סימן נח – אכסנית נוער בפסח

 

ראשי פרקים:

 

       שאלה

       א. גדר חיוב ביעור חמץ של ישראל שבידיו

       ב. חשש שמא יבוא לאוכלו

       מסקנות

 

* * *

 

שאלה:

נשאלתי מחבר קב' כפר עציון אם מותר להם להשאיר את אכסנית הנוער פתוחה לטיילים גם בחג הפסח, למרות שקרוב לודאי שהחילוניים שבהם יביאו עמהם מאכלי חמץ בפסח.

א. גדר חיוב ביעור חמץ של ישראל שבידיו

בשו"ע או"ח (תמ"ג ס"ב): "ישראל שהיה בידו חמצו של ישראל אחר בפקדון, אם לא מכרו חייב לבערו בזמן איסורו, אפילו אינו חייב באחריותו".

ושני הסברים נאמרו בדבר. 

האחד (של הב"ח, דרישה, מג"א, שו"ע הרב, ערוה"ש) שהוא מדין ערבות ואפרושי מאיסורא, ולפי"ז אינו אלא חיוב דרבנן ולא מה"ת.

והשני (של הבה"ג, מהרי"ץ גיאת, הגר"א, פנ"י [ה' ב'] צל"ח [כ"ט] "בית מאיר", "עמק הלכה", ועוד) שכיון שהחמץ הוא של ישראל והוא נמצא בביתו, חייב לבער מה"ת. ולא מצינו פטור של נפקד שלא קיבל עליו אחריות, אלא בחמץ של גוי, אך לא בחמץ של ישראל (וכ"מ מרש"י ה' ע"ב ד"ה לפי שנאמר ובעוד כ"ד).

ולשיטה זו יש להקשות, א"כ כיצד מהני ביטול מדין הפקר, הא אפילו כשהפקיר עדיין עובר עליו, כיון שאינו של גוי?

י"ל דאה"נ רש"י לשיטתו דביטול אינו מטעם הפקר אלא מדין תשביתו. ואפילו לשיטת התוס' דסברי ביטול מדין הפקר, יש לחלק בין חמץ הפקר לחמץ של ישראל, דבחמץ של ישראל חלה חובת ביעור על החפצא, ולפי"ז יתכן שהנפקד לא יעבור בב"י וב"י, אלא חלה עליו רק חובת ביעור מדין החפצא של החמץ ולא מדין הגברא. ועיין מנ"ח שהוכיח דרש"י סובר דביעור חמץ הוא חובת חפצא שהחמץ יבוער. וא"כ רש"י לשיטתו (עי' חי' ר"ח הלוי פ"א ה"ג מהל' חו"מ).

מיהו מהגר"א (סי' תמ"ג ס"ק י"א ועי"ש ברכת אליהו) ומעוד פוסקים משמע שעובר בב"י וב"י. וא"כ י"ל דהטעם הוא משום שעל חמץ של ישראל עוברים בב"י וב"י, אם נמצא ברשותו. ולכו"ע יש מצות ביעור אפילו אם החמץ אינו שלו, כהא דמצינו בב"ק צ"ח ע"ב הכל מצווין עליו לבערו (ופשטות הלשון מורה כדעה זו שהיא חיוב עצמי).

ואם יש להם דין שומר חינם, דחייבים בפשיעה, אפילו בחמץ של גוי. שיטתהבה"ג והרא"ש שעובר עליו (ועיין שו"ע סי' ת"מ ס"א ומנ"ח מצ' י"א ס"ק ז').

וא"כ הדבר תלוי אם החיוב הוא רק של ביעור חמץ ואז הוא מדין ערבות אומדין אפרושי מאיסורא אין בפתיחת האכסניא בפסח יותר איסור מאשר החמץ שטיילים אלו מחזיקים בביתם, ובפרט האידנא שאין ידינו תקיפה והשורף חמץ חבירו יתבע בערכאות, ובבקשה ודרישה סגי.

