למסקנה שבימינו אין הנפקד מחוייב לבער את חמצו של המפקיד, ושממנו הסיק הפנ"י שגם חמץ של הפקר חייב לבערו, צ"ע. המקור חיים (פתיחה לסי' תל"א) חולק על הפנ"י וסובר שחמץ של הפקר אינו חייב לבערו. והוכיח כן מדף מ"ו באשה המפרישה חלה בטומאה ביו"ט, דר"י סבר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו, ופירש רש"י דאינו חמץ שלה וגם אינו של הכהן (ורש"י לשיטתו דסובר דאם היה החמץ של הכהן היתה עוברת עליו). והקשה המקור חיים שלפחות יהיה חמץ של הפקר שלדעת הפנ"י עובר עליו?

אך יתכן שאין זאת ראיה. שחמץ זה אינו כשל הפקר אלא כשל הקדש, ודינו כחמץ של גוי, שהתורה הפקיעה אותו מאחריותו של ישראל, שנאמר "לא יראה לך", שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. וחלה דינה כשל גבוה. (מיהו עיין תוס' [מ"ו ב' ד"ה הואי], שחילקו בין חלה לבין הקדש דחלה כיון דאי בעי מיתשיל עליה לא מקרי של גבוה, ואילו הקדש כל עוד לא נשאל עליו של גבוה הוא. ועי' רש"י [שם מ"ח א' ד"ה אבל הכא] שדימה הקדש לחלה).

עוד הוכיח המקור חיים מדף ו' ע"ב, "אמר ר' אלעזר: שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, ואלו הן: בור ברה"ר וחמץ משש שעות ולמעלה". ולפי הפנ"י למה לי גזירת הכתוב, הרי גם בלאו הכי חמץ של הפקר עובר עליו.

ואפשר לדחות את ראייתו, שהפנ"י לא דיבר אלא בחמץ של הפקר הנמצא ברשותו ולכן עובר עליו, אך ר' אלעזר מדבר בחמץ שאינו נמצא ברשותו, ואלמלא שעשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו היה פטור משום שחמץ אסור בהנאה אינו שלו וגם אינו ברשותו, ולא היה עובר עליו, ומה שמצינו בב"ק (צ"ח ב') הגוזל חמץ מחבירו ובא אחר ושרפו במועד, פטור משום שהכל מצווין לבערו. משמע שאפילו חמץ שאינו ברשותו חייב לבערו. יש לחלק בין מצות ביעור שחייב בה גם כשהחמץ אינו ברשותו לבין איסור בל יראה ובל ימצא שמסתבר שאינו עובר עליו אלא א"כ נמצא החמץ ברשותו אף שאינו שלו, או שהוא שלו אף שאינו ברשותו. (וצ"ע כיצד אם גם אינו שלו ואינו ברשותו גם לר"א פטור, ואם שלו ואינו ברשותו, חייב בגלל שהוא שלו ולא בגלל שהוא ברשותו, וצ"ע).

עוד יש לישב קושיתו השניה של המקו"ח מהא דר' אלעזר בקושיא אחריתי. לשיטת הריטב"א בסוכה שאיסורי הנאה נחשבים כשלו, למה לו לר' אלעזר לומר שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, בלאו הכי החמץ הוא שלו שהרי איסורי הנאה שלו הם. וכבר נאמרו ישובים רבים לקושיא זו (עיין מקו"ח ר"ס תל"א שכ' דל"ה ברשותו משום שהכל מצווין עליו לבערו, ועיין אב"מ סי' כ"ח ס"ק נ"ו). 

והנה ה"ברית יעקב" (הובאו דבריו ב"שיטה מקובצת" לפסחים ו' ע"ב) תרץ דר' אלעזר סובר כהמכילתא שחמץ של ישראל ברשותו של גוי אינו עובר עליו (עיין רא"ש וכד' הרמב"ן בפירושו על התורה שהסב את דברי המכילתא למקרה של הלווהו על החמץ והצפינו אצלו). ולכן גם באיסורי הנאה אף שהם נחשבים לשלו הרי הם כאילו אינם ברשותו, שכן אינו רשאי להשתמש בהם, ולכן אלמלא שעשאו הכתוב כאילו ברשותו לא היה עובר עליו. אך לדידן שאנו סוברים שגם חמץ שברשות גוי עובר עליו, בלאו הכי חייב על חמץ. ובזה מתורצת גם קושייתו של המקו"ח על הפנ"י שכן לא קי"ל כר' אלעזר. (ואע"ג שהפנ"י מסתמך על המכילתא, י"ל שאע"ג שלא קי"ל כהרישא במכילתא שחמץ ברשותו של גוי אינו עובר עליו, ביחס לסיפא של המכילתא שחמץ של גוי הנמצא ברשות ישראל אינו עובר רק משום שאינו יכול לבערו, אבל חמץ שיכול לבערו עובר עליו, קי"ל כוותיה לדעת הפנ"י). ועי' חלקת יואב מה"ק או"ח סי' ט"ו שפרש את מימרת ר"א כר"י שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה עי"ש.

ובעונג יו"ט (סי' ל"ב) תרץ את קושייתנו האחרונה על ר' אלעזר לשיטת הריטב"א שאיסורי הנאה נחשבים לשלו, שר"א לא נזקק לומר כן אלא לחמץ שאינו ידוע שהצריכה התורה בדיקה, וחמץ שאינו ידוע שאינו נמצא ברשותו, הרי זה כאילו נתייאש ממנו והפקירו, ולכן צריכים לגזירת הכתוב שבכל זאת עובר עליו ולכן צריך לבודקו ולבערו. אך בחמץ ידוע בלאו הכי עובר עליו ולא נזקק ר' אלעזר לומר שעשאו הכתוב כאילו ברשותו.

