סימן סט – האכלת זבל עופות לפרות בפסח

 

שאלה

האם מותר להאכיל זבל עופות לפרות בפסח, כאשר ידוע שבזבל יש שאריות מזון, כגון גרעיני דגן וכדו'? 

תשובה

בשו"ע או"ח סי' תס"ז סט"ז: "חטה או שעורה שנמצאת בזפק העוף... צריךלשורפם דלא חשיבי כמעוכלים". ובטור שם כתב שיש מתירין חטה שנמצאת בזפקתרנגולת כדאמרינן גבי טומאה דחשיבא כמעוכלת ואינה מחמצת ואין עליה תורתאוכל. וי"א שאין ללמוד איסור מטומאה. ולזה הסכים א"א ז"ל. 

ומחלוקת זו, אם ללמוד איסור מטומאה, שורשה בראשונים. בתוס' חולין (צ"ז א' ד"ה אמר) מובא בשם ר"ת ש"כשהיו מוצאין חיטה בתרנגולת רותחת בפסח היה מצריך להשהותה עד אחר הפסח, דאע"ג דתנן באהלות (פי"א מ"ז) בעופות ובדגים כדי שתיפול לאור ותישרף דברי ר"ש, אפילו ילפינן איסור מטומאה דחשיב כמעוכל, הא פליג התם ר' יהודה בן בתירא וקאמר בעופות ובדגים מעת לעת ובשל תורה הלך אחר המחמיר". 

ובבכורות (ז' ב' בתוד"ה דג) דג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה, הקשו מהמשנה הנ"ל באהלות שבעופות ודגים די בכדי שתיפול לאור ותישרף כדי שתיחשב לעיכול? ותרצו שיש לחלק בין איסור לטומאה. ועוד פי' ר"ת שאולי יש להחמיר כר"י בן בתירא דבעי מעת לעת. ואם באנו לומר שאין חילוק בין איסור לטומאה צ"ל דשמעתין מיירי בלא שהה, הרי לנו מחלוקת בין בעלי התוס' בשאלה זו אם יש לדמות איסור לטומאה או לא. 

אך במנחות (ס"ט ע"א ד"ה דבלע) כתבו תוס' שמתוך הסברא היה נראה בין לעניין איסור בין לעניין טומאה, דכל דבר שהוא שלם, שניכר בשלמותו שלא נתעכל ולא נלעס בפיו, כגון חיטין שלמין שבגללי בקר ודגים שלמים, כגון דג טהור שבלע דג טמא, דלא הוי עיכול... ואותם חטים שנמצאו במעי תרנגולת בפסח ראוי להחמיר עליהם ולאסור אם נתבשלו או נצלו עמהן דלא הוי עיכול ויש בהן איסור חמץ דלא דמיא לההוא בעופות ובדגים כדי שתיפול לאור ותישרף, דמיירי בבשר הנלעס ולא נכנס שלם לגוף... דחטין קשים הן. ובבי' הגר"א ס"ס תס"ז פסק כסברת התוס' הזו במנחות שחילקו בין חטין קשים לבשר רך. שכן מוכח מהגמ' במנחות שם: "שאני בשר דרכיך , שאני עצמות דאקושי טפי". ושם בע"א "חטין שברעי בקר ושעורין שבגללי בהמה חישב עליהן לאכילהאין מטמא טומאת אוכלין, ליקטן לאכילה מטמא טומאת אוכלין". 

ולכןנראה שאם נותרו גרעיני חיטה שלמים בתוך הזבל הם חמץ ואסור להאכילןלפרות אע"פ שמעיקר הדין מותר להאכיל לפרות שעורים או חטים אם נזהר שלאישליכם במקום לח, כאן גרע טפי שהרי הזבל לח הוא וא"א למנוע את ההחמצה.אך במשנ"ב (סי' תס"ו ס"ק כ"ז) כתב שחטים הנמצאים בגללים אינם מחמיצים, ועיין משנ"ב (ס"ס תס"ז) שכתב בשם הגר"א שאין לחלק בין איסור לטומאה אפילו שלמין חשובין כמעוכלין, ודבריו צ"ע, אדרבה, מהגר"א משמע שחטין קשים הם ואינם נחשבים כמעוכלין. וצ"ע. 

ויש לעיין בשיטתנו מנקודת ראות אחרת. עפ"י האמור במס' פסחים (מ"ה ב'):

"כופת שאור שיחדה לישיבה בטלה". 