ב. חשש שמא יבוא לאוכלו

ואם נאמר שעובר עבב"י וב"י על חמץ של ישראל חבירו, אף שאין לו עליו אחריות, ופטור רק בשל עכו"ם, פי' הפנ"י פסחים ה' ע"ב בפירש"י ד"ה לפי שנאמר, מהמכילתא שפטור ישראל בחמץ של עכו"ם הוא רק משום שאינו יכול לבערו, ואם יבערו יצטרך לשלם, דלעכו"ם שאינו מחויב במצוות בר דמים הוא, אך בשל ישראל או של הפקר דיכול לבערו, דלאו בר דמים הוא, חייב לבערו. וכבר כתבנו בסימן הקודם שלפי"ז תצמח קולא ממצבנו הנוכחי, לדאבוננו, שרבים מאב"י אינם נזהרים מחמץ, ולפי החוק השורר עדיין במדינה, אם יהודי ישרוף את חמצו של יהודי אחר יתבע בערכאות וישלם, א"כ להפנ"י חל על חמצו דין חמץ עכו"ם שפטור מלבערו ואינו עובר עליו, ודמי קצת לחמץ שנפלה עליו מפולת, דג"כ פטור מלבערו משום שאינו יכול לבערו. (מיהו ל"ד כ"כ, דהתם אף אחד לא יכול לבערו ולכן הרי הוא כמבוער, אך בנ"ד א"א לומר דהריהו כמבוער, שהרי הוא לפנינו ואנו חוששים מלבערו פן יתבעונו לשלם על הנזק.)

ועיין בסימן הקודם שהבאנו את העונג יו"ט (סי' ל"ב) ולפיו יוצא שלדעת הפנ"י חמץ הפקר אינו עובר עליו, אלא בחמץ ידוע. אבל חמץ שאינו ידוע והפקירו, אינו עובר עליו.

ולפי"ז יתכן שה"ה בנפקד, השומר על חמץ שאינו ידוע, שאינו עובר עליו. אמנם כל זה נכון רק למ"ד דחמץ שאינו ידוע עובר עליו, אך למ"ד שחמץ שאינו רוץידוע אינו עובר עליו, תי זה אינו נכון.

ואם כן הערתנו בענין מצבנו הנוכחי, שלסברת הפנ"י כשאין אפשרות לבערו אינו עובר עליו, נכונה רק אם נקבל את הנחתו דחמץ של הפקר עובר עליו. אך לפי דעת האחרונים, שחמץ של הפקר אינו עובר עליו ע"כ לא קמ"ל כהמכילתא שהביא הפנ"י, עיין נוב"י מ"ק או"ח סי' ט"ו. ואף שבצל"ח דף כ"ט חזר בו במקצת דבריו, מ"מ נשאר בדעתו שחמץ של הפקר אינו עובר עליו. ובזה ישב הקושיה מדף מ"ו ע"ב בחלה שאין זה חמץ המוזהר עליו משום שאינו של ישראל ואינו של כהן וכמש"כ רש"י. וא"צ למש"כ משום דהוי כהקדש דיתכן שלחלה אין דין הקדש לענין זה. ובזה תרץ את קושית הפנ"י בדף ה' ע"ב מ"ש ביעור חמץ מביעור קדשים, דביעור קדשים אחשביה רחמנא למלאכה, וביעור חמץ לא. שביעור קדשים הוא מצוה גם בהפקר, משא"כ בחמץ הפקר אין כל מצוה לבערו.

ונלענ"ד ששאלה זו אם חמץ של הפקר עוברים עליו תלויה בחקירה אי ביעור חמץ הוי מצות גברא או חפצא. דאי משום החפצא גם חמץ של הפקר חייב ביעור ורק חמץ של גוי מופקע מחובת ביעור, או משום טעמא דהמכילתא, או משום שחמץ של גוי הפקיעתו התורה מדין ביעור (וכמו שמצינו דינים בכרי של גוי ובקרקע של גוי). אך אי ביעור חמץ הוי מצות גברא, א"כ חמץ של הפקר אין בו חובת ביעור, דאין לו בעלים שיתחייבו לבערו.

ולכאורה הדבר תלוי במחלוקת ר"י ור"ש אם חמץ שעבר עליו הפסח אסור מהתורה או מדרבנן. ולפי מה דקי"ל כר"ש א"כ ביעור חמץ הוא חיוב גברא. ועי' חלקת יואב (מה"ת סי' כ') שממצות ביעור הוכיח שחמץ הוא איסור חפצא לכו"ע. (עי' המועדים בהלכה להרש"י זוין פסח פ"ג, וצ"ע.)

ועיין "אבני נזר" (או"ח סי' שי"ז ט'), שבאר דאין הטעם העיקרי של המכילתא משום דיכול לבערו, אלא דאם יכול לבערו ואינו מבערו, סימן שרוצה בקיומו, וא"כ הוי כשלך ועשאו הכתוב כאילו הוא שלו ממש. אך במפולת שאינו יכול לבערו, מזה שאינו מבערו אין סימן שרוצה בקיומו, ולכן לא מעלה עליו הכתוב כאילו הוא שלו. וא"כ מהמכילתא אין ראיה שחמץ של ישראל הנפקד עובר עליו. מיהו משיטת רש"י דף מ"ו ע"ב מוכח דבשל ישראל אחר עובר. ע"ש.

