סימן סה – שימוש בטעות בסובין בפסח

ראשי פרקים:

 

       שאלה

       א. הנאה מחמץ בפסח

       ב. חיוב השבה ואיסור החמץ אחר הפסח

* * *

שאלה

מעשה בלולן שסיכם עם קונה שיקנה את תרנגולותיו לפני הפסח. אולם הקונה לא בא אלא בחוה"מ. ללולן היתה תערובת לצורך התרנגולות, שהכילה סובין, ובכוונתו היתה למכור את התערובת לגוי, כמנהג ישראל, מתוך הנחה שלא יצטרך לה בחג. כשהגיע ערב החג בצהרים והקונה לא בא לקנות את התרנגולות הוציא הלולן את התערובת מהמחסן ופיזרה לתרנגולות ע"מ שיספיק להם לכל החג. הוא עשה זאת עפ"י עצת "חכם" שאמר לו שאם הוא יסגור את הלול לכל ימות החג לא יעבור על איסור חמץ, גם אם התערובת מכילה חמץ. בחוה"מ בא הקונה לקנות את התרנגולות שקנה, המוכר החליט להחזיר את התערובת למחסן.

השאלה היא, לאחר שהתרנגולות נמכרו, מה עליו לעשות בתערובת הנשארת? בהנחה שהסובין הם חמץ, האם חייב לשורפם מיד במועד? האם מותר לו להחזירם למקומם למחסן שממנה נלקחו? ואם לא יעשה אחת משתי אלו האם תיאסר התערובת בהנאה גם לאחר הפסח? 

א. הנאה מחמץ בפסח

אם נניח שהסובין נחשבים לחמץ, נראה לכאורה שברגע שהוציא את התערובת מן המחסן ופיזרה לתרנגולות עבר על גזל הגוי, ומעתה החמץ באחריותו והריהו עובר עליו. ואם יחזירו למקומו יתכן שעובר על הנאה מחמץ, שנהנה בכך שנפטר מלהחזיר לגוי את דמי החמץ שגזל ממנו. והשאלה היא אם בכלל יוצא י"חהשבת גזלה בכך שמחזיר למחסן שממנו לקח. שהרי החזיר דבר שאסור בהנאה ואינו שוה לו פרוטה.

עיין חק יעקב (סי' תמ"ג ס"ק ח') שכתב שהמשיב גזילה או פקדון של חמץ בתוך הפסח אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך. מכיון שהחמץ כשרוף, אינו מחזיר לו כלום. אולם נראה שיש לחלק בין נגזל ישראל לנגזל גוי. שבנגזל גוי יכול לומר לו הרי שלך לפניך, שהרי לגוי אינו נחשב כשרוף, אלא שהגזלן הישראל אינו רשאי לומר לו הרי שלך לפניך, משום שחובתו לשרוף את החמץ. 

ועיין קצוה"ח (סי' שס"ג ס"ק א') שחולק על החק יעקב וסובר שגם בתוך הפסח אם החזיר את החמץ, יצא ידי חובת השבה, אלא שלכתחילה אסור לו לעשות כן מפני שהוא מצווה לשורפו שלא יעבור עליו על בל יראה ובל ימצא. וא"כ ק"ו לגוזל גוי שיצא בכך י"ח השבה. אלא שצ"ע, האם גם בגוי אסור להחזיר חמץ בפסח לכתחילה?

ולענ"ד יש להעיר מדוע לא נאסור על הגזלן להחזיר, מדין אסורי הנאהה"נ, שהרי הוא נהנה בכך שהוא מחזיר את החמץ. שאם לא יחזיר את החמץ עצמו יצטרך לשלם את דמיו ואסור ליהנות לכתחילה, ומה שנקטו בגמ' שיכול לומר באסורי הנאה הרי שלך לפניך זהו רק בדיעבד, ומצד דיני השבה, דכיון שהוא נזק שאינו ניכר השבתו השבה, אך לכתחילה יש לאסור מצד אסורי הנאה. אמנם י"ל שמכיון שלא עשה דבר בחמץ אלא רק משאירו כמות שהוא ואומר הרי שלך לפניך, אין זו הנאה ע"י מעשה אלא הנאה שלא ע"י מעשה.

אלא שבחמץ, גם הנאה הבאה ממילא כנראה אסורה. בסי' ת"נ ס"ז נפסק שאסור להשכיר כלי לגוי בפסח כדי לבשל בו חמץ משום שרוצה בקיומו, שהרי אינו מעוניין שהגוי יבשל בקדירה ריקנית, שמא תיפקע, ומשמע שהנאה הבאה ממילא בחמץ אסורה. (ועיין חת"ס יו"ד סי' צ"ח שהסביר, שחמץ, אפילו של נוכרי, חמור כמו עבודה זרה, משום שמצוה לבערו, ומטעם זה אסרו בעבודה זרה הנאה מדבר שרוצה בקיומו - עי' רש"י ע"ז ס"ד א' ד"ה רבנן). ובר מן דין הרי הוא מתכוין להנות מהחמץ, שהרי הוא אומר לנגזל: "הרי שלך לפניך", ומתכוין לפטור את עצמו בכך מהשבת גזילה. מיהו י"ל שמכיון שאינו מתכוין להרויח אלא רק למנוע הפסד הדבר אולי מותר. (עיין מג"א סי' ת"מ ס"ק א' ועיין חת"ס או"ח סי' קט"ז וקי"ט ומקו"ח סי' ת"נ - המקילים - לעומת החק יעקב ושו"ע הגר"ז שם שאוסרים.) 