ופי' התוס' בד"ה כופת: "אע"פ שראוי לאכילה כיון שאין מקיימין אותו לאכילה בטלה כמו לעניין טומאה דאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכ"ט א') דבטלה אע"פ שראוי לאכילה". וא"כ י"ל שה"ה כאן כיון שהדגן ניתן לבהמות לאכילה וידוע שהן מעכלות אותו לזבל, אין לך ביטול גדול מזה. ורק אם ליקטן לאכילה עשה מעשה חדש והחשיבן לאוכל, אך ללא מעשה חדש בטל מהם שם חמץ. ואמנם לאכול מהם אסור, כי אסור לאכול חמץ גם לאחר שביטלו, מה גם שכשאוכלו מחשיבו וחוזר בכך מביטולו. אך בבל יראה ובל ימצא אינו עובר על חמץ שביטלו לגמרי, לא רק בדיבור אלא גם במעשה. 

והנה בשו"ת חלקת יואב (מה"ק או"ח סי' כ"א) כתב לחדש שדין כופת שאור לאנאמר אלא בשאור שאינו ראוי מצד עצמו לאכילה ורק משום שראוי לחמץ בו עיסותאחרות נאסר ולכן כל שעומד לישיבה אינו עומד יותר לחמץ בו עיסות אחרות. אבל חמץ הראוי לאכילה ויחדו לישיבה לא בטל שם חמץ ממנו. אם כי מלשון רבנו מנוח הוכיח שדין זה נאמר גם בחמץ ולא רק בשאור. (ולענ"ד יש להוכיח שגם בבצק רגיל נאמרה הלכה זו, מזה שהגמ' שם משוה בין בצק בסדקי עריבה במקום שעשוי לחזק שאינו חוצץ ואינו עובר עליו לבין כופת שאור עי"ש). 

עוד הביא מתוס' ב"ב (פ' א' ד"ה דבש) שכתבו בשם ר"י: "דאין לך דבר ראוי לאכילה שיועיל בו שם דבר עד שיפסל מאכילת כלב". ושם מדובר בדבש שהקצהו למאכל דבורים. מבואר מדבריהם שאוכל שיוחד לבעלי חיים לא פקע ממנו שם אוכל, ופרש החלקת יואב שגם מאכל כלבים שמו מאכל, לעניין פיגול וטומאת אוכלין. וא"כ גם בנ"ד נהי שהחטים ניתנו לבע"ח לאכילה, אולם בכך לא פקע מהם שם מאכל. וממילא שם חמץ עליהם. מיהו צ"ע בזה, שאמנם יחוד לאכילת כלב לא נפקע שם מאכל מהאוכל, אך אכילתם בפועל של החטים ע"י בע"ח והפיכתם לגללים ביטלה מהם שם מאכל וכמו שראינו לעניין עופות ודגים שבלעו בשר (מיהו שם מדובר בבשר המת שפקע ממנו שם בשר מת, אך לעניין מאכל יתכן שלא פקע ממנו שם מאכל, וצ"ע). 

ועי"ש שחידש שכופת שאור שייחדה לישיבה בטלה, משום שחל על השאור שם כליולכן פקע ממנו שם שאור. אך במקום שלא חל על החמץ שם אחר, עדיין שמו עליו.וא"כ בנ"ד שם חמץ עליו גם לאחר שנבלע ע"י הבהמה. אם כי יתכן לומר שכשנעשהגללים, שם גללים חל על החמץ ופקע ממנו שם חמץ, וצ"ע. 

לאחר בירור נוסף התברר לי שהזבל המיועד להאבסת פרות עובר תהליכים נוספים וממושכים שבהם הוא תוסס ומתחמם במשך חודשים ארוכים וכל מרכיביו מתהפכים לחומר חלבוני שבו מזינים את הפרות. ולכן נראה שיש כאן כמה סיבות להתיר: א. לא ברור כלל שהגרעינים החמיצו (עיין חלקת יואב סי' י"ז שדן להקל בגרעינים שהיו במעי עופות). ב. יתכן שהם בטלו בהאכלתם לעופות ובהפיכתם לגללים. ג. במהלך התסיסה של הזבל יש להניח שהם נפסלו לגמרי והפכו להיות חלק אורגאני של הזבל, ומכיון שאין מדובר באכילת אדם, אלא באיסור בל יראה ובל ימצא נראה שאין עוברים על איסור זה.