סימן עז – המתחיל במצוה אומרים לו גמור

ראשי פרקים:

       שאלה

       א. המקרים השונים ומחלוקות האחרונים

       ב. בין מצות יחיד למצות ציבור

* * *

 

שאלה

בעל תוקע המעוניין לתקוע את כל ה-100 קולות אולם יש בקהילה עוד בעלי תקיעה המעוניינים לתקוע. האם לתת לבעל תוקע אחד לתקוע את כל הקולות, או לחלקם לכמה בעלי תקיעה? 

א. המקרים השונים ומחלוקות האחרונים

בסי' תקפ"א ס"א בהגה: "ויש מקומות נוהגים שהמתפלל סליחות מתפלל כל היום (כל בו)". ובביאור הגר"א שם: "ירושלמי מגילה סופ"ב 'המתחיל במצווה אומרים לו מרוק', ובברכות מ"ב ע"ב: 'בא להם יין אחר המזון אחד מברך לכולם והוא אומר על המוגמר'".

ובסי' תקפ"ה ס"ד בהג'ה: "ראוי שאותו תוקע יתקע גם כן על סדר הברכות כי המתחיל במצוה אומרים לו גמור". ובביאור הגר"א שם: "ירושלמי סוף פ"ק דר"ה... והגאונים אמרו משום דלכתחילה יתקע המברך". ומשמע בגלל הברכה אך לא בגלל שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור. אולם במשנ"ב כתב שיש מקומות שנהגו לחלק את התקיעות בין כמה תוקעין וישראל מחבבין את המצוות. ולכאורה קשה קצת, שאם מנהג זה לחלק הוא בניגוד לדין היה מן ראוי לבטלו? אלא ע"כ אין הדבר מנוגד לגמרי להלכה.

והנה בשו"ע יו"ד (סי' רס"ו סי"ד): "יש ליזהר שלא ימולו שני מוהלים מילה אחת בשבת שזה ימול וזה יפרע אלא המל הוא עצמו יפרע". והרמ"א כתב: "ולא מצאתי ראיה לדבריו ואדרבה נ"ל דשרי, דהא מילה דחיא שבת כמו עבודה במקדש שכמה כהנים היו עובדים"...

ובשבת (קל"ג ע"ב) "מהלקטין את המילה ואם לא הילקט ענוש כרת" - שלא גמר את המצוה. "מתקיף לה ר"פ - ...לימא להו אנא עבדי פלגא דמצוה אתון עבדיתו פלגא דמצוה", ודקדק מכאן הב"י שאמנם אינו חייב כרת על שעשה חצי מצוה, אך איסור יש בדבר. והט"ז הקשה עליו שאם היה בדבר איסור היה גם חייב כרת אלא ע"כ אין איסור בדבר. וכתב שכן נהגו לחלק את המילה והפריעה לשני בנ"א. ואף הב"י שאסר לא הזכיר משום שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור, אלא כנראה שכיון שמל ולא פרע כאילו לא מל לא קיים עדיין את המצוה, ונהי דלא ענוש כרת כי יבוא אחר ויגמור, אך איסור יש בדבר שמא לא יגמור האחר. ואולי י"ל דאה"נ הב"י התכוין לאסור משום המתחיל במצוה אומרים לו גמור. ואינו מוכרח.

והרמ"א בשו"ת סי' ע"ו הוכיח מפסחים ס"ד ב' שבהולכת הדם השתתפו כהנים רבים משום ברוב עם הדרת מלך. מוכח איפוא שאין צורך שכהן אחד יעשה את כל העבודה. אדרבא עדיף שיעשו אותה כהנים רבים.

והגר"א הביא ראיה לרמ"א ממנחות ס"ג ב' וס"ד א' שלרבנן בין בחול ובין בשבת העומר נקצר בשלושה, בשלוש קופות ובשלושה מגלים ומבואר שם משום דלא טרחינן. אמנם שם לא שייך כל כך המושג המתחיל במצוה אומרים לו גמור, שכן כששלושה מתחילין כאחד כל אחד הוא המתחיל ואין אחד מהם מתחיל יותר מחבירו. אלא שא"כ מה ראיית הגר"א משם למילה, במילה בהכרח המל מתחיל לפני הפורע לכן המתחיל במצוה אומרים לו גמור, משא"כ בעומר אין מתחיל לכן גם א"צ לגמור? אלא ע"כ לא אמרינן הלכה זו של המתחיל במצוה אומרין לו גמור וצ"ע מדוע.

