סימן ע – ארבע כוסות לחיילים בסיור

 

ראשי פרקים:

 

       שאלה

       א. מצות ד' כוסות דוקא ביין

       ב. פת או חמר מדינה מה עדיף

       ג. ד' כוסות לכל אחד או לעורך הסדר בלבד

       ד. כיצד לפסוק הלכה במקרה דנן

       ה. מעט יין או הרבה משקה אחר - מה עדיף?  

* * *

 

שאלה

חייל הנמצא בסיור בליל הסדר ואין לו מיץ ענבים אלא רק מיץ תפוזים ויין המשכר, מה עדיף? שישתה יין בכל כוס רק כדי טעימה, כדי שלא ישתכר, או שישתה מיץ תפוזים כשיעור?

א. מצות ד' כוסות דוקא ביין

בפרק ערבי פסחים (צ"ט ב'): "אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי". ואע"פ שלא מצינו טעם מפורש מדוע תיקנו מצוה זו דוקא ביין, הדבר מסתבר שאין שמחה אלא ביין (שם ק"ט ע"א) שנאמר "ויין ישמח לבב אנוש" (תהילים ק"ד), ולכן גם קידוש והבדלהובהמ"ז וכוס של חתנים וכו' תיקנו ביין דוקא, שאין שמחה אלא ביין. ובספר החינוך (מצ' ל"א) בענין קידוש: "וע"כ נתחייבנו לעשות המעשה עם היין לפי שטבע האדם מתעורר בו הרבה, שהוא סועד ומשמח, וכבר אמרתי לך כי לפי התעוררות האדם ומעשהו יתפעל אל הדברים לעולם".

וכתבו הפוסקים אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ימכור מלבושיו או ילוה או ישכיר עצמו לד' כוסות. (רשב"ם צ"ט ע"ב ובשו"ע סי' תע"ב י"ג). והמשנ"ב הוכיח שחייב לשאול על הפתחים לשם ד' כוסות (סי' תרנ"ו בה"ל ד"ה אפילו). וכן מוכח ממה שהרמב"ם פסק בהל' חנוכה שחייב לחזר על הפתחים כדי להדליק נר חנוכה, וכ' המגיד משנה שמקורו מד' כוסות, שלשם פרסום הנס חייב לשאול על הפתחים. 

(ולהמשנ"ב הסובר שה"ה שחייב לחזר על הפתחים ליתר המצוות, קשה מדוע נקט המ"מ פרסום הנס דוקא? י"ל שהשמיענו חידוש שאע"פ שהן מצוות דרבנן פרסומי ניסא חמור יותר. אך אלמלא כן יש מקום לומר שחיוב חזרה על הפתחים הוא רק במצות פרסומי ניסא שהיא חמורה יותר מכל מצוה אחרת לפמש"כ החת"ס בחידושיו למגילה ז' שפרסומי ניסא הוא בעצם מהתורה, ורק הצורה באיזו דרך לפרסם את הנס הוא מדרבנן. והיכן מצינו דבר זה מהתורה? עכצ"ל שהוא יסוד אמונת ישראל שה' הוא המשגיח על העולם ומנהיגו ודבר זה לכשעצמו חמור יותר מכל מצוה אחרת. ובשם האב"נ מוסרים שמצות פרסומי ניסא היא שהנס יתפרסם ויראה, ולכן אנוס שאין לו לא נפטר, כי סוף סוף אין הנס נראה. וכן נר שבת שהוא משום שלום בית, הסתפקו אם להשוותו לפרסומי ניסא [שבת כ"ג ע"ב] לכן יש לחייבו לחזר על הפתחים).

עכ"פ למדנו מכל זה שהיין הוא מעיקר הדין. שאם יכול במשקה אחר מדוע עני צריך לטרוח כולי האי? 

ב. פת או חמר מדינה מה עדיף

ובאוצה"ג חלק התשובות (פסחים דף צ"ט ע"ב, סי' רכ"ז) שאלה שנשאלה לרב נטרונאי גאון: "מקום שאין יין מצוי כל עיקר לא בקרוב מקום ולא ברחוק מקום והגיע לילי פסחים כאיזה צד יעשה מצות ד' כוסות הלל והגדה? יכול לאמרן על דבש או על שכר של תאנין או על שאר מיני שכר או אין לו תקנה אלא על היין...?

כן ראינו, שדבש וכל מיני שכר אסור לומר שירה עליהם שהלכה רווחת היא שאין אומרים שירה אלא על היין... ואם אין תקנה כל עיקר, לא יין ולא אף צמוקים לשרות במים, סודר הלל והגדה על פת".

וכן שם (סי' רל"ה) תשובה מרב האי גאון: "והיו רואין לקדש על פת יותר משאר מיני שכר שמברכין עליהם שהכל נהיה בדברו". ובטור (סי' תפ"ג) הביאם אולם לא הדגיש שלא יוצא בשאר משקין, אך כנראה זו כוונתו, וגם המחבר פסק כך. 