אולם עצם הנחתנו, שאינו עושה מעשה אינה נכונה, לכאורה. וסברה זו כתב הפנ"י בפסחים (כ"ה ב') בהסבר הסוגיא שם בענין הנאה הבאה לאדם בע"כ. שהנאה הבאה לאדם ממילא אינה אסורה אלא א"כ מתכוין ליהנות. ור"ל שהכונה הופכת את ההנאה ממילא למעשה. ועי' תוס' (ב"ק ל"ב א' ד"ה איהו) שגם אשה העוברת על איסור עריות לוקה ומביאה קרבן, אע"פ שלא עשתה מעשה, שהרי היא כקרקע עולם, מכיון שנהנתה אחשביה רחמנא למעשה. ושם מדובר שהתכוונה ליהנות.

מיהו הפנ"י עצמו הביא מכתובות נ"א ב' כל שתחילתה באונס וסופה ברצון אפילו היא אומר הניחו לו שאלמלא נזקק לה היא שוכרתו - מותרת. וקשה, הרי שם בסוף היא מתכוונת ליהנות? ומה בכך שתחילתה באונס, הרי כל הנאה הבאה לאדם בע"כ יש בה צד אונס, ובכל זאת כשמתכוין ליהנות אסור? והנלענ"ד לחלק בין עריות לאיסורי הנאה אחרים. וכמו שכתבו התוס' בסנהדרין (ט' ב' ד"ה לרצונו) שחשוד על העריות כשר לעדות משום שיצרו תוקפו. ועריות הן כאש בנעורת. ולכן כאשר הינה אנוסה בתחילה, אע"פ שסופה ברצון אנו אומרים שהרצון נוצר ע"י האונס ואין לחייבה על כך. אך כשהיא הסכימה בתחילה, אע"פ שאינה עושה מעשה, כונתה כמעשה. אך בנ"ד שמחזיר את החמץ למחסן, בו היה לפני שלקחו, הריהו עושה מעשה. ומסתבר שאסור לעשות כן משום הנאה מחמץ בפסח.

ולענין השבה למקום שממנו לקח אם יוצא בכך י"ח השבה, עיין ב"ק (קי"ח ע"ב) שהגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון או נתן לתוך כיסו יצא. וכך פסק הרמב"ם בהל' גניבה (פ"ד הי"א): "ואם לא ידעו הבעלים לא בגנבתו ולא בחזירתו אפי' מנין אינו צריך אלא כיון שהחזירו למקומו נפטר מאחריותו". וא"כ השבה יש כאן, אלא שנראה לכאורה שלכתחילה אסור להשיב, וכנ"ל משום שנהנה מחמץ, כן נלענ"ד. וא"כ אסור לו להחזיר את הסובין למחסן.

מיהו נלענ"ד שלפי הנהוג כיום שהמוכר את חמצו לנכרי לא מציין מקום מסויים (ואולי נוהגים כן משום שבדרך כלל מוכרים חמץ ממש אלא רק חשש חמץ וא"כ אין לחמץ זה מקום מסויים), וא"כ כל מקום בו נמצא החמץ נמכר לגוי. וא"כ אין נפ"מ אם החמץ נמצא בלול או במחסן, בכל מקום שבו הוא נמצא הוא שייך לגוי, ורק כשהאכיל את החמץ לתרנגולות גזל את הגוי. אך מה שלא האכיל אינו גזל ולא נשאר שייך לגוי. ואין בהחזרת הסובין למחסן מעשה השבה. מאידך י"ל שבעצם נטילת החמץ מהמחסן ללול ע"מ להשתמש בו, כבר גזלו, ואע"פ שהשיבו, עיין ב"מ (מ"א א') וקיי"ל כר"ע שם, שצריך דעת בעלים. וא"כ אפילו אם יחזירו למחסן לא קיים השבה בכך. והוא נשאר בעלים של החמץ ועובר בבל יראה ובל ימצא. ואע"פ שבשטמ"ק (ב"ק צ"ו ב') הובא בשם הר"מ מסרקסטה שהגזלן אינו עובר בבל יראה ובל ימצא, מהרמב"ן בליקוטיו לפסחים דף ל"א משמע שעובר בבל יראה ובל ימצא. ועיין נו"ב (מהדו"ק או"ח סי' כ') ושד"ח (כרך ח' עמ' 207) שרוב האחרונים סוברים שהגזלן עובר בבל יראה ובל ימצא.