ועי' דמשק אליעזר על (בי' הגר"א סי' תמ"ג ס"ק י"א) שפירש את דברי הגר"א שישראל שהפקיד חמץ אצל ישראל אחר עובר השומר גם כאשר לא קיבל עליו אחריות על החמץ, אם קיבל עליו שמירה. אך כאשר לא קיבל עליו שמירה פטור. וכן משמע קצת מהגהות החת"ס שם. (אם כי י"ל שהוא מתיחס לחיוב התשלום במקרה שהחמץ לא נמכר ולא לענין חיוב הביעור של החמץ. ועי' שו"ת חת"ס או"ח סי' ק"ה). אך המשנ"ב (שם ס"ק י"ד) כתב בשם האחרונים שהשומר חייב לבער גם כאשר לא קיבל עליו שמירה.(ולפי מה שכתבנו בסוף הסימן הקודם אולי גם הגר"א יודה שכאשר אין השומר יכול לבער את החמץ אינו עובר עליו וכנ"ל וצ"ע.)

ויש להסתפק אם השומר מודיע למפקיד חד-משמעית שאינו מקבל עליו את שמירת החמץ בשום פנים ואופן, אולי הוא מסלק ממנו כל זיקה לחמץ זה ואינו עובר עליו לכו"ע. מיהו הדבר תלוי בשאלה אם על חמץ של הפקר עובר או לא. דחמץ זה אינו גרוע מחמץ של הפקר ואולי הוא גרוע ממנו שהרי נמצא ברשותו ובאחריותו של המפקיד, וצ"ע. ואם כנים דברינו בסוף הסימן הקודם שאם אינו יכול לבער את החמץ גם אינו עובר בב"י ובב"י יש עוד פתח להקל בדבר.

וגם למ"ד שאינו עובר בב"י וב"י, עי' סי' תמ"ו ס"ג דחמץ של גוי שנתגלגל לרשות ישראל, דוחפו בקנה ואסור ליטלו בידו שמא יאכלנו. וא"כ גם בנ"ד אף אם לא יעבור בב"י וב"י, הרי יש חשש שמא יאכלנו, ומטעם זה היה מקום לאסור ביקור של אכסנאים שיש חשש שיש להם חמץ ברשותם. מיהו יש לחלק בין חמץ של גוי שנתגלגל לרשותו והוא כהפקר שרשאי מבחינה ממונית לאוכלו, שאסור לו לגעת בו, לבין חמץ של ישראל אחר שהחמץ אינו שלו, ואין מקום לחשוש שמא יאכל דבר שאינו שלו. מיהו יש חשש שישאירו חמץ לאחר עזיבתם את האכסניה ויפקירו אותו וכשינקו את החדרים עלולים לאכלו. אך אם המנקים מתכוונים לבער את החמץ ניתן לומר עליהם: הם עצמם מחזרים עליו לשורפו מיכל קאכלי מיניה?! (פסחים י"א א').

מסקנות

נחלקו הדעות מהו חיובו של שומר חמץ של ישראל אחר הנמצא ברשותו. 

י"א שעובר בב"י וב"י גם כאשר לא קיבל עליו שמירה.

וי"א שעובר בב"י וב"י רק כאשר קיבל עליו שמירה.

וי"א שאינו עובר בב"י וב"י אלא רק חייב לבערו.

לפי הדעה האחרונה שחיובו רק בביעור יתכן שבמצבנו שאם הוא יבער את החמץ הוא עלול להענש על כך בערכאות, הוא פטור.

יתכן שגם לדעה הראשונה שעובר אפילו כשלא קיבל עליו שמירה אם יצהיר במפורש שאין לו שום אחריות על החמץ לא יעבור.

ומכיון שהדבר שנוי במחלוקת אם בכלל עובר בב"י וב"י, ואת"ל שעובר האם גם בתנאי ימינו עובר, ואת"ל שעובר יתכן שאינו עובר כאשר הוא מצהיר שאינו אחראי על החמץ, נלענ"ד שאם הנהלת האכסניה תעמוד בתוקף על כך שלא יביאו חמץ לאכסניה, יש לשער שרובם לא יביאו. וא"כ יש ספק אם הבעיה קימת בכלל. וגם החשש האחרון שהמנקים ימצאו חמץ הוא רחוק. לכן זאת יעשו: על הנהלת האכסניה להודיע למתארחים בפסח שאין להביא חמץ בשום פנים ואופן (וכדאי להסביר את הדבר בצורה נאותה כולל התחשבות במארחים ובאורחים אחרים ובחשש להטרפת הכלים וכדו'). וכן שאין ההנהלה אחראית בשום צורה שהיא לחמץ שימצא באכסניה. ועם זאת יש להקפיד בשבע עיניים שלחדר האוכל, למטבח, וכד' לא יכנס שום מאכל חמץ.

 

(תש"ל)