סימן סב – תרופת חמץ בפסח

 

ראשי פרקים:

 

       שאלה

       א. חומרת תערובת פחות מכזית בכדי אכילת פרס

       ב. ביטול החמץ ברוב

       ג. פגימת התערובת

       מסקנה 

* * *

 

שאלה

ילדה חולה בשיעול קשה, מצבה אומנם אינו מסוכן ב"ה, אך הטיפול בשיעול הכרחי, הפסקה בו עלולה לגרום להתדרדרות והסתבכות. הטיפול נעשה ע"י סירופ המכיל חשש חמץ. מהו להשתמש בתרופה זו בפסח?

נתיחס למצב כאילו אין כאן פיקוח נפש, אלא חולי בלבד והשאלה היא,האם לחולה יש היתר בתרופה המכילה חמץ בפסח?

א. חומרת תערובת פחות מכזית בכדי אכילת פרס

המדובר כאן בתערובת חמץ, אם כי האחוז אינו ידוע, אך מסתבר שהחמץ אינו אלא חלק מהתרופה. (בדרך כלל החשש הוא באלכוהול וגלוקוזה הנעשים אולי מחמץ, והם אינם אלא חלק מהתרופה). ואפשר לבטל את החמץ ברוב.

במס' פסחים (מ"ג ע"א) "תניא על חמץ דגן גמור ענוש כרת, על עירובו בלאו דברי ר"א וחכ"א על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלא כלום". ובגמ' שם מ"ד א' "ה"ד לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור? לא, דאיכא כזית בכדי אכילת פרס... והנח לכותח הבבלי דלית בה בכזית בכדי אכילת פרס, אי בעיניה דקשריף וקאכיל ליה בטלה דעתיה אצל כל אדם, ואי משטר קשטר ואכיל לית ביה כזית בכדי אכילת פרס".

וברי"ף: "אע"ג דאמור רבנן על עירובו בלא כלום מילקא הוא דלא לקי אבל איסורא איכא. וכי אמרי רבנן נמי דלא לקי, ה"מ היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס כגון כותח הבבלי וכיו"ב, אבל היכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס אפילו לרבנן לקי".

משמע שפוסק כרבנן, שתערובת חמץ שאין בחמץ כזית בכדי אכילת פרס אינו לוקה.

מיהו הר"ן כתב שאע"פ שאינו לוקה עובר מהתורה באיסור חצי שיעור.

אולם הריטב"א כתב בהסבר הראשון שאינו עובר בחצי שיעור מהתורה כשהוא בתערובת.

והטור בסי' תמ"ב כתב בדעת הרי"ף שכשהחמץ נותן טעם אסור מהתורה, משום דטעם כעיקר מדאורייתא.

הרמב"ם (בפ"א ה"ו) כתב: "עירוב חמץ ...אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר 'כל מחמצת לא תאכלו', בד"א בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת ג' ביצים הוא שלוקה מהתורה. אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת ג' ביצים אע"פ שאסור לו לאכול, אם אכל אין לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות".

וגם בדעתו צ"ע אם אסור מדרבנן או מהתורה.

ונ"ל שכ"א הלך לשיטתו. הרמב"ם דעתו היא שטעם כעיקר דרבנן, עיין פט"ו מהל' מאכ"א ה"ג, והטור לשיטתו שסבר ביו"ד סי' צ"ח שטעם כעיקר מהתורה.

ב. ביטול החמץ ברוב

לפנינו אפוא מחלוקת אם תערובת של פחות מכזית בכדי אכילת פרס אם אסורה מהתורה (ר"ן, טור, ריטב"א לפ' אחד) או מדרבנן (ריטב"א לפ' אחר ורמב"ם). ולכן נראה לבטל בששים, אלא שפי ששים מכפית אחת שהוא כ - 5 CC הוא 300CC דהיינו כוס וחצי, שהיא כמות גדולה מדי ויש חשש שהילדה לא תשתה את כל הכמות הנחוצה לה, אך דיינו אם נסתפק בביטול החמץ, ואין צורך לבטל את כל התרופה, והחלק של החמץ הוא בודאי חלק קטן מהתרופה וכשמבטלין את כל התרופה בפי 6 שהוא כזית ב-3 ביצים יתכן אולי שהחמץ שבה בטל ב-60. 

ואין לומר שכל התרופה נעשית נבילה וצריך 60 כנגד כולה, ואע"פ שחמץ אינו בטל לרוה"פ אפילו במשהו, זהו רק מדרבנן (לד' הרמב"ם משום דשיל"מ ולד' הרא"ש משום חומרא דחמץ ומשום דלא בדילי מיניה כוליה שתא ולשניהם האיסור הוא רק מדרבנן) ולחולה יש להתיר כמו שיתבאר.

