סימן עא – שטיפה במי פה לאחר אפיקומן

 

ראשי פרקים:

 

       שאלה

       א. שיטות הראשונים בהסבר איסור הפטרה אחר אפיקומן

       ב. ביאור אין מצה ומרור נאכלים על השובע

       ג. חשיבות השארות טעם המצה בפה

       ד. סיכום השיטות למעשה

       מסקנה

* * *

שאלה:

אדם המעוניין לשטוף את פיו בליל הסדר, לאחר אכילת אפיקומן במי פה, האם רשאי לעשות כן? כידוע, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, כדי שטעם הפסחישאר בפיו, ומי הפה הם ריחניים ומטרתם לסלק מהפה שרידי טעם אחר שנשארו בומהמזון שנאכל, א"כ שטיפה זו לא תשאיר את טעם הפסח בפה ולכאורה היא אסורה.או שמא לא נאסרה אלא אכילה, אך שטיפה לא נאסרה. מה הדין? 

תשובה:

א. שיטות הראשונים בהסבר איסור הפטרה אחר אפיקומן

במס' פסחים קי"ט ב' על המשנה: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", פרש שמואל שאפילו באותה חבורה שבה נאכל הפסח אין לאכול אחר הפסח בשר אחר ופטריות, ופירש הר"ח שדברים אלו מפיגין את טעם הפסח, ורב חנינא בר שילא ור' יוחנן סוברים שאפילו תמרים קליות ואגוזים אסורים. 

הרשב"ם כתב בטעם הדבר, לפי שדינו של הפסח להאכל על השובע, וכן כלהקרבנות שנאמר בהם "למשחה" כלומר לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים. לדעתו,המטרה אינה השארת טעם הפסח בפה, אלא אכילת הפסח על השובע, שאם היה מותר לאכול אחרי הפסח דבר אחר לא היה הפסח נאכל על השובע, ולא היינו מקיימים באכילתו "למשחה". לכן יש צורך שטעם הפסח ישאר בפה כדי שהוא יהיה המאכל האחרון, שאחריו אין אחר. 

ולדבריו, רק אכילה אחרת אסורה אחר הפסח, אך שטיפת הפה, שאין בה אכילה, מותרת. 

התוספות (דף ק"כ א' ד"ה מפטירין) פירשו בשם הירושלמי גם כן כדי שהפסחיאכל על השובע אך הנימוק הוא אחר: כדי שלא יבוא לידי שבירת עצם. שמכיון שאינו תאב כל כך לאכול, משום שהוא כבר שבע, הוא לא יגרם את העצמות ולא ישברם. אלא שלדעתם, הבבלי, הסובר שגם אין מפטירין אחר מצה משמע שסובר שהטעם הוא כדי שטעם המצה ישאר בפיו, שהרי במצה אין חשש של שבירת עצם. (מיהו אין הכרח לומר כן, שהרי המצה הנאכלת לאחרונה והנקראת אצלנו "אפיקומן" - היא זכר לפסח ולכן תיקנו לנהוג בה כאילו היתה פסח, אע"פ שאין בה חשש של שבירת עצם. אולם שיטת התוספות היא כנראה שאין לנהוג במצה כאילו היתה פסח, וע"כ הטעם הוא כדי שישאר טעם המצה והפסח בפה). 

לדבריהם, ייתכן לומר שאסור לשטוף את הפה במי פה, כדי לא להפיג את טעםהמצה מהפה. ועיין להלן בהסבר דבריהם. 

בעל המאור מפרש שהטעם שישאר הטעם בפה הוא כדי שלא ישכח לקרוא את ההלל. משמע מדבריו שאחרי קריאת ההלל מותר לאכול ולשתות ללא הגבלה. 

ובהסבר דבריו נראה אולי לומר, שכשם שההגדה צריכה להאמר על המצה דוקא,שנאמר "לחם עוני" לחם שעונים עליו דברים הרבה, ולכן המצה צריכה להיות מגולה לפניו בשעת ההגדה, כך גם ההלל צריך להיות על הפסח דוקא, ומשום כך צריך להיות טעם הפסח בפה, כדי שההלל יאמר על הפסח ממש. לשיטתו, אמנם אסור לשטוף במי פה מיד לאחר אכילת אפיקומן, אך אחרי קריאת ההלל, וק"ו לאחר גמר ההגדה כולה, אין שום מניעה מלאכול ולשתות וק"ו לשטוף את הפה. 