ב. בין מצות יחיד למצות ציבור

ובאמת המעיין בירושלמי בסופ"ב דמגילה ובסופ"ג דר"ה ימצא שכלל זה שנקט הירושלמי אינו דומה כלל לענייננו. שם מדובר בעומר שנקצר בשבת ומבהבהין אותו בשבת, שמכיון שהתחילו את המצוה בשבת מסיימין אותה בשבת. אך לא נאמר שם כלל שאדם אחד שהתחיל במצוה חייב גם לסיימה. וע"כ צ"ל שהגר"א למד משם רק את הרעיון העקרוני שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור, ובאמת יש לחלק בין יחיד לציבור, ובציבור אין הכרח שאחד יגמור את מה שהתחיל.

לכן נראה שיש לחלק בין מצוה שבחפצא למצוה שבגברא. מצות העומר אינה מוטלת על אדם אחד אלא על הציבור ולכן דין המתחיל במצוה הוא על החפצא של העומר שכיון שקצרוהו בשבת יכולין לעשות את כל הנחוץ לו בשבת, וא"צ באדם אחד. ואולי אדרבה, אפשר לזכות בכך כמה וכמה בנ"א. משא"כ המצוה שבגברא כגון תפילה, שגם ש"ץ המוציא אחרים הריהו מתפלל גם בעצמו, ולעצמו כיון שהתחיל במצוה אומרים לו גמור.

במילה צ"ע אם זוהי מצוה אישית או לא. אם האב מל בעצמו הוא חייב במצוה ואם התחיל יגמור. אך כשאחרים מלים, אין זו מצותם האישית, אלא מצות הציבור וכמש"כ הרא"ש (חולין פ"ו סי' ח')וא"כ יכול למול אחד ולסיים אחר.

ולפי"ז צ"ע בשופר. מצד אחד יש לדמותו לש"ץ המוציא את עצמו ואת אחרים. מאידך י"ל שהתקיעה עצמה אינה מצוה אלא השמיעה, א"כ גם הוא עצמו אינו מצווה בתקיעה ולכן אם התחיל אינו חייב לגמור. וצ"ע בכל זה. ונ"ל שמצד חיובו האישי די בל' קולות. והמנהג לתקוע ק' קולות הוא רק בציבור. ודמי לעבודה במקדש, שאדרבה כבוד המצוה הוא שיזכו בה רבים ככל האפשר. ולכן נלענ"ד שעדיף לחלק. וכמו שמצינו בסוכה נ"ב ב' שבנה של מרתא בת בייתוס היה נוטל שתי יריכות של שור הגדול... ולא הניחוהו אחיו הכהנים משום ברוב עם הדרת מלך. עוד י"ל שבל' הקולות הראשונים יוצאים ידי חובה מהתורה ול' הקולות שבמוסף הן מדרבנן והיתר הן ממנהג בלבד (וכדעת הרמב"ן במלחמות ר"ה פ"ד), א"כ אין כאן מצוה אחת שהמתחיל בה חייב לגמור. ומצינו כעי"ז בנר חנוכה בסי' תרע"א ס"ז בהג'ה: "ואם רוצים למהר ולהתפלל לאחר שבירך הש"ץ והדליק אחד מהם יוכל השמש להדליק הנשארים". והמג"א הביא לכך מקור מיומא ל"א ב' שכה"ג היה שוחט ומירק אחר שחיטה על ידו. וכתב הגר"א שעיקר השחיטה הוא רוב שנים וגמר השחיטה אינו אלא הידור בלבד. (וגם המג"א רמז לזה). וה"ה בנ"ח מעיקר הדין בנר א' יוצא י"ח והיתר הם הידור ולכן יכול לתת לאחר להדליקם ואינו מחוייב להדליק את כולם בעצמו. מיהו זהו רק כאשר הדבר נחוץ, כגון ש"ץ שממהר להתפלל. וי"ל שגם כאן הדבר נחוץ כדי לכבד את יתר בעלי התקיעה ולמנוע קפידא וכן משום ברוב עם הדרת מלך.

ולדעת בעל המאור שם הסובר להיפך, שעיקר התקיעות הן דמעומד, ותקיעות דמיושב נתקנו רק עבור חולים וזקנים, שאינם יכולים להשאר לתפילת מוסף הארוכה, י"ל להיפך שהתוקע הראשון לא נחשב עדין מתחיל במצוה. שהרי עיקר המצוה היא בתקיעות דמעומד. ולכן נלענ"ד שיש לחלק את התקיעות לשלושה בעלי תקיעה. תקיעות דמיושב, דמעומד, ואלו שלאחר התפילה. וכל התקיעות דמעומד דהיינו: מלכויות זכרונות ושופרות יתקע אחד, כי המתחיל במצוה אומרים לו גמור. אך אין צורך שהוא יתקע גם את התקיעות שלאחר התפילה שהן רק להשלמת מאה קולות. ובחלוקה משולשת זו יתקיים גם "ברוב עם הדרת מלך".

 

(א' דסליחות תשמ"ח)