סימן סג – תמרוקי חמץ בפסח

 

ראשי פרקים:

       שאלה

       א. דיני חמץ זה

       ב. סיכה כשתיה

       מסקנות

* * *

שאלה

מה דינם של מי בושם תוצרת חוץ שיש בהם חשש חמץ. האם חייבים לבערם או לא? 

א. דיני חמץ זה

בפסחים מ"ב א': "ואלו עוברין בפסח... וזומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים. ר"א אומר: אף תכשיטי נשים".

ופירש"י: "ואלו עוברין עליהם בב"י ובב"י".

ור"ת (בתוד"ה ואלו) חולק עליו וסובר שאין עוברין עליהם בבל יראה ובל ימצא, אלא שהם עוברים מעל השולחן ואסורים באכילה. ומבואר דאע"ג שיש בין המינים האמורים, גם דברים שאינם ראוים לאכילה, לדעת ר"ת אסור לאוכלם, אך מותר להשהותם, ולדעת רש"י אסור להשהותם.

ובשו"ע סי' תמ"ב ס"א פסק כרש"י.

אך להלן דף מ"ה ב' איתא: "הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאוכלה, מטמאה טומאת אוכלין". ומשמע הא אם אינה ראויה לאכילת הכלב, אינו חייב לבער. עיי"ש ברי"ף, וכ"כ התוס' בדף כ"א ע"ב ד"ה חרכו. וכן נפסק בשו"ע סי' תמ"ב ס"ב.

וא"כ מי בושם אלו שאינם ראויים למאכל כלב, אינו חייב לבער. מיהו שיטת הראב"ד הרא"ש וטור דבעינן דוקא קודם נסרחה ואח"כ נתחמצה. וא"כ צ"ע אם מי בושם אלו נפסלים מתחילה, או רק אח"כ. ועיין שעה"צ במשנ"ב ס"ק כ"ד דלהלכה נקטינן דקודם הפסח אפילו נתחמצה ואח"כ נסרחה, אי"צ לבער. (ודייק כן אף ברא"ש ובטור).

ועי' בשו"ע סי' תמ"ב ס"ד דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל, אע"פ שמותר לקיימו אסור לאוכלו (ובמג"א: אבל בהנאה מותר), ומכאן לא למדנו אלא דבר שאינו ראוי למאכל אדם, אך מה דינו של דבר שאינו ראוי למאכל כלב?

הנה הט"ז (סי' תמ"ב ס"ק ח') כתב דאפילו חמץ שנפסל מאכילת הכלב אסור באכילה משום דאחשביה, אלא שלדעתו אין האיסור אלא מדרבנן.

(ועיין שערים המצוינים בהלכה סי' קי"ב ס"ק ז', בשם השו"מ ומקראי קודש להגרצ"פ, ח"א סי' נ"ד). 

ב. סיכה כשתיה

והנה צ"ע בנ"ד שמי בושם אלו מיועדים לסיכה, אי אמרינן סיכה כשתיה.

ודבר זה תלוי בשאלה אי אמרינן סיכה כשתיה באיסורים אחרים מלבד תרומה ויוהכ"פ, או לא. התוס' ביומא דף ע"ז כתבו שאין סיכה כשתיה אלא ביוהכ"פ ואיסורי הנאה (ואף שגם חמץ הוי איה"נ, מיהו כל גדר חמץ הוא רק חמץ הראוי לאכילה ואז הוא אסור גם בהנאה. וא"כ ספקנו הוא אי חמץ זה מקרי ראוי לאכילה, משום דסיכה כשתיה, ולהתוס' לא הוי כשתיה וממילא גם מותר בהנאה). אך המרדכי (שבת פ"ה סי' של"ח) וספר התרומה (סי' של"ח) אוסרים. ובט"ז (יו"ד סוף סי' קי"ז) כתב לאסור סיכה בחלב (אך יתכן שרק מדרבנן) ובנקודות הכסף שם הביא מהסמ"ג דרק בשמן יש סיכה ולא בחלב ומסקנתו שמעיקר הדין יש להתיר שימוש בסבון העשוי מחלב, חוץ מחלב חזיר, משום דמסאבא. אך יש מחמירין וראוי הוא. והגר"א (או"ח סי' שכ"ו ס"ק י"ט) פסק כמרדכי וספר התרומה המחמירים. ועיין במקורות שהביא בברכת אליהו שם. ובערוה"ש כתב שסבון שנפסל לאכילת כלב אין שום איסור להשתמש בו. אך בדרכי תשובה כתב שאם יש סבון זול במחיר השווה לסבון מחלב מהיות טוב אל תהיה רע. ואכן נהגו לכתחילה להקפיד על סבון כשר לרחצה. וק"ו בפסח שנוהגים להחמיר בכל החומרות האפשריות. 

אך מי שרוצה לסמוך על הפוסקים המקילים יש לו על מי לסמוך.

מסקנות

אם יש בהישג יד תכשיר דומה בערך שווה, פחות או יותר, מן הראוי להחמיר בפסח ולהשתמש רק בתכשיר כשר. מיהו את התכשיר שאינו כשר אינו חייב לבער. כי גם המחמירים לא אסרו אלא את השימוש, ובעיקר את הסיכה אך לא את הביעור.

מיהו רוב התכשירים אינם מחמץ בלבד, אלא יש בהם רק תערובת חמץ. ובתערובת לא שייך לומר אחשביה. ואפילו אם סיכה כשתיה, אין כאן כוונה להחשיב את החמץ ויש להתיר. (ועיין סברה כעי"ז בחי' חת"ס לע"ז ס"ח א'.)

אעפ"כ ישראל קדושים הם ונהגו לחפש תחליפים כשרים, והנוהג כן קדוש יאמר לו. אך גם מי שאינו נוהג להחמיר, יש לו על מי לסמוך.

 

(ניסן תשל"א)