הראב"ד סובר טעם אחר, שלא ישאר נותר. ור"ל כנראה שמכיון שהוא יודעשאסור לאכול אחר הפסח דבר, יאכל לשובע רק מן הפסח ולא יותיר ממנו דבר. נמצא שהראב"ד מפרש שהפסח נאכל על השובע במשמעות שונה מזו שכתבו התוספות בשם הירושלמי. לא שהפסח נאכל על השובע, אלא שהפסח נאכל לשובע וכך לא ישאר ממנו נותר. (ועיין מקראי קודש להגרצ"פ פרנק ח"א עמ' ע"ח - פ'.) 

לדבריו ג"כ יהיה מותר לשטוף את הפה אחרי אפיקומן, שהרי כל האיסור לאכולאחרי הפסח אינו אלא איסור אכילה כדי שהפסח יאכל לשובע. 

רבנו מנוח סובר שהבבלי והירושלמי אינם חולקים זה על זה, אלא משלימים זה את זה. הבבלי נותן טעם מדוע לא לאכול שום דבר אחרי הפסח, והירושלמי נותן טעם מדוע לאכול על השובע, והא בהא תליא, אין לאכול שום דבר אחרי הפסח כדי שהפסח יאכל לשובע. 

ואע"פ שכתב: "ומינה שאסור לשתות אחריו ולאכול אפילו דבר מועט, ואע"פשאכלו על השובע" - אין כוונתו לאסור גם שטיפת הפה, כי הרי נימוקו עמו, סיבת האיסור כדי שהפסח יאכל על השובע, וא"כ רק טעימה נאסרה ולא שטיפה. 

הרמב"ם לכאורה סותר את עצמו. בהל' קרבן פסח (פ"ח ה"ג) כתב: 

"מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח אכילת שובע, לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בארבע עשר אוכל מהן תחילה ואח"כ אוכל בשר הפסח כדי לשבוע ממנו". 

פה לא הזכיר את האיסור של אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, אך משמעמדבריו שאין לאכול דבר אחרי הפסח כדי שהפסח יאכל אכילת שובע. 

אך בהל' חמץ ומצה (פ"ח הל' ט') כתב: 

"ובאחרונה אוכל מבשר הפסח אפילו כזית ואין טועם אחריו כלום, ובזמן הזה אוכל כזית מצה ואינו טועם אחריה כלום, כדי שיהיה הפסק סעודתו וטעם בשר הפסח או המצה בפיו שאכילתן היא המצוה". 

מבואר בדבריו שאיסור אכילה אחרי הפסח אינו אמצעי לשם השגת המטרה שלאכילת הפסח לשובע, אלא מטרה לעצמה, שטעם הפסח ישאר בפיו. שלא כפי שעולהמדבריו בהל' קרבן פסח. ודבריו צ"ע, מדוע צריך שישאר הטעם בפה? ונימוקו"שאכילתן היא המצוה" אינו מסביר את הדבר דיו. ועוד קשה, בהל' חמץ ומצה כתב שגם המצה צריכה שהטעם ישאר בפיו, משמע שיש באכילת המצה באפיקומן לא רק זכר לקרבן פסח, אלא מצוה עצמית של אכילת מצה שטעמה ישאר בפיו, ומדוע לא חייבו דבר זה גם בזמן המקדש, אלא רק בזה"ז? 

ב. ביאור אין מצה ומרור נאכלים על השובע

והנה הכס"מ בהל' קרבן פסח שם הביא מכילתא על הפסוק: "על מצות ומרוריםיאכלהו"- הפסח נאכל על השובע ואין מצה ומרור נאכלין על השובע. מבואר איפוא שמצה אינה נאכלת על השובע, וקשה על הרמב"ם והתוספות שכתבו שמעיקר הדין אין מפטירין אחר הפסח ואחר המצה אפיקומן. ובשלמא למ"ד שאיסור אכילה אחרי המצה הוא רק מדרבנן, זכר לפסח, ניחא. אך מהרמב"ם והתוס' משמע שמעיקר הדין, מדאורייתא, אסור לאכול אחרי המצה? 