ולפי"ז י"ל שהפנ"י יסבור שחמץ של הפקר אינו עובר עליו אלא א"כ הוא חמץ ידוע, אבל חמץ שאינו ידוע והפקירו אינו עובר עליו. ומתורצת בזה קושיית ה"מקור חיים", שה"פני יהושע" לא דיבר אלא בחמץ ידוע ור' אלעזר דיבר בחמץ שאינו ידוע. 

נמצינו למדים שלהפנ"י חמץ של הפקר הנמצא ברשותו עובר עליו משום שסובר שכל חמץ שאתה יכול לבערו אתה עובר עליו. אך ה"מקור חיים" חולק עליו (אף שתרצנו את השגותיו על הפנ"י), וכן חולק עליו הצל"ח בדף כ"ט ע"א. ועל כרחך לא מקבלים את הסברו של הפנ"י. (וכן הוכחנו לעיל בסוף פ"ג).

ולדעות אלו קשה, מדוע חמץ של מפקיד ישראל, הנפקד עובר עליו? הלא אינו באחריותו ואין לו כל זיקה אליו?

וצריכים אנו לומר שמכיון שהחמץ נמצא ברשותו אף שאינו שלו, עובר עליו, אלא שא"כ מה ההבדל בין חמץ של גוי לחמץ של ישראל?

ה. חיוב ביעור משום שהוא ברשותו ורוצה בקיומו

ומצאתי באבני נזר או"ח ח"ב סי' שי"ז שחולק על הפנ"י ומסביר את המכילתא עפ"י הרמב"ן בחידושיו למס' פסחים, שכל חמץ שהוא רוצה בקיומו עובר עליו וחמץ שאינו רוצה בקיומו אינו עובר עליו, ומשום כך מועיל הביטול מהתורה, שע"י שמבטל אינו רוצה בקיומו של החמץ.

ולפי"ז חמץ שנפלה עליו מפולת, מכיון שצריך להוציא הוצאות כדי להוציא את החמץ, אין כאן הוכחה שהוא רוצה בקיומו, שהרי מחמת ההוצאות הכספיות אינו מחפש אחרי החמץ, ומן התורה אפילו ביטול לא צריך. ובאמת עיקר פטורו משום שאינו נקרא "שלך" שהרי החמץ אינו שלו, אלא שאם היה רוצה בקיומו היה כאילו שלו והיה מתחייב עליו, אך כשאינו יכול לפנותו וא"כ אין הוכחה שרוצה בקיומו, ממילא אינו שלו. ולפי"ז ה"ה חמץ של ישראל המופקד אצל ישראל אחר אינו עובר עליו, וכן חמץ של הפקר.

ויתכן שגם לאבני נזר מכיון שאם יבער הישראל את חמצו של חברו יצטרך לשלם, דמי לחמץ שנפלה עליו מפולת שפטור מלבערו, משום שאין הוכחה שרוצה בקיומו. וא"כ לפי"ז גם לפירושו של האבני נזר החולק על הפני יהושע בפירוש דברי המכילתא, ולדעתו חמץ של הפקר אינו עובר עליו, אע"ג שיכול לבערו. אך חמץ של ישראל אחר עובר עליו דבכלל "לך" הוא. מ"מ כיום שלצערנו אין ידינו תקיפה על עוברי עבירה, גם לאבני נזר לא יעבור על חמץ של ישראל אחר. והדבר צריך תלמוד.

אמנם כל זה למכילתא. אך שיטת רש"י היא שחמץ של ישראל אחר עובר עליו. וצריכים אנו לומר שלדעת רש"י כוונת התורה באומרה "לא יראה לך חמץ", אינה על הפרט, אלא על הכלל, דהיינו שלכלל ישראל לא יראה חמץ שלהם. ומכיון שכתוב "בבתיכם", לומדים מזה שחמץ של ישראל הנמצא ברשותו עובר עליו. מה שאין כן חמץ של גוי ושל גבוה וכן של הפקר אינו בכלל "לך" ואינו עובר עליו. מיהו חמץ שלו שאינו ברשותו עובר עליו מ"בכל גבולך".

ואפשר אולי לומר לפי האב"נ שגם רש"י התכוין לכך, וזה החילוק בין גוי לישראל. גוי שהפקיד חמץ אצל ישראל, אם השומר יבער את חמצו של הגוי, הגוי יתבענו לדין ויצטרך לשלם לו, על כן אין הוכחה שהוא רוצה בקיומו ולכן פטור עליו. אך חמץ של ישראל המופקד בידי ישראל, אם השומר יבער את החמץ לא יוכל הישראל לתובעו בדין. שהרי חמץ אסור בהנאה, והוא עצמו היה חייב לבערו, וא"כ אין לו עילה לתבוע את השומר. נמצא שהשומר את חמצו של ישראל מכיון שיכול לבערו ללא כל נזק צריך לבערו, ואם לא עשה כן נמצא שהוא רוצה בקיומו ועובר עליו.

ויתכן לומר כן גם בדעת הגר"א שדייק מרש"י שעובר על בל יראה ובל ימצא בחמצו של ישראל. ולפי"ז בימינו, שלצערנו גם ישראל יוכל לתבוע בערכאות את השומר שיפצה אותו על הנזק שנגרם לו אם השומר יבער את החמץ, אין הוכחה שרוצה בקיומו, וא"כ אינו עובר עליו.

והדבר עדיין צ"ע וה' יאיר עינינו בתורתו.