ב. חיוב השבה ואיסור החמץ אחר הפסח

ואפשר לומר שהסובין אינם חמץ גמור. שאע"פ שלותתין את התבואה, כשמקלפין ממנה את קליפותיה, אולם בדרך כלל החיטה לא מגיעה לידי ביקוע ולכן אינה חמץ גמור. ואע"פ שבסי' תס"ז ס"ט נפסק שאם לא נתבקעו ממש התבשיל מותר, והחיטים חייבים שריפה, זהו רק מספק. ואם ספק אם נתרככו, אפילו ספק חמץ אין כאן, ורק באכילה יש לאסור, אך בהפ"מ אין מקום לומר שאסור להחזיר חמץ כזה לגוי. וצ"ע. (ועיין חק יעקב סי' תנ"ח ס"ג ובמשנ"ב שם ס"ק ט' ובשעה"צ אות י"ג.)

והנה אם נניח שישראל שגזל חמץ מגוי עובר בבל יראה ובל ימצא החמץ הזה טעון לכאורה שריפה. וצ"ע האם יש חובה לשורפו, שהרי החמץ אינו של הישראל אלא של הגוי. ואע"פ שהישראל מצידו חייב לשרוף את החמץ, אולי אסור לו לשרוף את ממונו של הגוי, אפילו אם כוונתו לשלם את דמיו. אמנם הוא מצווה לשורפו אך אין מ"ע של ביעור חמץ דוחה ל"ת של גזל. (ובטעם הדבר י"ל עפ"י מש"כ בשערי יושר שער ה' פרקים א' וב' שבעלות ממונית היא מציאות שעליה ציוותה התורה את ציוויה ואין עשה מבטל מציאות. מיהו הגרעק"א בסי' ת"מ ס"א כתב שישרוף את החמץ וישלם לגוי את דמיו. ואולי לדעתו גונב ע"מ לשלם אינו אסור אלא מדרבנן, כפי שהבינו כמה אחרונים בדעת הרמב"ם פ"א מהל' גניבה ה"ב עיין חוט המשולש לר"ח מוולוז'ין סי"ז וברשימה שבספר המפתח ברמב"ם הוצ' ר"ש פרנקל שם, ובאוצר מפרשי התלמוד ב"מ ס"א ב' 57-58. ובנ"ד שהסובין אולי אינם חמץ גמור גם אם חייבים בשריפה אינו אלא מדרבנן. מאידך י"ל בנ"ד שמכיון שהגוי קנה את כל החמץ של המקום ולא משך עדיין את החמץ לביתו יתכן שאינו מעוניין בגוף החמץ אלא בדמיו, וא"כ טובה יעשה עמו אם ישרוף את החמץ ע"מ לשלם לו דמיו. עש"ך וט"ז חו"מ סי' שנ"ט ס"ג. אלא שבנ"ד שאין מדובר בחמץ גמור צ"ע אם חייב לשרוף.)

ואע"פ שמצינו שחמץ המופקד אצל ישראל חייב השומר לבערו, כשמגיע זמן איסורו, כמבואר בסי' תמ"ג ס"ב. שם המדובר בחמצו של ישראל, שגם הוא חייב בביעור חמץ וכל ישראל ערבין זה בזה, משא"כ בחמץ של גוי שאינו חייב בביעור חמץ. וא"כ יתכן שחמץ של גוי המופקד בידו אינו חייב לשורפו.

אמנם אחר הפסח צ"ע אם יכול ליהנות מחמץ זה, שאם נאמר שהוא עבר בפסח על איסור בל יראה ובל ימצא החמץ אסור בהנאה אחר הפסח משום קנס. ואע"פ שהחמץ הוחזר לגוי בפסח, מכיון שחלק מהפסח עבר הישראל על חמץ זה יש לאוסרו בהנאה אחרי הפסח, לכשיחזור לידי ישראל. אך מכיון שסובין אינם בהכרח חמץ גמור רק חשש חמץ, ואיסור הנאה מחמץ אחר הפסח אינו אלא קנס מדרבנן, יש להקל בדבר. ובפרט כאשר אפשר לצרף כסניף את הסוברים שאין הגזלן עובר בבל יראה ובל ימצא.

מסקנה

מכיון שהסובין הם רק חשש חמץ, אמנם לכתחילה אסור להשתמש בהם בפסח וחייבים למוכרם לגוי, אך בדיעבד לאחר שנטלם ללא רשות הגוי חייב להחזירם מייד למקום ממנו נטלם, ולסוגרם עד אחר הפסח. ולאחר הפסח מותרים הסובין בהנאה. אולם לא לעצמו אלא ימכרם לאחרים. 

 

ניסן תש"ן