(הב"י כתב שרב האי גאון חולק על רב נטרונאי גאון שלד' רב נטרונאי יכול לקדש בשעה"ד על פת, ולדעת רב האי גאון אינו יכול לקדש בליל פסח על פת. ולולי דבריו הקדושים הייתי אומר שאין כאן מחלוקת. ואמנם תחילת דברי רב האי גאון בתשובתו היא: "ואם אין להם [יין] היו מקדשין על הפת חוץ מלילי פסח לפי ששנינו לא יפחתו לו מד' כוסות של יין ואפילו מן התמחוי". ור"ל שבכל ליל שבת אי"צ לתת לו מהתמחוי אלא יקדש על פת. משא"כ בליל פסח יתנו לו מן התמחוי כדי שיוכל לקיים ד' כוסות ביין. אולם מי שאין לו כלל אפילו מן התמחוי גם רב האי גאון יודה שיקדש שם בליל פסח על הפת.) 

אך הרמ"א בס"ס תפ"ג כתב: "ובמקומות שנוהגים לשתות משקה הנעשה מדבש שקורין מע"ד יכול ליקח אותו משקה לארבע כוסות אם אין לו יין (מהרי"ל)... ולי נראה דלענין ד' כוסות יש לסמוך אמאן דאמר מקדשין על שאר משקין אם הוא חמר מדינה כמו שנתבאר לעיל סי' ער"ב".

וכ"כ הב"ח בשם מהרש"ל בשם הגאון מה"ר משה יניק, שמי דבש עדיפים מפת. ונמצא שהיא מחלוקת בין הגאונים לבין פוסקי אשכנז, וכן בין המחבר והרמ"א אם במקום שאין יין עדיף משקה אחר או שמא פת עדיפה.

ג. ד' כוסות לכל אחד או לעורך הסדר בלבד

לעומת זאת, לענין שתית יין כשיעור, מצינו מחלוקת פוסקים. התוס' בפסחים (צ"ט ע"ב ד"ה לא יפחתו לו מארבע כוסות) כתבו"מתוך הלשון משמע קצת שאין נותנין לבניו ולבני ביתו כי אם לעצמו והוא מוציא את כולם בשלו. וסברא היא דמאי שנא ארבע כוסות מקידוש דכל השנה דאחד מוציא את כולם... ומיהו בגמ' משמע שצריך כל אחד ד' כוסות דקתני הכל חייבין בד' כוסות אחד נשים ואחד תינוקות... ויש לדחות דחייבין לשמוע ברכת ד' כוסות נאמר... ונראה להחמיר ולהצריך ד' כוסות לכל אחד".

וכתב ב"כף החיים" (תע"ב ס"ק פ"ו) שהנפ"מ מדבריהם שאינו צריך למכור כסותו ולשאול על הפתחים כדי לאפשר כוס לכל אחד ואחד. כלומר בשעה"ד יכול לצאת גם בטעימה מהכוס. ואע"פ שלמעשה כה"ח לא התיר בטעימה בלבד אלא בשתיית רובו, מיהו בדברי התוס' מבואר שאין צורך שכל אחד ישתה וא"כ אפילו המקדש עצמו חייב לשתות רק מלוא לוגמיו בגלל חשיבות המצוה, וא"כ בארבע כוסות אינו צריך אלא מלוא לוגמיו בכל פעם, ואינו צריך לשתות רוב כוס. (פרט לכוס רביעית שמשום ברכה אחרונה צריך לשתות רביעית אך אם אין לו ישתה מעט ולא יברך ברכה אחרונה). וכ"ד הריבב"ן ורבנו ירוחם בשם יש מי שכותב (הו"ד בהלכה ברורה, בירור הלכה ק"ח ע"ב). אמנם רוב הראשונים חולקים וסוברים שצריך לשתות רוב כוס בעצמו והם: מחזור ויטרי, בעל העיטור, הראבי"ה, הסמ"ג, רבנו דוד, המרדכי, הכל בו, הריא"ז, ה"אורחות חיים", הרא"ש, הטור ורבנו ירוחם עצמו, מהר"ם חלאוה ומהרי"ל (רשימה זו עפ"י בירור הלכה שם). וכן פסק השו"ע בסי' תע"ב (ס"ט) ללא חולק.

נמצא א"כ שלענין רוב כוס רוב מנין של הראשונים סובר שצריך כל אחד ואחד לשתות רוב כוס בעצמו. בעוד שלענין יין רוב בנין, דהיינו הגאונים, שדבריהם דברי קבלה, סוברים שרק ביין יוצאים ולא במשקה אחר, ואילו הרמ"א סובר שיוצאין גם במשקה אחר. וצ"ע מה עדיף רוב מנין או רוב בנין?