והנלענ"ד בישוב קושיות אלו שהנה רבים מהראשונים סוברים שעיקר מצות מצהמתקיים במצה האחרונה דוקא ולא במצה הראשונה. עיין רש"י ורשב"ם בדף קי"טב' בהסבר דברי הגמ' "הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה". ופירש רש"י: "ועל כרחנו אנו מברכין על אכילת מצה ראשונה אע"פ שאינה באה לשם חובה... אלא אתרוויהו מברך ברישא והדר אכיל מצה באחרונה". וכן פירש הרשב"ם שם. ואע"פ ששניהם כתבו שהמצה האחרונה היא זכר למצה הנאכלת עם קרבן פסח, ע"כ צ"ל שבזמן המקדש המצה היתה חלק מקרבן פסח, אך בזה"ז המצה הפכה להיות מצוה בפני עצמה, וא"כ יש בה תרתי, גם מצוה עצמית, וגם זכר למצה שנאכלה עם קרבן הפסח. 

וכן דעת הרי"ף שכתב בסוף המסכת שמי שאין לו אלא כזית מצה יאכלנובאחרונה. משמע שעיקר מצות המצה היא בסוף ולא בהתחלה, במקום שבו נאכלההמצה עם קרבן הפסח בזמן המקדש. הרא"ש (שם סימן ל"ה) חולק עליו וסובר שיאכל את המצה בהתחלה, ולטעמיה אזיל ששם בסי' ל"ג חולק על הרשב"ם שסובר שעיקר המצה הוא האפיקומן. 

וכן דעת הרמב"ם בהל' חו"מ (פ"ח הי"ג), כהרי"ף, שעיקר מצות המצה היא בסוף.

והנה ידועה סברת המפרשים ששתי מצות הן. האחת הנאכלת עם הפסח, והשניה -מצוה בפני עצמה (עיין הגדה שלמה בשם הרי"ד, ובשו"ת זכר יצחק סי' פ'). ולפי"ז מסתבר איפוא לומר כמו שכתב הגר"י פרלא על סהמ"צ לרס"ג (מ"ע מ"ז -מ"ט, עמ' רי"ז) ששני דינים הם במצות מצה. בזמן המקדש המצוה העיקרית היאבפסח, ואילו המצה והמרור רק מצטרפים לאכילת הפסח. שנאמר "על מצות ומרוריםיאכלהו" כלומר, הפסח נאכל על מצות ומרורים, הפסח הוא העיקר והם רק מצטרפים אליו. אך בזה"ז שאין קרבן פסח יש דין אחר במצה, שנאמר "בערב תאכלו מצות". פה חייבה התורה באכילת מצה בלבד, והיא מצוה בפני עצמה. 

ומכיון שלדעת הרמב"ם יש צורך שטעם המצוה ישאר בפיו, בזמן המקדש, שעיקרהמצוה הוא הפסח, צריך שטעם הפסח ישאר בפיו. אך בזה"ז שעיקר המצוה הואהמצה, צריך שטעם המצה ישאר בפיו. והלכה זו מהתורה היא בזה"ז.

ג. חשיבות השארות טעם המצה בפה

והצורך שישאר טעם המצה או הפסח בפה הוא בגלל שתי סיבות:

א. כפי שאמרנו לעיל לדעת הרז"ה כשם שמצינו שההגדה צריכה להאמר על מצות ומרורים (ובזמן המקדש - על הפסח) שנאמר ב'מרור זה', 'בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך', וכן 'לחם עוני','לחם שעונים עליו דברים הרבה', ולכן מגלים את המצות בכל זמן ההגדה, כדי שההגדה תיאמר על המצה, ה"ה ההלל שאחרי הסעודה מן הראוי שיאמר על הפסח והמצה, ומכיון שהם כבר נאכלו לפחות טעמם צריך להישאר בפה במשך קריאת ההלל. וזוהי סברת בעל המאור. אלא שלדבריו אחרי גמר ההלל מותר לאכול, ואילו הרמב"ם סתם וכתב שאין טועמים אחריו כלל, ומן הסתם כוונתו לכל הלילה, כמו שכתב הרמב"ן, או לפחות עד חצות שזהו זמן אכילת פסח ומצה. שכל הזמן שראוי להגדה מן הראוי שישאר טעם המצה והפסח בפה. (ואם נאמר שזמן סיפור יציאת מצרים הוא כל הלילה כמסופר במעשה החכמים, יתכן שמשום כך צריך שטעם המצה והפסח ישאר בפה כל הלילה). 

ב. עפ"י סברת המהר"ל שאע"פ שיוצא י"ח מצה בכזית, כל זית וזית נוספים שאוכל עד חצות מקיים בהם מצות מצה, (ולכן יש להסב באכילת כל מצה בליל פסח, גבורות ה' למהר"ל פמ"ח) וא"כ ראוי איפוא שטעם המצה ישאר בפה כל זמן שמקיים מצות מצה (ומצאתי שכן כתב הצ"פ בסוף פרשת בא). 