ואף כי אין מבטלין איסור לכתחילה, מיהו גם איסור זה מדרבנן. 

אלא שהישועות יעקב חידש שאסור לבטל אסורי הנאה לכתחילה מדאורייתא, משום שנהנה בכך. מיהו באנצ' תל' כרך א' ע"מ תרל"ח הע' 14 הביא בשם שו"ת רמ"ץ שסובר שזה מקרי שלא כדרך הנאתו ומותר.

והנה אם נאמר שהחמץ שבתרופה כבר מעורב ברוב של יותר מ 1:6 (שזהו השיעור של כזית בכדי אכילת פרס) לשיטת הראשונים שטעם כעיקר לאו דאוריתא אין כאן אלא איסור דרבנן ואין איסור לבטלו ברוב מהתורה. אדרבה, יש מתירים לבטל איסור דרבנן לכתחילה עיין יו"ד סי' צ"ט. אולם לאותם הסוברים שטעם כעיקר מדאוריתא למ"ד שאה"נ אסור לבטל ברוב, אסור לבטל ברוב מהתורה. אלא שיש כאן ספק ספיקא, ספק אם קי"ל כמ"ד טעם כעיקר דאורייתא, וספק אם קי"ל שאסורי הנאה אסור לבטל ברוב. וספק אם זהו כדרך הנאתו.

ג. פגימת התערובת

וליתר הידור נראה לפגום את התערובת, שלא תהנה מטעמה. 

והנה יש כאן שני איסורים: א. לבטל ברוב. ב. כזית בכדי אכילת פרס שאסורה. ושניהם איסורי דרבנן, אלא שהראשון (לבטל) הוא איסור של עשיה, והשני (לאכול) הוא איסור אכילה. ולחולה התירו אמנם איסור דרבנן, אך לא התירו אכילה של איסור. (עי' פסחים דף כ"ה ורמ"א יו"ד קנ"ה ג'), ואולי רק איסור חפצא אסרו, אך איסור גברא לא אסרו (עי' שו"ת רעק"א סי' ה'). ואם נניח שחמץ הוא איסור גברא ולא איסור חפצא י"ל שגם איסור אכילה התירו (עשו"ת חלקת יואב מה"ת סי' כ'). ובר"ן פסחים שם מבואר שגם חמץ שעבר עליו הפסח אסור באכילה לחולה שאין בו סכנה. מבואר מדבריו שאפילו חמץ שעבר עליו הפסח נחשב איסור חפצא ואסור באכילה. ומוכח מכאן שהר"ן סובר אחת מהשתים: או שחמץ נחשב איסור חפצא, או שאין חילוק בין איסור חפצא לאיסור גברא, ולא התירו לחולה לאכול דבר האסור.

ולכן נראה לענ"ד שהפגימה תועיל לפחות לזה שאין זו דרך אכילה. ובמקרה כזה גם הר"ן יודה שמותר להאכיל לחולה תרופה כזו.

וצ"ע אם הפגימה תועיל להופכו לחמץ נוקשה, דהנה מלוגמא שנסרחה אינו חייב לבער. ומסתבר שאין איסור גם לבולעה, כשאינו מחשיבה למאכל (ועי' טור סי' תרי"ב בשם הראבי"ה וחזו"א או"ח קט"ז ח'). אך בפוסקים מבואר שרק אם נסרחה לפני הפסח, או לפני שהחמיצה, אך לחמץ בפסח לא תועיל לו הסרחה וכמבואר בירושלמי פ"ב ה"ו, עיין ראב"ד על הרמב"ם פ"ד מהל' חו"מ הי"א. מיהו הרמב"ם לא הביאו. וצ"ע, אולי לדעתו מועילה הסרחה גם לאחר שהחמיצה בפסח, וצ"ע. (ועיין מגיד משנה שפירש שהרמב"ם סובר שנסרחה בפסח אסורה, אך עיין שעה"צ למשנ"בסי' תמ"ב שהרמב"ם לא פסק כהירושלמי הנ"ל).

ואולי יש לדון עוד שאלכוהול אינו חמץ מהתורה דאינו אלא זיעה שנעשתה מחמץ לפני הפסח, ולא חל עליה שם חמץ מהתורה, עי' סי' תמ"ב בחק יעקב ס"ק ד' ובשע"ת ס"ק ג' ובדעת תורה שם.

וכן הגלוקוזה צ"ע אם היא חמץ מהתורה (עי' תחומין א', מאמרו של הרב שאר ישוב הכהן שליט"א הרה"ר לחיפה עמ' 68-94). 

מסקנה  

נלענ"ד שמותר לתת לילדה את הסירופ הנ"ל כשהוא מעורב במים ופגום קצת.