ד. כיצד לפסוק הלכה במקרה דנן

והנראה שמאחר וההלכה ששתיית רוב כוס נפסקה בשו"ע ללא חולק, בעוד שההלכה של שתית משקה אחר שנויה במחלוקת בין השו"ע והרמ"א, מי שהוא אשכנזי וסומך על הרמ"א ישתה משקה אחר רוב כוס בכל פעם ופעם, וספרדי הסומך על מרן ישתה יין פחות מהשיעור. אולם עיין מג"א (סי' תפ"ג ס"ק א') שתרץ: "נ"ל דמי שאין לו אלא כוס א' יקח אותו לקידוש דהא י"א דב"ה (=ברכת המזון) אינה טעונה כוס. ואם יש לו שנים יקח לקידוש ולברכת המזון, ואם יש לו ג' יקח לקידוש ועל כוס ב' יאמר הגדה ועל השלישי יברך בהמ"ז". ולפמש"כ עדיף היה שישתה בכל פעם קצת וכך יצא ידי חובה ד' כוסות?

וי"ל שמכיון שהיין נפגם בכוס הראשון אין הוא ראוי לכוס ב'. ועוד, שכוסצריך להכיל רביעית, ואע"פ שאמרנו שא"צ לשתות בכל פעם רביעית, אך הכוס צריכה להכיל רביעית, וכשבכוס אין רביעית אין שם כוס חל עליה.

ואמנם מצינו בסי' תע"ב ס"ט: "ואם יש בו הרבה רביעיות שותין ממנו כל כך בנ"א כמנין רביעיות שבו", אע"פ שמהשני ואילך שותים מכוס פגום שאני התם שמכוס ראשון כולם באים ולראשון לא היה הכוס פגום, אך כששתה כוס ראשון ועתה בא לשתות כוס ב' צריך הכוס להיות שלם ולא פגום (עיין משנ"ב שם).

ה. מעט יין או הרבה משקה אחר - מה עדיף?

אלא שצריך עיון, אולי לא התירו הפוסקים שאר משקין אלא כשאין לו יין בכלל, ואז עדיף שישתה משקה אחר במקום יין. אך כשיש לו יין אלא שאינו יכול לשתות ממנו הרבה, יתכן שכולם יודו שעדיף לשתות קצת יין, כדי לצאת ידי חובה דעת הגאונים שדבריהם דברי קבלה, מאשר לשתות רק משקה אחר, אפילו רוב כוס, במקום יין.

ונלענ"ד שהדבר תלוי בשאלה בה הסתפקו הגר"מ והגרי"ז, בניו של הגר"ח מבריסק, כשלא היה להם יין אלא שאר משקין, מה עדיף?

עיין הגדה של פסח "שיח הגרי"ד" להגרי"ד סולובייצ'יק שהסביר את דבריהם עפ"י הרמב"ם בפ"ז מהל' חמץ ומצה הל' ט' וז"ל:

"שתה ארבעה כוסות אלו מיין שאינו מזוג יצא ידי חובת ארבעה כוסות ולא יצא ידי חירות. שתה ארבעה כוסות מזוגין בבת אחת יצא ידי חירות ולא יצא ידי ארבעה כוסות".

וביאר הגריד"ס שלדעת הרמב"ם שני דינים הם בארבעה כוסות: 

א. דין חירות וזה יוצאים רק ביין ולא במשקה אחר, וביין מזוג דוקא ולא חי. ומסתבר שכדי לצאת ידי חירות צריך לשתות רוב כוס ולא רק מלוא לוגמיו (כי מלוא לוגמיו מצינו רק במקום שלא השתיה היא המטרה אלא הקידוש וכדומה).

ב. סידור דברים על הכוס ובזה יוצאים ידי חובה גם בשאר משקים ומסתבר שבזה די גם במלוא לוגמיו, כי העיקר הוא סידור הדברים ולא השתיה.

וא"כ אם לא שתה רוב כוס אין נפ"מ אם שותה יין או שותה משקה אחר, כי בלאו הכי דרך חירות לא יצא, אלא רק בסידור דברים על הכוס. ולכן נלענ"ד שכשאינו יכול לשתות רוב כוס יין אין עדיפות ליין דוקא ויכול לשתות ממשקה אחר. אך גם אין עדיפות למשקה אחר, כי גם אם ישתה ממשקה אחר רוב כוס לא יצא ידי חובה חירות.

ואם יכול למזוג את היין במים בשיעור המותר (פי ששה או פי ארבעה עיין שו"ע או"ח סי' ר"ד ס"ה), עדיף שיעשה כן ויצא ידי חובת יין. אך אם היין שברשותו כבר מזוג ואינו יכול למוזגו יותר יעשה מה שליבו חפץ, ואולי עדיף שישתה משקה אחר ולא יין כדי שלא ישתכר, כי יין גם בכמות קטנה עלול להפריע לו בתיפקודו.

 

ניסן תשמ"ח