וידועה עצתו של האבני נזר (או"ח סי' שפ"א), לאכול אפיקומן גם אחרי חצות, ע"י התניה: אם הלכה כראב"ע שמצות מצה עד חצות, א"כ אחרי חצות מותר לאכול, ואם הלכה כר"ע שמצות מצה כל הלילה, א"כ גם אפיקומן יכול להאכל כל הלילה. ונלענ"ד שסברתו תלויה בשני ההסברים שכתבנו. שלפי ההסבר השני, עפ"י המהר"ל, אכן הצורך שהטעם ישאר בפה הוא רק בזמן קיום המצוה, ולראב"ע אחרי חצות אינו מקיים עוד את המצוה ומותר לאכול. אך לפי ההסבר הראשון שכתבנו שההלל וסיפור יציאת מצרים צריכים להאמר על טעם מצה, יתכן שגם ראב"ע מודה שהאיסור נמשך כל הלילה. ובזה מתורץ מה שמקשים על ראב"ע, שגם הוא היה בין החכמים שספרו ביציאת מצרים כל הלילה, והרי ראב"ע לשיטתוסובר שזמן אכילת פסח ומצות הוא רק עד חצות? ולהנ"ל מבואר, אה"נ זמן אכילתפסח ומצה הוא רק עד חצות, אך סיפור יציאת מצרים זמנו כל הלילה ולכן גם טעם פסח ומצה צריך להשאר בפה כל הלילה. 

ד. סיכום השיטות למעשה

נמצא איפוא שלשיטת הרמב"ם האיסור של אכילה אחרי אפיקומן גם בזה"ז הוא מהתורה. (ויתכן שזוהי גם שיטת התוספות). אך לרוב הראשונים האיסור הוא רקמדרבנן זכר לקרבן פסח. אלא שנחלקו בטעם האיסור. לר"ן ולרז"ה הוא כדי שהטעם ישאר בפה, ולדעתם שטיפה במי פה תהיה אולי אסורה, כי היא עלולה להפיג את הטעם הנשאר בפה. אך לדעת הרשב"ם, שהאיסור הוא כדי שהפסח יאכל על השובע, ולדעת התוספות, שהטעם הוא בגלל איסור שבירת עצם, א"כ רק אכילה אסורה ולא שטיפה במי פה. ואם המחלוקת היתה רק בדרבנן היה מקום לומר שספיקא דרבנן לקולא. אך מאחר שלשיטת הרמב"ם האיסור הוא מהתורה, ולדעתו יתכן שהמטרה היא שהטעם ישאר בפה, אולי גם שטיפה בעלמא אסורה מהתורה וא"א להקל בדבר. 

אך נלענ"ד שגם אם נאמר שהצורך הוא שישאר הטעם בפה, לא נאסרה שטיפה אלאאכילה. ודוגמא לכך מצינו באיסור אכילת גבינה אחרי בשר. עיין ט"ז (יו"ד סי' פ"ט ס"ק א') שהביא שני טעמים לאיסור זה: א. של רש"י, שהבשר מושך טעם לזמן ארוך. ב. של הרמב"ם, שהבשר נשאר בין השיניים. והנפקא מינה בין הטעמים היא למי שלועס לתינוק ואינו בולע, לטעם הראשון אינו צריך להמתין ולטעם השני צריך להמתין. מבואר איפוא שהלעיסה אמנם מטעימה את הפה, אך מכיון שלא אכל אין הטעם בא מהמעיים ולכן אין צורך להמתין לאחר לעיסת בשר בלבד. ועש"ך (ס"ק כ') שפסק כדעה זו. נמצא שעיקר הטעם בא מהמעיים, והוא נמשך זמן רב, ולא טעם מהפה בלבד. וא"כ ה"ה שטיפת פה בלבד אינה מבטלת את הטעם הבא מהמעיים. 

מסקנה

לרוב הראשונים האיסור לאכול אחרי אפיקומן הוא רק מדרבנן.

לחלק מהם מותר לאכול אחרי חצות.

לחלק מהם רק אכילה אסורה ושטיפה מותרת.

גם לסוברים שהאיסור מהתורה יתכן שרק אכילה אסורה ושטיפה מותרת.

לכן מותר לשטוף את הפה אחרי אכילת אפיקומן.